לקראת ראש השנה, משרד העלייה והקליטה בשיתוף הסוכנות היהודית פירסמו את נתוני העלייה לארץ בשנת תשפ"ד: דווקא בזמן המלחמה כ-31 אלף יהודים ממאה מדינות שונות החליטו לקשור את גורלם עם ישראל ולעבור לגור כאן. עוד עולה מהנתונים כי בשנת תשפ"ד חל גידול בולט בפתיחת תיקי עלייה בקרב יהודים ממדינות המערב המפותחות.
בשמונת החודשים הראשונים של 2024 נרשמה אמנם ירידה של כ-40% בשיעור העלייה הכללי לישראל, שמיוחסת בעיקר לצמצום בעלייה ממדינות חבר העמים, אך במקביל נרשם זינוק משמעותי בשיעורי העלייה ממערב אירופה ומצפון אמריקה. בשיא מחזיקים יהודי צרפת, עם גידול של 76% במספר העולים, אחריהם יהודי בריטניה עם עלייה של 55% ויהודי ארה"ב עם עלייה של כ-10%.
9 צפייה בגלריה
משפחת סאקס (מימין), משפחת וייס (למעלה משמאל) וג'ואל גולומבק ובקי הפטר עם הילדים
(צילומים: יובל מן)
אירועי 7 באוקטובר הובילו רבים מהיהודים במערב לחשיבה מחודשת על חייהם ועל השייכות והקשר שלהם לישראל. מפרוץ המלחמה חל זינוק של מאות אחוזים בהיקף האירועים האנטישמיים בעולם. כך, כנגד כל הסיכויים, יש לא מעט משפחות עם ילדים, לצד צעירים וצעירות, שהחליטו לעשות עלייה דווקא בצל הטילים והאזעקות.
בעזרת חברת Belong, שעוסקת בסיוע לעולים, נפגשנו עם כמה משפחות ויחידים, שעלו כולם בשנה האחרונה, ושאלנו איך נקלטו בארץ בזמן מלחמה, איך הם מסתגלים לאזעקות ולטילים, וגם כמובן על הקליטה הכלכלית והחברתית. האם כבר מצאו עבודה, האם ילדיהם התאקלמו במערכת החינוך, איך הם מסתדרים עם יוקר המחיה בסופר, האם סל הקליטה מספיק להם, האם רכשו דירה או שהם גרים בשכירות, מה הם חושבים על רמת התחבורה הציבורית ועוד.
היכולת לחיות כיהודי בלי להתבייש, בלי להתנצל ובלי לפחד לצאת לרחוב היא מרכיב מרכזי בהחלטה לעלות. אבל גם מזג האוויר, הים, מקומות הבילוי הרבים והעזרה ההדדית שמאפיינים את החיים בישראל. חלקם אפילו ציינו את הנחמדות של נהגי האוטובוס.
למרות יוקר המחיה שרק הולך ונוסק, שמענו מהעולים שלא בכל דבר ישראל יקרה יותר לעומת ארה"ב ומערב אירופה. זה תלוי כמובן גם מהיכן הם מגיעים. ההוצאות על דיור וחינוך לילדים בניו-יורק, למשל, גבוהות הרבה יותר מאשר בארץ. אבל כן, קשה לסגור את החודש, שלא לדבר על לחסוך, בישראל. הבירוקרטיה יכולה להיות גם היא מתישה.
"למרות האתגרים, ישנן הזדמנויות רבות לעולים חדשים בישראל: שוק עבודה תוסס ומתפתח, תמיכה ממשלתית ומגוון תוכניות סיוע לעולים חדשים, וגם החברה הישראלית שמקבלת פנים ונכונה לעזור", אומר אילון גלעד, מנכ"ל Belong.
המבחן האמיתי הוא לא עכשיו, אלא האם העולים החדשים יישארו כאן בעוד כמה שנים. האם הקליטה שלהם תהיה מוצלחת. זה תלוי בהמון גורמים שאינם לגמרי בשליטתם, כמו המצב הביטחוני, אבל גם ביכולת שלנו כחברה לעזור, להסביר פנים ולתת למי שהחליטו לעזוב הכל ולעלות לישראל - להרגיש פה בבית.
"בביקור הראשון בסופר היינו בהלם. עד היום עוד לא קנינו סלמון מעושן"
האחיות נועה ואלה וייס | עלו מאנגליה לפני תשעה חודשים
האחיות נועה (26) ואלה (24) וייס עלו מאנגליה בינואר השנה. הן נולדו באוסטרליה, עלו לישראל עם המשפחה ב-2002, וב-2004 עזבה המשפחה לאנגליה, לעיר מנצ'סטר. שתיהן למדו באוניברסיטה בבירמינגהם. לנועה תואר ראשון בריפוי בעיסוק, ומתחילת החודש היא עובדת במקצועה במרכז שיקומי באזור המרכז. לאלה תואר ראשון ביחסי ציבור ומדיה, והיא מחפשת עבודה. שתיהן למדו עברית באולפן במשך חמישה חודשים אחרי בואן. נועה גרה בתל-אביב ואלה גרה בפולג.
9 צפייה בגלריה
נועה (מימין) ואלה וייס. "רק בישראל אתה יכול לעלות לאוטובוס עם פופקורן, והנהג מבקש קצת, דוחף את היד ולוקח. אנחנו אוהבות את זה"
(צילום: יובל חן)
אחיהן נדב (22) הגיע לארץ בגיל 18 כדי לשרת בצה"ל כחייל בודד. לאחר עלייתן לארץ עלו גם הוריהן, כך שכל המשפחה נמצאת היום בישראל, ההורים כאזרחים חוזרים והילדים כעולים חדשים. "נדב משרת בסיירת נח"ל, אמא, תמי, עבדה במנצ'סטר בעמותה יהודית בשם The Fed ובארץ טרם מצאה עבודה, ואבא, רונן, הוא יועץ עסקי", מספרת נועה.
מה הוביל אתכן להחליט לעלות?
אלה: "אבא שלנו בעצמו עשה עלייה עם המשפחה שלו מאוסטרליה כשהיה בן 14, חזר לאוסטרליה אחרי שסיים את השירות הצבאי בישראל, ושם הכיר את אמא ונישא לה, כך שרוב המשפחה מהצד שלו גרה בישראל. תמיד הרגשנו שהבית שלנו כאן. רצינו לחיות במדינה יהודית. לא לחיות בכפל זהויות ולהסתיר חלק גדול מהזהות שלי מהאנשים סביבי. ולעבור לישראל בזמן כזה דווקא מרגיש בטוח - אנחנו מעדיפים לדעת מי האויב מאשר לחיות לידו כשכן במדינה אחרת".
נועה: "כשעבדתי כמרפאה בעיסוק בבית חולים גדול בלונדון, פגשתי הרבה אנשים מכל תחומי החיים, הדתות והרקעים. הרבה היו רואים את מגן הדוד שלי ושואלים אם אני יהודייה. אף פעם לא חששתי להשיב כן. היו לי כמה מטופלים שאמרו שאני היהודייה הראשונה שהם פגשו, והם היו מופתעים מהנחמדות שלי. הם הודו לי שהראיתי להם איך נראים יהודים טובים. זה היה מעניין, ואני מניחה שזה פתח את העיניים להרבה אנשים. אבל הרגשתי שאני רוצה לחיות בעולם שבו אני מרגישה נוח לבטא את המחשבות שלי כיהודייה ולהיות פתוחה לגבי למה אני צריכה כל כך הרבה חופשות שנתיות סביב החגים! לא להיות מוקפת באנשים שלא מכירים את התרבות היהודית. אז המלחמה לא עצרה אותנו, לא היה לנו ספק שאנחנו באות. אני גרה כרגע עם חברים בתל-אביב, אבל בעתיד אני רוצה לגור במקום כפרי ושקט יותר".
אלה: "אני מקווה מתישהו לגור בירושלים".
איך הייתה ההתחלה בארץ?
נועה: "ישנו כמובן מחסום השפה, ויש מערכות שצריך לעבור בהן וקל מאוד ליפול בין הכיסאות כשאת לא מודעת לכל מה שנדרש לעשות. למשל, בהנפקת תעודת זהות, טיפול בפתיחת חשבון בנק ומעקב אחר ניהולו בשפה העברית, כל מה שקשור בפן הבריאותי - מסמכים, קופת חולים ומשרד הקליטה. הכל תלוי בשפה. כשאין עדיין עברית קולחת בקרוא וכתוב, זה מקשה. לפעמים הבירוקרטיה קשה. למשל, לא יכולנו לפתוח חשבון בנק בלי כרטיס סים ישראלי, אבל לא יכולנו לקבל כרטיס סים ישראלי בלי חשבון בנק. היה לנו מזל שלמדנו באולפן בירושלים, אולפן עציון, והם עזרו לנו בכל.
"היעדר השפה מקשה גם על התקשורת. רוב האנשים בארץ יודעים אנגלית, אבל זה לא מספיק כדי לשבור חומה באינטראקציה מול אנשים. בנסיעה באוטובוס אני רוצה להבין ולא תמיד מבינה מה אומרים האנשים אחד לשני ומה הנהג עונה להם, ויש קושי להתבטא בעברית כמו באנגלית. השבועות הראשונים בארץ היו ממש קשים. להיות מוקפת 8 שעות ביום בדוברי עברית ולא להבין כל מה שקורה סביבי, זה באמת לקפוץ למים, אבל ככה לומדים לשחות".
"הנהגים זו בעיה. מי שרוצה להבין את הישראלים, שיעלה על הכביש. התחבורה פה זולה בהרבה לעומת אנגליה: 18 שקל באוטובוס מהדרום לצפון, לעומת 100 פאונד ברכבת ממנצ'סטר ללונדון"
אתן מצליחות ליהנות מפעילויות פנאי ובילויים?
אלה: "אין מה להשוות את הפאבים בישראל לתרבות הפאבים באנגליה, מלכת הפאבים, אבל בסך הכל יש כאן הרבה אפשרויות וגם הרבה יותר חיים מחוץ לארבעה קירות. אין מה לעשות? הולכים לחוף הים. מסיימים את העבודה מוקדם? הליכה בפארק. יום חופש? מוצאים מקום לשוטט בו, והכל בעלות נמוכה יותר מהחיים בתוך מבנים באנגליה".
נועה: "אנגליה קרה ואף אחד לא רוצה להיות בחוץ. אז לעבור לחיים שהם הרבה בחוץ ובטבע זה שינוי חדש ומרגש. גם שפע המסעדות בארץ מרגש".
אלה: "למרות שאחרי הכל, אני כן מתגעגעת לתרבות המוזיקה ולהופעות הרבות של אמנים בינלאומיים באנגליה".
מה אתן הכי אוהבות בארץ?
נועה: "ראשית, לנגב חומוס עם פיתה. חומוס נגיש בארץ כמו מים, בכל מקום. שנית, עכשיו כל המשפחה כאן יחד, ואנחנו מודים בכל יום על זה. אנחנו מוקפים באהבה ובתמיכה, וזה חלום שהתגשם. באנגליה היינו לבד, כי כל יתר המשפחה באוסטרליה ובישראל. זה נהדר. להיות מסוגלים לבקש עזרה כשצריך, להיות קרובים לסבא וסבתא כשהם מתבגרים, ולהיות עם בני הדודים הצעירים שלנו כשהם גדלים. לראות את ההורים שלנו מאושרים ומגלים חיים חדשים, פורחים במדינה שהיא בית לנצח. זה אושר. ההחלטה לעלות הייתה דבר שלא יסולא בפז. וגם ההנאה מזה שאתה עולה לאוטובוס אחרי ביקור בקולנוע עם דלי הפופקורן והנהג מבקש קצת, דוחף את היד לדלי ולוקח. הקשרים הכנים עם האנשים סביבך. יש גם ערך לחיים שמחוברים להיסטוריה שלנו כיהודים, יש משמעות וערך להרבה מקומות".
"אבא עלה מאוסטרליה עם משפחתו בגיל 14, חזר לשם אחרי השירות הצבאי, הכיר את אמא ונשאר שם, אבל רוב המשפחה מהצד שלו נמצאת בישראל. תמיד הרגשנו שהבית שלנו כאן"
רכשתן רכב?
אלה: "התחבורה כאן די טובה, אם כי לא מושלמת. רכב צריך אם רוצים לטייל למרחקים, אבל הנהגים על הכביש זו בעיה. מי שרוצה להבין את הישראלים, שיעלה על הכביש. כסטודנטיות באולפן קיבלנו הנחה בנסיעה בתחבורה הציבורית, אבל זה נגמר. בסך הכל התחבורה כאן זולה בהרבה לעומת אנגליה. 18 שקל באוטובוס מהדרום לצפון בישראל – לעומת מעל 100 פאונד ברכבת ממנצ'סטר ללונדון".
מהן הזכויות שלכם בנוגע לביטוח בריאות?
נועה: "כאזרחים חוזרים, כבר היה לנו דרכון ישראלי, וכבר היינו במערכת של מכבי. אנחנו מקבלים ביטוח בריאות בסיסי חינם לתקופה מסוימת, ומשלמים תוספת עבור מכבי שלי".
ואיך יוקר המחיה לעומת אנגליה?
"אחרי הביקור הראשון בסופר היינו בהלם. במיוחד ממחירי הגבינות והסלמון המעושן, שאני מאוד אוהבת. לא קניתי לעצמי סלמון מעושן מאז שהגעתי, כי זה יקר לי. בינתיים אני מוציאה על מה שחשוב כרגע, לפחות עד שתהיה לי עבודה במשרה מלאה".
מה צריך לשפר בתהליך הקליטה?
אלה: "העובדה שיש סל קליטה מלכתחילה היא משהו שלא מובן מאליו. אני חושבת שהבירוקרטיה תמיד תהיה מתסכלת, אבל יועיל להפוך את הקשר של העולים עם המשרדים לנגיש יותר. משרדים מפוזרים בכל מיני מקומות, וזה גוזל הרבה זמן בנסיעות, במיוחד אם אתה מתנייד בתחבורה ציבורית. גם לתת קצת הסבר בעניינים ביטחונייים יכול להיות שימושי לעולים שאין להם הרבה חשיפה קודמת לנושא".
ושתיהן מסכמות: "אנחנו אסירות תודה על התמיכה של משרד הקליטה בהתחלת החיים כאן. נכון שהחיים באנגליה קלים ונוחים יותר, אבל זה כל כך שווה את זה. נלמד לחיות עם יוקר המחיה. ונכון שיש אתגר בלחיות בחרדה מהאיום הקיומי, אבל אנחנו לא לבד בזה, זו מדינה שלמה יחד בזה".
"הגענו לכאן בעיניים פקוחות לתוך מלחמה, לא רצינו לוותר על החלום"
משפחת גולומבק-הפטר | עלו מארצות-הברית לפני חודשיים
ג'ואל גולומבק, בן 39, ואשתו בקי (רבקה) הפטר, בת 36, עלו לארץ מארה"ב לפני כשלושה חודשים, ב-15 ביולי, עם שני ילדיהם, לוי (4) ופרידה (2). הם גרו במנהטן, ניו-יורק. ג'ואל הוא מאייר וניהל סטודיו לשיווק ולקריאייטיב. בקי עבדה בהייטק במגוון תפקידים, בהם ניהול תיק בניינים ב-WeWork ניו-יורק וניהול לקוחות בחברות Melio ו-Jitjatjo.
9 צפייה בגלריה
ג'ואל גולומבק ובקי הפטר עם הילדים. "אנחנו מקבלים סל קליטה של 7,000 שקל בחודש. זה מקל על הלחץ"
(צילום: יובל חן)
מתי נולד הרעיון לעלות?
ג'ואל: "בקי ואני גדלנו שנינו בלונג-איילנד. שנינו למדנו קצת עברית בבית הספר היסודי. על עלייה לארץ חשבנו במשך כל העשור האחרון, אבל התחלנו לקחת את זה ממש ברצינות רק בקיץ שעבר, עוד לפני המלחמה. היו לנו לא מעט ספקות, אבל בסופו של דבר לא רצינו לוותר על החלום והרגשנו בטוחים לבוא. הגענו לכאן בעיניים פקוחות, מתוך ידיעה שישראל נמצאת בעיצומה של מלחמה, ועם הבנה שיש סיכוי שנשמע עדיין אזעקות. אני חושב שזה עזר לנו להיערך נפשית במידה מסוימת. עם זאת, כל פעם שאנחנו רצים לממ"ד זה עדיין מלחיץ. אנחנו מנסים להסביר לילדים בצורה הכי פשוטה שאפשר, ולהרגיע אותם שאנחנו בטוחים - ואני בעיקר מאמין שאנחנו באמת בטוחים. לשמחתי, נראה שהילדים מסתגלים למצב בצורה לא רעה. זה לא קל, אבל זה בסדר.
המוטיבציה לעלות הייתה לגמרי ציונית, עם תחושת חיבור לעיר תל-אביב - לאוכל, לאנשים, לארכיטקטורה, לסגנון - הכל הרגיש נכון ומתאים למה שאנחנו אוהבים. בחרנו לגור ולגדל את הילדים בה. ביקרנו בתל-אביב ברוב הטיולים הקודמים שלנו, כולל כשבקי עבדה ב-WeWork, והם היו חלק גדול ממה שדחף אותנו לעבור. בקיץ שעבר באנו כדי לוודא שאנחנו רוצים לעבור".
"החיים כאן מרגישים טובים יותר מאשר במנהטן - הדירה גדולה יותר, ואנחנו קרובים לים. מחירי המוצרים דומים, אבל השכירות יקרה יותר. עלויות החינוך נמוכות בהרבה מעלויות מסגרות החינוך היהודיות שם"
איפה אתם גרים?
"עברנו מלב מנהטן ללב תל-אביב. במנהטן גרנו בדירה בשכר דירה מפוקח, הרבה יותר קטנה מזו שבה אנחנו עכשיו בתל-אביב, והמחיר היה דומה לזה שאנחנו משלמים פה יחסית לגודל ולתנאים. פה שכרנו דירה של 4 חדרים. בשלב זה אין לנו תוכניות לקנות דירה, זה מרגיש לנו מאוד יקר. גם אין תוכנית לרכוש רכב. אנחנו בהחלט מסתדרים עם תחבורה ציבורית והליכה. בקרוב אני מתכוון לקנות לעצמי אופניים".
יש לכם משפחה בארץ?
"יש לנו קצת משפחה שמפוזרת ברחבי הארץ, וגם כמה בני דודים בתל-אביב. אמא שלי עלתה רשמית לפני כשנתיים, וההורים שלי נעים הלוך ושוב די הרבה בין ניו-יורק לירושלים".
במה אתם עובדים?
"אני אמן - בעיקר מאייר פרויקטים נרטיביים שאני כותב או משתף פעולה בהם. בשנתיים האחרונות הייתי גם מורה לאמנות בתיכון של ישיבה יוניברסיטי לבנות בניו-יורק. בארץ אני ממשיך באותה עבודה שעשיתי במנהטן ומחפש לקוחות ופרויקטים בארץ. כבר פגשתי כאן לקוחות פוטנציאליים ואפשרויות לשיתופי פעולה - בחדר הכושר, בקניות, באמצעות חברים. אני למעשה ממשיך להרוויח את רוב משכורתי מהלקוחות הבינלאומיים שלי. ויתרתי על משרת ההוראה שאהבתי מאוד, ואני לא מחפש ללמד כאן, כי שכר ההוראה נמוך הרבה יותר מאשר שם. אי-הוודאות הכלכלית בהחלט יוצרת מתח, אבל הגעתי לכאן עם תקווה שאוכל, בדרכי הקטנה, לקחת חלק בשיקום, על ידי הבאת העסק שלי ועבודה על פיתוח עסק חדש. כבר התחלתי לעבוד על זה עם שותף שפגשתי מאז העלייה, ואני ממשיך לפעול בכיוון הזה".
ובקי?
"בקי עזבה את העבודה שלה יום לפני שעלינו. עכשיו, אחרי שהילדים השתלבו במסגרות, היא התחילה לחפש עבודה. הילדים כבר הולכים לגן רגיל בשפה העברית. הם לא דוברי השפה, אבל לאט-לאט קולטים אותה. בינתיים הם מסתדרים דרך משחק, ולומדים כל יום כמה מילים בעברית. הצוות בגן מבין אנגלית, וגם יש להם חברים שהם ילדים דוברי אנגלית". עדיין יש לנו הרבה מה לשפר בשפה. אנחנו עובדים על זה.
מה גובה סל הקליטה שאתם מקבלים?
"כ-7,000 שקל לחודש, למשך חצי שנה. זה בהחלט מקל על הלחץ".
איך אתם מתמודדים עם יוקר המחיה בישראל?
"החיים כאן מרגישים טובים יותר מאשר במנהטן - הדירה שלנו גדולה יותר, ואנחנו קרובים לים. לא יותר קל כאן מבחינה כלכלית, אנחנו חוסכים פחות, במיוחד עד שאשתי תתחיל לעבוד, אבל המחירים די דומים למחירים בניו-יורק. במוצרים מסוימים אולי בארץ קצת יותר יקר, אבל יש גם לא מעט מוצרים שהמחיר שלהם כאן נמוך יותר. מחירי המזון בסופר גבוהים גם במנהטן, כך שמבחינה זו אין הבדל. מצד שני, השכירות כאן יקרה יותר. עוד הבדל משמעותי הוא בעלויות החינוך, שבארץ הן נמוכות בהרבה מעלויות מסגרות החינוך היהודיות שם. למעשה, אנחנו עדיין לומדים את התקציב שלנו כאן. בינתיים יש דברים שאנחנו עדיין לא משלבים בתקציב, כמו למשל חופשה משפחתית, אבל זה יגיע".
מה הקשיים?
"ברור שהשפה היא הקושי המשמעותי, חוסר היכולת להבין את החדשות. זה מוביל לתחושה של זרות לתרבות המקומית, ויש לזה קשר לדעתי גם לכך שלא שירתי בצבא כמו חבריי הישראלים".
איך אתם מבלים בזמן הפנוי?
"אנחנו הולכים הרבה לים, אוכלים במסעדות, מגלים עם הילדים גני שעשועים חדשים ונהנים מאוד מפעילויות בנמל תל-אביב. לצד לוחות הזמנים שלנו, שעמוסים בתהליך הקליטה ובשגרת החיים, אנחנו לומדים לשלב כמה שאפשר בילוי עם הילדים שמתאים לכיס".
ממה אתם הכי נהנים בישראל עם הילדים?
"אני אוהב מאוד את זה שבארץ ילדים לא נתפסים כהפרעה. אפילו אנשים שאנחנו לא מכירים באופן אישי מסבירים פנים לילדים שלנו - נהגי אוטובוס מציעים להם חטיפים, אנשים מדברים אליהם בחיוך בחנויות. זה מאוד שונה ממנהטן. כאן מרגישים שילדים אהובים מאוד ומתקבלים בברכה. מעבר לכך, יש תחושה של קשר חברתי, מה שהופך את ישראל למאוד אטרקטיבית למשפחות".
"ההחלטה לעלות מאיראן הייתה לא קלה: אי–אפשר להתחרט ולחזור לשם"
ש' | עלתה מאיראן לפני שנה
ש', בת 26, עלתה מאיראן עם אחיה, ר', בן 22, ב-12 באוקטובר 2023, שבוע בלבד אחרי פרוץ מלחמת 7 באוקטובר. היא צלמת במקצועה וגרה עם אחיה, מוזיקאי, בתל-אביב. יתר משפחתה נותרה באיראן, וכדי שלא לסכן אותם ואחרים שמעוניינים לעלות לישראל, היא נמנעת מלספר פרטים שונים על הנסיבות והתהליך של עלייתה.
לא מובן מאליו ולא קל לעלות מאיראן. מה הוביל להחלטה?
"החלטנו שלושה חודשים לפני העלייה. היה קשה מאוד לקבל את ההחלטה, אבל עמוק בלב הרגשתי שזו ההחלטה הנכונה. הסיבה הכי טכנית לקושי – אין טיסה ישירה מאיראן לישראל. עוד סיבה – אנחנו לא יכולים לעשות אחורה פנה ולחזור אי פעם לאיראן. גם כל התהליך היה לא קל. הארגון שעזר לנו לעשות עלייה שילם עבורנו על הטיסה. החלק הכי קשה היה שלא יכולתי להיפרד מהחברים שלי. פשוט עזבתי".
"בהתחלה עבדתי כמוכרת בזארה ועכשיו אני עובדת כמוכרת וכיוצרת תוכן עבור חנות תכשיטים, אבל כבר לוקחת פרויקטים של צילום כעצמאית"
איך היה להגיע לכאן?
"שעתיים אחרי שהגעתי, שמעתי אזעקה. ידעתי שלא יהיה קל בארץ חדשה, אבל לחוות מלחמה הוסיף עוד שכבה של קושי, ומגורים בעיר יקרה כמו תל-אביב עשו את זה עוד יותר קשה. אני גרה בדירת חדר שכורה ומשלמת 3,000 שקל. בבקרים למדתי עברית באולפן, ומאחר הצהריים עבדתי עד 11 בלילה. לעניות דעתי, העברית שלי עכשיו ברמה בסיסית, אבל כשאני מדברת עם ישראלים הם אומרים לי שאני דווקא מדברת טוב את השפה".
איפה עבדת באיראן?
"היה לי סטודיו משלי לצילום. עסקתי בצילום פורטרטים, צילום דוגמנות, צילום לפרסום ושיווק וצילומי משפחות, וההכנסה הייתה טובה. כאן אני כבר לוקחת פרויקטים של צילום כעצמאית, אבל מכיוון שעדיין לא מכירים אותי כל כך, עבדתי בהתחלה גם בעבודה חלקית כמוכרת בזארה ועכשיו אני עובדת גם כמוכרת וכיוצרת תוכן עבור חנות תכשיטים. אני מתכננת לשכור מקום בקרוב. לא היה לי הרבה מידע על משכורות לפני שהגעתי. מהר מאוד הבנתי שבישראל יותר יקר. המשכורות גבוהות יותר, אבל צריך גם לעבוד קשה יותר. יש כאן ביטוח רפואי מעולה שמכסה את רוב הדברים, אבל המוצרים יותר יקרים, ולפעמים פחות טובים מאשר באיראן. בשלב זה רכישת רכב לא בתוכנית. אני מסתמכת על תחבורה ציבורית".
מה את אוהבת לעשות בארץ?
"לאכול שווארמה ולצפות בשקיעות ולתעד אותן במצלמה שלי. עדיין לא יצאתי לחו"ל מאז שהגעתי לישראל, אבל בהחלט טיילתי בחלקים שונים של הארץ. אגב, אני בהכנות לפרסום ספר צילומים דו-לשוני, בפרסית ובאנגלית, על בתי הכנסת בעיר אספהאן. לספר קוראים 'The Jewels of Joubare' ('התכשיטים של ג'ובאר'). ג'ובאר הוא האזור שבו מרוכזים רוב בתי הכנסת באספהאן, והספר יכלול בעיקר תצלומים של בתי הכנסת עם הסברים על החיים וההיסטוריה של היהודים באיראן. יש בו גם צילומים של תכשיטים ששייכים לבתי הכנסת וליהודים שגרו באזור. אני מקווה מאוד לפרסם אותו בקרוב, בישראל ובמדינות נוספות".
"יקר כאן, אבל החיבור לארץ גובר על כל הקשיים"
משפחת סאקס | עלו מדרום-אפריקה לפני שלושה חודשים
שירין (45) ואהרון (50) סאקס עלו לפני שלושה חודשים מדרום-אפריקה עם ארבעת בניהם – רפאל (19), דניאל (17), גבריאל (15) ויונתן (9), והם גרים בבית-שמש. שניהם נולדו בדרום-אפריקה. שירין הייתה מורה יותר מ-20 שנה ואף ניהלה בית ספר משלה. בארץ היא עובדת כמורה לאנגלית. אהרון עובד מרחוק בתכנות מחשבים עבור חברה אמריקנית.
9 צפייה בגלריה
שירין ואהרון סאקס עם שלושה מילדיהם. "לוקח זמן להגיע ממקום למקום בתחבורה הציבורית, אני שוקלת לקנות רכב"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
שירין היא גם ספורטאית. היא ובנה דניאל השתתפו בתחרויות פאוור-ליפטינג (הרמות כוח) מקומיות ובינלאומיות בדרום-אפריקה, ועכשיו הם מתאמנים כדי להשתתף בתחרות הפאוור-ליפטינג שתיערך בדצמבר בתל אביב. בנוסף, היא רצה ומתאמנת למרתון שיתקיים בלרנקה, קפריסין, בחודש הבא. "אני אלבש חולצה להזדהות עם החטופים והמאבק להחזרתם", היא אומרת. "זו מטרה שמעבר למטרה הפיזית. זה מסע רגשי".
למה החלטתם לעלות לישראל?
שירין: "המניעים היו מגוונים. ראשית, העלייה באנטישמיות ובמתחים החברתיים הגוברים בדרום-אפריקה. משפחות רבות חשו שהביטחון שלהן בסכנה, במיוחד לנוכח אירועים שכוונו נגד הקהילה היהודית. רצינו לספק סביבה בטוחה לילדים. ובישראל נוכל לקיים את אמונתנו בגלוי וללא פחד. בנוסף, זה חיבור לשורשים. יש לנו משיכה רגשית עמוקה לארץ ישראל, ורצון לגדל את הילדים במדינה שבה יוכלו לאמץ את זהותם היהודית במלואה. ישראל גם מציעה הזדמנויות רבות לצמיחה אישית ומקצועית. הכלכלה דינמית ורוח החדשנות מאפשרת למצוא קריירות חדשות. קיבלנו השראה מסיפורים של עולים אחרים שעלו לכאן והצליחו. גם החום והחברות בחברה הישראלית משכו אותנו. אז למרות החששות לגבי המצב הביטחוני, הרגשנו שזה צעד קריטי ודחוף. לא ברחנו מאיפה שחיינו, אלא בחרנו בחיים חדשים עם חיבור ותקווה. זו הייתה חוויה עמוקה ומשנת חיים ומלאה בהכרת תודה. יש לנו תחושת ביטחון חזקה, כשאנחנו רואים את נוכחות השם גם בקשיים וגם בניסים. המחיה יקרה, אבל העושר שבחיים, בתרבות ובחיבור לבארץ גובר על כל הקשיים".
איך הייתה ההתחלה?
שירין: "הגעתי ביולי עם שני הבנים הקטנים, ולאחר שישה שבועות בעלי והילדים האחרים הצטרפו. עוד קודם, במארס, הייתי כאן לשבוע כדי לעשות הכנות – סיירתי בשכונות מגורים ובבתי ספר פוטנציאליים, כדי להבטיח מעבר חלק כשנבוא. בחרנו ברמת בית-שמש בזכות האווירה המקדמת והקהילה המגוונת, וזה איפשר לי להתנהל באנגלית, תודה לאל, כי העברית שלי עדיין בתהליך. אני מרגישה שסוף-סוף הגענו הביתה. המסע הזה היה מלא בציפייה ובכובד המתוק-מר של השארת חיינו הקודמים מאחור. אבל כשאני עומדת כאן עכשיו אני מרגישה הכרת תודה עמוקה וחיבור לארץ הזו".
איך התחושה מבחינה כלכלית?
"כבר במארס קיבלתי הצעת עבודה כמורה לאנגלית החל משנת הלימודים החדשה, וזה הקל על ההחלטה הסופית לעלות, כיוון שלא הייתי חייבת ללמוד את השפה במהירות. גם בעלי ממשיך לעבוד וזה מספק יציבות כלכלית נוספת. למזלנו, למרות שהוא עובד עם חברה אמריקנית, העבודה שלו לא דורשת יותר מדי שיחות וידיאו ב-3 לפנות בוקר".
מה עם דירה?
"שכרנו דירה ואנחנו מקבלים סיוע בשכירות לשישה חודשים כחלק מסל הקליטה. כשהגענו הדירה הייתה כמעט ריקה, לאחר שמכרנו את ביתנו בדרום-אפריקה יחד עם כל הריהוט - רק החפצים בעלי הערך הרגשי נשארו. תוך שבוע ריהטנו אותה, ואני מאוד אוהבת את הספה שקנינו, שאני יכולה לנוח עליה אחרי יום של עבודה והתרוצצות".
המסע הזה היה מלא בציפייה ובכובד המתוק-מר של השארת חיינו הקודמים מאחור. אבל אני מרגישה שסוף סוף הגענו הביתה"
איפה הילדים לומדים?
"רפאל לומד בישיבה בירושלים. דניאל לומד בכיתה י"א בבית ספר דובר אנגלית בירושלים, שאליו הוא נוסע מדי יום. גבריאל ב'ישיבה קטנה' (לגילי 14-17) ברמת בית-שמש, ויונתן בבית ספר בשכונת 'משקפיים'. הפגישות מראש עם בתי ספר פוטנציאליים עזרו לנו למצוא את מה שמתאים ולהבטיח השתלבות חלקה. בתי הספר כאן מציעים בדרך כלל תמיכה לתלמידים שאינם דוברי עברית, שזה בהחלט מקל, כי אני לא בטוחה שהייתי יכולה לעזור להם בשיעורי הבית".
איך יוקר המחיה בארץ לעומת דרום-אפריקה?
"ההתמודדות עם יוקר המחיה בארץ הייתה עבורי מאירת עיניים. המצרכים בסופר והציוד לבית הספר יקרים יותר בהשוואה לדרום-אפריקה, כך שקניות הן אתגר. לגלות אילו מותגים ומאכלים כל אחד יאהב מרגיש כמו שעשועון טלוויזיה - 'הם יאהבו את זה או שזה יישאר בחלק האחורי של המקרר?' בנוסף ליוקר המחיה, משימות יומיומיות לעיתים קרובות לוקחות כאן יותר זמן מהצפוי, מקניות מצרכים ועד התקנת שירותים שונים. למדתי שסבלנות היא המפתח - לפחות יש לי זמן להרהר בהחלטות חיי בזמן ההמתנה בתור. באופן כללי, המעבר לארץ היה שילוב של אתגרים ותגמולים".
יש לכם רכב?
"בהתחלה הסתמכנו על תחבורה ציבורית, שהיא יעילה, אבל אני שוקלת לקנות רכב בקרוב. אני לא בטוחה כמה רחוק אנהג בשלב זה. בתחבורה הציבורית לוקח זמן להגיע ליעדים, אבל כאמור, למדתי להעריך את הזמן הזה - הוא מאפשר לחשוב, ליהנות מהנוף ואפילו לתפוס תנומה קלה".
אתם מוצאים זמן ומקום בתקציב המשפחתי לבילויים ופעילויות פנאי?
"יצאנו לטיולים משפחתיים כדי להכיר אתרים ומקומות. אחד מהטיולים הוא בלתי נשכח עבורי – לירושלים ולכותל. נהנינו גם מיום נהדר בים".
"באזעקה הראשונה חשבתי שאולי אלה רגעיי האחרונים"
רבקה אוחיון | עלתה מקנדה לפני שנה
רבקה אוחיון, בת 24, עלתה מטורונטו, קנדה, לבד, ללא משפחתה, ב-3 באוקטובר 2023, ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה. היא בוגרת תואר ראשון (BSc) בקינסיולוגיה וקדם-רפואה מאוניברסיטה בקנדה, לומדת לתואר שני (בשלב התזה) במדעי המוח באוניברסיטת תל-אביב, ובמקביל מנהלת מעבדה לפיזיולוגיה של מאמץ באוניברסיטת תל-אביב. היא גרה בתל אביב.
ספרי על ההתחלה.
"עליתי עם חזון די אידיאליסטי על ישראל. הייתה לי תמונה אחרת לחלוטין של איך תיראה השנה הראשונה שלי כאן. בפעם הראשונה שחוויתי אזעקה זה היה ב-7 באוקטובר בגבעת שמואל, כשהתארחתי אצל בני דודים. הייתי לבד בדירה, וחשבתי בהתחלה שמדובר באמבולנס, אבל אז הבנתי שזו אזעקה. לא היה לי מושג מה לעשות, פשוט עמדתי בסלון, בלי לדעת שצריך ללכת לממ"ד, מקלט או אפילו חדר מדרגות, וחשבתי שאולי אלו הרגעים האחרונים שלי. השבועות הראשונים היו מלאים בפאניקה ובהמון ביקורת עצמית על כך שאני לא 'חזקה מספיק' כמו ישראלית קשוחה, אבל עם הזמן נעשיתי יותר סלחנית לעצמי.
"המשפחה הגרעינית שלי באמריקה. יש לי שלושה אחים גדולים ממני, שניים במיאמי, אחד בטורונטו, לכולם יש ילדים. אבא שלי מהנדס תעופה בגמלאות ועדיין מנהל עסק, ואמא שלי מנהלת סניף בנק בטורונטו. בחודשים הראשונים היו הרבה דמעות, מתח ודאגה - במיוחד עם כל החדשות היומיות על הרוגים ועל החטופים, לצד הניסיונות לסדר מסמכים, לשלם שכר דירה, להסתדר עם הלימודים ולהתרגל לחיים כאן. החלטתי להתנדב בהכנת ארוחות לחיילים, מה שנתן לי תחושת משמעות ועזר לי להרגיש פחות חסרת אונים. לקח לי חודשים להתרגל, אבל בהדרגה התחלתי להרגיש שאני חוזרת לעצמי. בניתי לעצמי מערכת תמיכה חזקה של חברים ונשארתי קרובה למשפחה שלי שחיה בארץ, מה שעזר מאוד. ניסיתי למלא את הזמן בחוויות חדשות - גלישה בים, ערבי מיקרופון פתוח, מסעדות ואירוח סעודות שבת".
"אני יוצאת עם בחור מדהים שפגשתי מיד אחרי שחזר ממילואים, וזמן קצר לאחר מכן נקרא שוב. לראשונה הבנתי באמת מה חצי מדינה מרגישה"
מה הקושי העיקרי שחווית בקליטה?
"חלק מהקושי היה להתחיל עבודה חדשה ולימודי תואר שני כשהפרופסור שהיה אמור להנחות אותי בתואר ולהיות הבוס שלי במעבדה לא נמצא. ב-7 באוקטובר הוא היה בעין הבשור והציל שם את החיים של אחיו, ואחר כך במשך שבועות לא היה לי קשר איתו. אבל שאר אנשי הסגל תמכו בי מאוד, וכשהוא חזר הוא היה אחד העוגנים שלי בחודשים הראשונים.
"בנוסף היה לא קל בחודשים הראשונים לרכוש חברים חדשים בגלל המלחמה וההגבלה על אירועים חברתיים. פער השעות בין ישראל לקנדה מקשה גם על שמירת קשר עם חברים מהבית, והרגשתי שאני מנסה לשמור על חיים חברתיים בשני מקומות במקביל. מעבר לכך ישנם האתגרים הבירוקרטיים והשפה החדשה".
למרות הקשיים והמלחמה, נשארת כאן.
"אני לא יודעת אם הייתי עושה עלייה אחרי 7 באוקטובר, זה משהו שלא אדע לעולם, אבל אני מרגישה שההחלטה להישאר הייתה נכונה. לא הייתי משנה את החוויה שלי, ואני מרגישה שסוף-סוף אני הופכת לחלק מהארץ הזו. למדתי כל כך הרבה על עמידות, התמודדות עם טראומה והכרת תודה. אני גאה מאוד שהייתי כאן בשנה האחרונה. בעתיד הייתי רוצה לגור באחד מהמושבים בצפון. מאוד יפה שם וגם יותר זול – כשאין מלחמה כמובן. כרגע אני יוצאת עם בחור מדהים, סם, שפגשתי בסעודת פורים מיד אחרי שחזר ממילואים בחאן-יונס, וזמן קצר לאחר מכן הוא נקרא למילואים בעזה. לראשונה הבנתי באמת מה חצי מדינה מרגישה - הדאגה המתמדת לאהובים שנלחמים, לצד הניסיון לשמור על חזות אמיצה למענם".
את מגיעה ממשפחה מסורתית?
"גדלתי בבית דתי מודרני בקהילה של יהודים ממוצא מרוקאי. שני הוריי נולדו במרוקו ויש לי קשר עמוק לתרבות המרוקאית שלי. אני אוהבת שיש בית כנסת מרוקאי קרוב אליי בתל אביב, וגם כשאתיישב באופן קבוע באיזשהו מקום, חשוב לי שיהיה כזה".
איך את מתמודדת עם יוקר המחיה?
"המחירים כאן ובטורונטו הם בערך אותו דבר, אבל כאן אני מרוויחה פחות, וגם שער החליפין בין הדולר הקנדי לשקל החמיר, כך שבלי סל הקליטה אין ספק שהיה קשה יותר. אני פחות קונה מותגים וזה מקטין עלויות".
איזה סיוע בדיור את מקבלת?
"בערך 220 שקל לחודש, שמכסה בערך קנייה אחת במכולת. אני חושבת שהסיוע צריך להיות בהתאמה להכנסה ולשכר הדירה. אני משלמת 3,700 שקל שכר דירה. בשמונת החודשים הראשונים קיבלתי כ-20 אלף שקל מהמדינה, סך הכל. היום ההכנסה שלי היא ממלגה מהאוניברסיטה. לא אקנה רכב בשלב זה - למצוא חנייה כאן זה כמו לחפש מחט בערימת שחת. התחבורה הרבה יותר טובה ונגישה, אבל אם אני לא מחזיקה חזק כשהנהג לוחץ על הגז, אני עפה".
את מצליחה ליהנות מפעילויות פנאי?
"בטח. חיי הלילה כאן טובים פי אלף מבטורונטו. בטורונטו רוב חבריי ואני גרים בפרברים, והיינו צריכים לקחת אוטו או אוטובוס לרכבת התחתית, לנסוע שעה למרכז העיר (או לשלם 50 דולר לנהג אובר), והכל נסגר ב-8 בערב. כאן אני יכולה ללכת ברגל לבר ג'אז שנמצא במרחק של 10 דקות, לאכול פיצה כשרה ולבלות עם מאות אנשים בפארק בשעה 11 בלילה. תמיד יש לי פעילויות חדשות או מקומות לנסות, פסטיבלי אוכל למשל. אני נהנית מכל מה שקשור לקולינריה בתל-אביב - יש כאן אוכל מדהים. הסביח בפרישמן זה להיט עבורי. גם הקפה כאן מדהים. ואני נהנית מהשקיעות על הטיילת עם חברים. אז נכון שיש לא מעט בילויים לא זולים בכלל, אבל המגוון הרחב של פעילויות והגישה החופשית לים עוזרים".
"גן ילדים בניו-יורק עולה 11-15 אלף שקל בחודש, בת"א משלמים חצי"
משפחת ירדן-רוזמן | עלו מארצות הברית לפני שנה וחודשיים
יובל ירדן (33) וזאק רוזמן (37) עלו מניו-יורק עם בנותיהם, נועה (2.5) ועדן (6 חודשים), ועם הכלב אולי (Ollie) באוגוסט 2023, חודשיים לפני המלחמה, והתמקמו בתל-אביב. למעשה, יובל נולדה בקיבוץ עין השופט ובגיל 9 עזבה משפחתה לארה"ב, כך שהיא תושבת חוזרת, ויש לה כאן משפחה. זאק נולד בארה"ב וכל משפחתו שם.
9 צפייה בגלריה
יובל ירדן וזאק רוזמן עם הילדות. "ללמוד על מערכת הגנים כאן היה קשה ומתסכל, ואין גורם שמלווה ומכוון"
(צילום: יובל חן)
מתי עלתה המחשבה על עלייה?
יובל: "זאק סיים קולג' ונסע לארץ לשרת בצבא כחייל בודד בגולני. הכרנו בארה"ב עוד בזמן שהוא היה בשירות, ונישאנו לפני 4 שנים. תמיד דיברנו על כך שנרצה לנסות לגור בישראל בשלב מסוים. ואז, כשהוא החליט לעזוב את החברה האחרונה שלו ולהקים סטארט-אפ, הבנו שאין זמן טוב מזה לנסות. הגענו לארץ לתקופה קצרה מינואר 2023 עד מאי, והבנו שכאן נגדל טוב יותר את ילדינו ובסך הכל נחיה חיים טובים יותר. זאק ניסה מאוד לחזור לעשות מילואים, אבל בגלל שהיה לו פטור כי הוא גר בארה"ב לא איפשרו לו. כעת יש יחידה חדשה שנוצרה לפני כמה חודשים - אוגדה 96 - שמיועדת לאנשים כמוהו. הוא נרשם ומחכה לשמוע מהם. כשעלינו המצב הביטחוני באותו זמן לא הרתיע אותנו. אחר כך, 7 באוקטובר היה משהו בקנה מידה אחר לגמרי, אבל גם זה לא שינה את דעתנו".
זאק: "אנחנו לא יכולים לדמיין לא להיות כאן. לשנינו יש חיבור עז לישראל, ואחרי 7 באוקטובר הסתכלנו האחד על השני ואמרנו: 'את/ה מדמיין/ת כמה קשה היה לנו לחוות את הטרגדיה הזו כשאנחנו מחוץ לישראל?' אז במקום לצפות מרחוק ולהרגיש חסרי אונים, אנחנו חלק מהסיפור כאן. אנחנו מרגישים שזו זכות עבורנו. אנחנו בוודאי לא נהנים לחיות תחת איום של טילים ורחפנים, אבל אנחנו גם מאמינים בחוזק של הצבא. שנינו ידענו – ודיברנו על זה – שיום הדין מול חיזבאללה ואיראן יגיע בסופו של דבר, פשוט לא יכולנו לחזות שזה יקרה 8 שבועות אחרי שעלינו לארץ. ואנחנו בני מזל כי יש לנו ממ"ד והילדים שלנו קטנים, אז גם במהלך האזעקות בתל-אביב הרגשנו יחסית בטוחים, והילדים צעירים מכדי להבין מה קורה".
"ידענו שיום הדין מול חיזבאללה ואיראן יגיע, אבל לא יכולנו לחזות שזה יקרה 8 שבועות אחרי שנעלה לארץ. אנחנו לא יכולים לדמיין לא להיות כאן. אנחנו חלק מהסיפור כאן"
מה עשיתם בניו-יורק?
יובל: "גרנו במנהטן בשכירות. אני עבדתי בחברה בשם Venwise שהתמחתה ביצירת קבוצות עמיתים למנהלים בטכנולוגיה. אני בונה עסק דומה כאן, אבל זה עדיין בשלב ראשוני. זאק היה מנכ"ל של חברה-בת של חברה ציבורית, ואחר כך הקים סטארט-אפ בשם Draftboard. למזלנו, בתחום של עבודה לא היינו צריכים להתמודד עם קושי מיוחד במעבר לכאן".
באיזו דירה אתם גרים?
"אנחנו שוכרים דירת 4 חדרים במרכז תל-אביב. זה חדר אחד יותר מהדירה שהייתה לנו בניו-יורק, ואנחנו משלמים בערך אותו הסכום. נועה התחילה ללכת לגן כשהגענו, היא הייתה בת 11 חודשים, כך שהיא רכשה את שתי השפות די מהר - אנגלית מהבית, ועברית מ-8 שעות ביום בגן שמתנהל בעברית.
"ללמוד על מערכת הגנים כאן היה קשה ומתסכל בהתחלה, ואין גורם שמלווה ומכוון מה צריך לדעת. בסופו של דבר הבנו, אבל זה לגמרי תהליך לא פשוט. במקרה שלנו, בחרנו גן בעזרת המלצות של חברים שעשו עלייה. אנחנו, כמו הצברים, נמצאים בכל מיני קבוצות ווטסאפ בקהילה, שבהן אפשר לשאול עצות על כל דבר - גן, אינסטלטורים, מסעדות וכו'".
"בדרך כלל אנחנו לא מוציאים כסף על אטרקציות לילדים, כי יש הרבה פעילויות בחינם. אבל אני לא מרגישה שאני שוללת מהם משהו - אני חושבת שהאמריקנים מעמיסים על ילדיהם יותר מדי"
איך אתם מסתדרים עם יוקר המחיה?
"מבחינה אבסולוטית, מחירי המזון די דומים לאלה שבניו-יורק, אבל מכיוון שהמשכורות בישראל נמוכות יותר משמעותית, זה אומר שכאן יקר יותר באופן יחסי. אנחנו למשל שומרים כשרות, ומדהים כמה שהבשר זול יותר כאן בהשוואה לארה"ב. במנהטן 450 גרם חזה עוף עולה כ-30 דולר. בישראל, אפילו בקצבייה טובה, זה עולה 40 שקל, שזה 11 דולר. ההוצאות על הילדים נמוכות כאן יותר באופן אבסולוטי, אבל גן בניו-יורק זה מ-8 בבוקר עד 6 בערב. הוא עולה 3,000-4,000 דולר לחודש, שזה 11,000-15,000 שקל. גן בתל-אביב עולה 5,000-6,000 שקל (1,300-1,600 דולר), והוא מ-8 בבוקר עד 16:30 אחר הצהריים. גם ציוד לילדים, בגדים, משחקי מחשב - קנינו הכל כשביקרנו בארה"ב. האיכות טובה יותר, המחירים טובים יותר והמבחר גדול יותר.
"אז כן, המשכורות נמוכות יותר כאן, אבל גם עלויות אחרות נמוכות יותר. רוב חברינו בארה"ב שולחים את ילדיהם לבתי ספר יהודיים פרטיים שעולים 30,000-40,000 דולר לשנה לילד. כאן בית הספר יהיה חינם, הבריאות בחינם, המזון הכשר זול יותר. המסים הם בערך כמו מה ששילמנו בניו-יורק, אולי מעט יותר, כך שזה לא שינוי גדול. זה מאוד שונה אם מישהו בא מפלורידה, שם המסים הם אפס. אנחנו כרגע בתל-אביב, אבל לא רואים את עצמנו כאן לתמיד. מתחילים לחפש ומניחים שנעזוב בשנים הקרובות. תל-אביב יקרה מאוד, ובסופו של דבר אנחנו רוצים יותר מרחב למשפחה ממה שנוכל להרשות לעצמנו כאן".
מה אתם מקבלים כסל קליטה?
"זה מורכב, אבל אם אני שולפת מהזיכרון, היה תשלום חד-פעמי כשהגענו, ולאחר מכן תשלומים חודשיים שנמשכו לזמן מה. אנחנו גם מקבלים הקלות במס הכנסה בשנים הראשונות, ויש כמה הטבות נוספות שלא ניצלנו, כמו יבוא רכב, קורס הסמכה ועוד. אין לנו רכב ואנחנו משתמשים בתחבורה ציבורית ובקורקינט חשמלי, ב-Car2go, או שוכרים רכב אם צריך לסוף שבוע מחוץ לעיר. במנהטן היה לנו רכב ישן וכל הזמן הזזנו אותו וחיפשנו לו חניה. מקום חניה במנהטן עולה 500-1,000 דולר לחודש, לעומת תל-אביב שזה כ-1,000 שקל לחודש. כך שמבחינתנו לא להחזיק רכב כאן זה מדהים. בארץ, גם עם הנחת עולה חדש, עדיין מאוד יקר לקנות רכב".
על מה עוד אתם מוותרים?
"אני חושבת שהדבר העיקרי שאנחנו מוותרים עליו הוא לראות את המשפחה: זה עלה לנו מעל 5,000 דולר רק לקנות כרטיסי טיסה לארבעתנו כדי לבקר אותם בארה"ב בקיץ הזה. אנחנו פשוט לא יכולים לעשות את זה יותר מפעם בשנה, וזה גם מאוד מאתגר לנסוע עם ילדים, במיוחד בגלל הג'ט-לג שלהם".
יצאתם לחופשה מאז שהגעתם לישראל?
"יצאנו לחופשה קצרה ממש לפני 7 באוקטובר. לגבי העתיד, נצטרך לראות איך התקציב ייראה. נקודה חיובית היא שטיסות ליעדים מעולים הן לרוב זולות יותר כאן (לא בזמן מלחמה) - אפשר להגיע לאירופה ב-100 דולר, מה שלעולם לא תמצאו באמריקה".
מה עם פעילויות פנאי, אטרקציות לילדים וכו'?
"במנהטן הייתה לי תינוקת אחת, עכשיו יש לי שני ילדים, אז קשה יותר למצוא זמן לפעילויות פנאי. אני מסיימת לעבוד ב-16:00 ומביאה את שניהם מהגן. זה מתיש, אבל ממש נהדר. כל ההורים לוקחים את הילדים לאותם מקומות אחרי המסגרות, וככה הכרתי הרבה מהם. אני אוהבת את התרבות של סיום עבודה ב-16:00, למרות שזה אומר להתחבר שוב בערב לעשות עוד עבודה (יש לי לפחות פגישה אחת כל יום ב-8 בערב). בדרך כלל אנחנו לא מוציאים כסף על אטרקציות או פעילויות פנאי לילדים, כי יש הרבה פעילויות בחינם - חוף הים, פארק, מרכז קהילתי, גני שעשועים, בתי חברים ועוד. אבל אני לא מרגישה שאני שוללת מהם משהו - למעשה, אני חושבת שהאמריקאים מעמיסים על ילדיהם הרבה יותר ממה שנדרש".
מה אתם אוהבים כאן?
"אנחנו מאוד אוהבים את זה שכל החיים סובבים סביב היהדות ולוח השנה היהודי. כל שבוע יש 'הורה של שבת' בגן, והבת שלנו לומדת שירי חג. הכבישים שקטים בימי שישי ב-5 אחר הצהריים וריקים בליל הסדר. אני אוהבת את האופן שבו מגדלים ילדים כאן. איך שהמורים מלמדים, איך שההורים מתייחסים לילדים שלהם. אין פינוק יתר, אין 'הורות עדינה'. יש הרבה טבע ופעילות בחוץ. גם הבלגן, במובן הטוב. אהבה למוזיקה ולסיפורים. זה פשוט יותר כאן, בדרך נפלאה. אני מבינה שהמערכת החינוכית שונה ממה שהיינו רגילים בארה"ב, אבל אני חושבת שהישראלים מגדלים את ילדיהם בצורה שמכינה אותם יותר לחיים האמיתיים".
"נתקלנו בהרבה חוסר יעילות בתהליך הקליטה"
משפחת אלבזיס | עלו מאנגליה לפני חצי שנה
גילה (אלגריה) ואיתן אלבזיס, בני 31, ובנם בן השנה רפאל יעקב עלו לישראל מלונדון באפריל השנה. גילה נולדה במאלגה וגדלה בפורטוגל ובגיברלטר, והיא חוקרת בתחום טיפולי הפוריות. יש לה שלושה תארים – תואר ראשון במדע ביו-רפואי, מאסטר ברפואת הרבייה ובריאות האישה, ומאסטר בסוציולוגיה של הרבייה.
איתן נולד בפריז. כשהיה בן 3 הוריו עברו לישראל, חזרו כעבור שנה וחצי, וב-2013 עלו שוב. לכן הוא נחשב "אזרח עולה", שזכאי לכל הזכויות של עולה חדש. הוא איש מכירות של תוכנות SaaS. הם נפגשו בלונדון, אחרי שגילה עברה לשם בגיל 17 כדי ללמוד באוניברסיטה, ואיתן הגיע בגיל 19 ללמוד אנגלית.
9 צפייה בגלריה
גילה ואיתן אלבזיס. "השכר של איתן נמוך בארץ ב-20%-35% לעומת אנגליה, אבל נצליח לגמור את החודש"
(צילום: יובל חן)
מתי נולד הרעיון לעשות עלייה?
גילה: "תמיד ידענו שנעשה עלייה, הרבה לפני 7 באוקטובר, ומה שקרה לא מנע מאיתנו להגיע אלא רק חיזק את הרצון. עלינו ב-14 באפריל, יום אחרי ליל הטילים והכטב"מים האיראנים. בילינו את כל הלילה תוהים אם הטיסה תצא לפועל, ולשמחתנו היא יצאה".
לא חששתם להגיע, ועוד עם תינוק?
"היה עולם עוד לפני 7 באוקטובר, שבו המילה 'ישראל' הייתה מונח בעייתי ו'ציוני' נחשבה לקללה. ידענו שלא נוכל לגדל ילד כיהודי וציוני גאה בלונדון, ולכן רצינו לעבור לישראל - לא רק בגלל המשפחה של איתן שחיה פה, אלא גם בגלל הסיבה הזו. 7 באוקטובר רק אישר את מה שידענו. היינו מודאגים, אבל חייבים להיות ריאליים לגבי המצב מחוץ לישראל ומה שהעתיד עלול להביא על היהודים בעולם. תקראו לנו פרנואידים, אבל אנחנו בהחלט לא רגועים לגבי מה שצפוי ליהודים באירופה. בלונדון האיסלאם הקיצוני משתלט על הרחובות ועל הנוער בכוח. תיאוריות קונספירציה מתפשטות כמו וירוס, ואף אחד לא נלחם בזה. 7 באוקטובר רק אישר את זה. סקרים מראים תמיכה ברורה ב'מאבק' בקרב הנוער המוסלמי, שחושב ש-7 באוקטובר היה 'מוצדק'. מעבר לכך, יש הטיה ברורה באופן שבו מדווחים על ישראל, תראו את הדוח האחרון של ארגון Campaign Against Antisemitism על ההטיה של ה-BBC נגד ישראל. אם בריטניה הייתה שונה והייתה מתייחסת לישראל בצורה הוגנת יותר, ולא גורמת לי להרגיש מבוישת או נבוכה להציג את מערכת האמונות שלי, אולי הייתי שוקלת להישאר בלונדון לעוד זמן מה".
איך הייתה ההרגשה כשהגעתם?
"ידענו למה לצפות, כי ב-7 באוקטובר 2023 היינו בדיוק באשדוד בביקור אצל ההורים של איתן. עכשיו כשאנחנו גרים כאן ומתקשרים עם ישראלים על בסיס יומי, למדנו להבין שכולם כאן הם משפחה, ואנחנו הפכנו לחלק החדש ביותר במשפחה הזו. החודשים האחרונים היו קשים רגשית, כי בכל יום עוד אדם מת, וזה מרגיש כמו מישהו מהמשפחה. גם ניהול שגרת היומיום עם האזעקות ואיומי הפיגועים קצת קשה, ואנחנו צריכים להיות זהירים וערניים יותר מהרגיל. אבל זו מציאות בלתי נמנעת ואנחנו צריכים ללמוד להתמודד איתה כדי להצליח לחיות כאן".
איפה אתם גרים ואיך העלויות?
"החלטנו בינתיים להתיישב בגבעת שמואל, שמספקת לנו את האיזון הנכון בין דת לבין חברה חילונית. זה מרכיב חשוב מאוד בחינוך שאנחנו רוצים להעניק לבן שלנו. אנחנו שוכרים דירה שחיפשנו בעצמנו. הסטנדרטים של השכירות כאן לא הגיוניים. לבעלי הדירות מותר לבקש כל מה שהם רוצים, והשוכרים לא יכולים להתנגד. נדרש פיקדון לשלושה חודשים ו-12 או 24 צ'קים מראש, נוהג שקיים רק בישראל. אם בעל הדירה לא מתנהג כראוי או לא מתחזק את הנכס ולא מתקן מה שנדרש, אין לך מה לעשות".
הצלחתם כבר למצוא עבודה?
"מצער להודות שנתקלנו בהרבה חוסר ידע ושמשרד הקליטה מעסיק יותר מדי אנשים לא מיומנים. שלא לדבר על חוסר היעילות של משרד הפנים. משרד הקליטה רחוק מלהיות יעיל, ולכוד בתהליכים מיושנים שמסבכים את החיים של כל עולה. עברנו את כל התהליכים בעזרת חברים ומשפחה. ויש לנו יתרון שבעלי יודע עברית, אחרת זה היה מאבק אמיתי. דברים שלמדנו: כדאי להכין רשימה של גנים ובתי ספר באזור המגורים ולבקר בהם. רצוי לרשום את הילדים כבר בפברואר לשנת הלימודים הבאה. לגבי מציאת מקום עבודה, צריך לחקור את הנושא בצורה מקיפה לפני המעבר לארץ. כרגע אני לומדת באולפן ולא עובדת, ובעלי הולך לראיונות עבודה כבר חודשיים. נראה שהמלחמה האטה את תהליכי גיוס העובדים. מבחינת שכר והכנסה, עבור איתן יש הבדל של 20%-35% בין השכר בארץ לשכר בבריטניה בתחום שלו. בכל זאת, השכר בישראל עדיין מספיק גבוה, בעזרת השם, ואנחנו מאמינים שנוכל לגמור את החודש".
ומה באשר ליוקר המחיה לעומת לונדון?
"בהשוואה ללונדון יוקר המחיה כאן גבוה באופן בלתי נסבל. המזון יקר ב-15%-20% יותר. אני לא מתכוונת לקנות בגדים בישראל, אחכה לנסיעותיי לחו"ל כדי לרכוש שם. יש כאן ריכוזיות גדולה בתעשיית המזון, ואין מספיק תחרות. אנחנו לא קונים הרבה גבינות או בשר, כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו כרגע. רק את הדברים ההכרחיים. השכירות כאן נמוכה יחסית ללונדון, וזו הנחמה היחידה. הבן שלנו רק בן שנה ולא במסגרת עדיין, אז אני לא יודעת מה יהיו הוצאות הגנים".
מתכננים יציאה לחופשה?
"זה עדיין לא ברור כרגע. שנינו לא עובדים, ואנחנו לא מוציאים כסף מעבר להכרחי. לא לקחנו חופשה מאז שהגענו, מכמה סיבות, ובכל מקרה, סל הקליטה שקיבלנו, כ-6,000 שקל בחודש לשישה חודשים, לא מאפשר חופשה. אנחנו מבלים קצת בחוף הים, בבריכה ובבתי קפה. מסתדרים בלי רכב, רק עם תחבורה ציבורית. אני לא חושבת שזה יחזיק לטווח ארוך, וכנראה שנצטרך לקנות רכב כשנוכל".
"בבלגיה היה לי רכב חברה ותחבורה ציבורית כמעט חינם"
נעמה פלאט | עלתה מבלגיה לפני תשעה חודשים
נעמה פלאט, בת 26, עלתה מבריסל, בלגיה, בינואר השנה. יש לה תואר שני בהנדסת עסקים עם התמחות במימון, ועובדת בתחום הפיננסים בסניף הישראלי של החברה שבה עבדה בבלגיה. היא גרה בתל-אביב עם בן זוגה הישראלי.
9 צפייה בגלריה
נעמה פלאט. "מה שבולט הוא החוסן של הישראלים. רוח קולקטיבית וכוח שמאפשרים להמשיך גם במצבים כאלה"
(צילום: יובל חן)
למה החלטת לעשות עלייה?
"ההחלטה הושפעה מהניסיון הקודם שלי בישראל - ביליתי כאן סמסטר באוניברסיטת תל-אביב בחילופי סטודנטים, ונהניתי מאוד לגור בתל-אביב. אבל גורם משמעותי בהחלטה היה העלייה באנטישמיות בבריסל, שם חייתי. נתקלתי בהערות אנטישמיות ברחובות והרגשתי שלא יכולתי להביע בגלוי את זהותי היהודית. רציתי להיות במקום שבו אוכל להיות גאה ביהדות שלי. בנוסף, החבר שלי ישראלי. אז נכון, בחרתי להגיע בזמן מלחמה, במלוא המודעות לכך שזה לא יהיה קל, אבל המלחמה גרמה לי להבין עד כמה ישראל חיונית. לא יכולתי לדמיין איך החיים היהודיים באירופה ייראו ללא ישראל היום, וזה חיזק את הנחישות שלי להיות כאן. למרות שזה מורכב ומאתגר יותר, אני מעדיפה לתרום לישראל מאשר להישאר במדינה שבה האנטישמיות נפוצה. החיים כאן אכן יכולים להיות מאתגרים: האזעקות, אי-הוודאות הכלכלית והאפשרות המתמדת להסלמה יוצרים מתח רב, אבל מה שבולט הוא החוסן של הישראלים. יש כאן רוח קולקטיבית וכוח שמאפשרים להמשיך בחיים גם מול מצבים כאלה".
איך המשפחה הגיבה?
"מובן שהיו מודאגים, אבל הבינו ותמכו. גם הם מודעים לאתגרים שעומדים בפני יהודים בבלגיה. הם סומכים על הצבא ועל המדינה".
איך מצאת עבודה?
"היה לי מזל בזכות הניסיון הקודם שלי בחברה בינלאומית בבלגיה. הם היו מרוצים מעבודתי, והמליצו עליי לסניף שלהם בישראל. שוק העבודה בישראל תחרותי יותר, במיוחד במשרות פיננסיות, אבל עם מוטיבציה והתמדה אפשר למצוא עבודה. אני מכירה הרבה עולים שהצליחו למצוא עבודה בתחום שלהם, גם אם זה עשוי לקחת יותר זמן".
את גרה עם בן זוגך?
"כן, בתל-אביב. כשהגעתי הוא בדיוק סיים מילואים, שנמשכו מתחילת המלחמה. מאז הוא נקרא למילואים כמה פעמים. היה מאתגר להיות רחוקה ממנו ולפעמים דאגתי, אבל קיבלתי תמיכה ממשפחתו, חברים והמשפחה שלי".
מה את מקבלת מהמדינה כעולה חדשה?
"אחת ההטבות החשובות היא תמיכה כלכלית בששת החודשים הראשונים, שעוזרת בהוצאות המחיה, במיוחד כששכר הדירה בתל-אביב גבוה, ויקר בכ-500-600 אירו לחודש לעומת בריסל. בנוסף, אני זכאית להטבות מס וגם ללימודי עברית באולפן במימון המדינה. אלה ההטבות העיקריות שאני מנצלת כרגע".
איך יוקר המחייה כאן?
"בהחלט גבוה יותר בהשוואה לבלגיה. לפני שעזבתי גרתי עם ההורים והיו לי פחות הוצאות, אבל עכשיו, כשאני חיה באופן עצמאי עם בן זוגי, ההוצאות שלי עלו. אני מנסה לנהל את התקציב בחוכמה, כמו לקנות רק מה שאני יודעת שאשתמש בו ולערוך קניות במקומות זולים יותר. הרקע שלי בתחום הפיננסים עוזר. גם המגורים עם בן זוג עוזרים לחלוק בנטל".
מה הכי קשה?
"כשהגעתי לא ידעתי עברית, לא לקרוא ולא לכתוב, והחשיפה היחידה שלי לשפה הייתה מחופשות שביליתי בילדותי בישראל. התחלתי ללמוד עברית מיד באולפן, וזה היה קריטי עבורי כדי לרכוש את השפה במהירות. כרגע אני לומדת בקורס עברית ברמה ב', ואני כבר יכולה לקרוא, לכתוב ולהבין את רוב השיחות. ההשתלבות בחברה ובעבודה עזרה מאוד בלימוד השפה: רוב הקולגות שלי מדברים עברית בעבודה, כולל מיילים בעברית. בן זוגי ישראלי, אז אני שומעת ומתרגלת עברית מדי יום, מה שמאיץ את תהליך הלמידה".
היכן הכרת את בן זוגך?
"לפני שנתיים החלטתי להשתתף בתוכנית חילופי סטודנטים כדי לחוות את החיים בישראל, כי קודם לכן ביקרתי רק לחופשות. נהניתי מאוד, פגשתי אנשים מעניינים, מרצים מרתקים. השתדלתי להתחבר לסטודנטים ישראלים ולא רק לאלה מחו"ל. הוא היה אחד הסטודנטים הישראלים בקורס שעשיתי. יום אחד הוא שם לב שקר לי בגלל המזגן, והציע לי את המעיל שלו. התחלנו לדבר ואחר כך לצאת ושמרנו על קשר גם אחרי שחזרתי לבלגיה. ביקרתי בישראל בכל פעם שיכולתי, והוא הגיע לבלגיה כשזה היה אפשרי".
היכן היית רוצה להתמקם בטווח הארוך?
"אני עדיין לא בטוחה. כרגע אני בתל-אביב, כי אני עובדת שם ונהנית מהנוחות של העיר, שבה הכל קרוב ונגיש ברגל. אבל אני לא בטוחה אם ארצה להישאר כשיהיו לי ילדים. זה עדיין קצת רחוק, אז עוד לא חשבתי על זה לעומק. אבל תל-אביב יקרה, ללא ספק".
איך את מתניידת?
"בבלגיה הייתה לי מכונית מהחברה שבה עבדתי, כך שרוב הזמן השתמשתי בה, או בתחבורה ציבורית כשהיה נוח יותר, במיוחד כדי להימנע מפקקים. התחבורה הציבורית בבלגיה כמעט בחינם, והחברה כיסתה את כל ההוצאות הקשורות לרכב, כולל דלק וחשמל. בישראל המצב שונה. בתל-אביב אני לא צריכה רכב. גם אין לי אפשרות להרשות לעצמי לקנות רכב כאן. אני משתמשת בתחבורה הציבורית והעבודה שלי מכסה את ההוצאות".
ביטוח רפואי?
"כעולה חדשה קיבלתי כיסוי בסיסי במכבי, אבל מצאתי שזה לא מספיק לצרכים שלי. לכן החלטתי לרכוש ביטוח פרטי מקיף יותר. בנוסף, מקום העבודה שלי מציע ביטוח פרטי נוסף למקרים רציניים יותר, שזו הטבה מועילה. ממה שאני מבינה, הכיסוי שמספקת המדינה לא מקיף כמו זה שהייתי רגילה אליו בבלגיה, שם רוב עלויות הביטוח הרפואי כוסו על ידי החברה שלי, והשירותים הרפואיים זולים יותר".
ביקרת את המשפחה מאז שעלית?
"עדיין לא. יש לי משפחה מצד אמי שגרה בישראל, כולל בני דודים של אמי וסבתי, שאיתם אני כמובן בקשר. בנוסף, אמי ביקרה אותי כבר פעמיים מאז שהגעתי".
