היו ימים. נגיד בנק ישראל, דוד הורוביץ, עמד לצד כביש נידח באזור ים המלח וניסה לעצור טרמפים אחרי שמכוניתו נתקעה. לא היה לו נהג וגם לא טלפון סלולרי. איש לא עצר לו במשך שעות. הנגיד יצא קודם לכן מסיור עבודה במפעלי ים המלח. הוא המתין בסבלנות עד שעובדי המפעל סיימו את עבודתם, ואז הופתעו לראותו לצד הכביש מנופף בידיו ומבקש טרמפ. את הלילה בילה אחרי עוד נסיעה בטרמפ מדימונה בחדר קטן במלון בבאר שבע, כי כבר היה מאוחר בערב. את החשבון שילם הנגיד מכיסו.
הכינוי שלו היה "דולק". כל מקורביו וידידיו לא קראו לו דוד ובטח לא מר הורוביץ. האיש המיוחד הזה, ממייסדי מדינת ישראל, מחזיק בשני שיאים מיוחדים במינם. סביר להניח שאתם לא מכירים עוד אזרח ישראלי שהוצעו לו לאורך השנים שורת תפקידים, שלכולם היה מועמד מהמובילים, ברמה המכובדת הזאת: נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר האוצר, מבקר המדינה ותפקיד אחד שאותו שמח לקבל: נגיד בנק ישראל.
וכאן השיג "דולק" את השיא השני, שלא יישבר לעולם: הוא כיהן במשך לא פחות מ-17 שנים ברציפות כנגיד. החוק כיום מתיר מינוי כזה לשתי קדנציות של חמש שנים כל אחת.
הורוביץ היה חלוץ אמיתי. בניגוד לשלושה מהנגידים שכיהנו בשלושה העשורים האחרונים בישראל – הפרופסורים יעקב פרנקל, סטנלי פישר ואמיר ירון, שהוזעקו לכהונה לאחר שהות של עשרות שנים מחוץ למדינה, הורוביץ היה לא רק ממייסדי המדינה כי אם מי שדגל כציוני בכל רמ"ח איבריו לחיות רק בארץ, לאחר שעלה אליה בגיל 21. "פה מקומי ומכאן לא אזוז", נהג לדקלם באירועים שונים, גם כאשר הוצעו לו תפקידים כלכליים קורצים מעבר לים.
אחרי תקופתו הארוכה כנגיד, הוא לא פרש מהקריירה הבנקאית שלו, והוא מונה ליו"ר המועצה המייעצת וליו"ר הוועדה המייעצת של בנק ישראל. כאשר סיים את כהונתו עדיין לא נתנו לו לנוח, והוחלט כי יכהן כיו"ר כבוד עד לפטירתו.
ב-1974 נבחר לתפקיד בינלאומי יוקרתי - חבר הוועד הפועל של איגוד הבנקים העולמי. שש שנים קודם לכן הוענק לו גם פרס ישראל למדעי החברה. עוד בימי חייו נוסדו פרסים על שמו, שהוענקו למצטיינים בכלכלה. באוניברסיטה העברית הוקם המכון על שם דוד הורוביץ לחקר ארצות מתפתחות, ולסיבה שמכון על שמו הוקם דווקא בתחום הזה עוד נגיע.
כבר ב-1945 הייתה בישראל אינפלציה
הורוביץ נולד ב-1899 בעיר דרוהוביץ שבגליציה המזרחית דאז באוסטריה, וכיום באוקראינה. בנם של פני לבית ליכטנשטיין וזיגמונד הורוביץ, שעסק במסחר. הורוביץ למד בגימנסיות מהטובות באירופה, בווינה ובעיר לבוב. בעת לימודיו בווינה עסק למחייתו במכירת עיתונים ברחובות.
הורוביץ נמנה על מייסדי תנועת "השומר הצעיר", חבר ההנהגה הראשית של התנועה ונציגה במזכירות תנועת "החלוץ". כאשר עלה לארץ בימים הראשונים למנדט הבריטי, בשנת 1920 הוא היה אחד מחברי התנועה שהקימו את קבוצת ביתניה עילית, שהתמזגה בגדוד שומריה, ונמנה אחר כך על מייסדי קיבוץ בית אלפא, ראשון קיבוצי "השומר הצעיר" בישראל.
בין השנים 1922 ל-1925 כיהן בתפקידו הראשון בארץ, כנציג "השומר הצעיר" במועצת ההסתדרות וחבר הוועד הפועל שלה. אז גם פעל לאיחוד "השומר הצעיר" עם תנועות הפועלים ובשנת 1925 עזב את קיבוץ בית אלפא והצטרף לגדוד העבודה בירושלים, כאשר במשך שנתיים, עד 1927, היה חבר גדוד העבודה ומזכירו הכללי. לאחר שחל פילוג בגדוד העבודה בסוף שנת 1926, חבר הורוביץ למנהיגי הפלג השמאלי, אך סירב לנסיעה של חלק מהקבוצה לעלות להתיישבות בברית המועצות וקבע כבר אז "כאן מקומנו ולא בשום מקום אחר בעולם". במשך שנים אחדות עסק בכתיבה עיתונאית, אליה יחזור 40 שנה לאחר מכן – מיד לאחר תום כהונתו כנגיד - ככותב מאמרים ב"ידיעות אחרונות".
כבר ב-3 ביולי 1945 מצאנו ב"ידיעות אחרונות" ידיעה על ספר שכתב הורוביץ. על הספר "הקימום ובעיותיו" נכתב בעיתון: "לאור סיום מלחמת העולם סוקר כלכלן הסוכנות היהודית את תוצאותיה הכלכליות - עליית המחירים, התערבות הממשלות במשק תעשיית המלחמה והרס ארצות שדה הקרב. בתוך כך הוא מגיע לבעיות הקימום בעולם בכלל וביחוד בארצנו, ונותן סיכום מקיף על המצב שנוצר אצלנו: האינפלציה (כן, כבר אז!), השינויים בתעסוקה ובייצור החקלאי והחרשתי, בתקציב הממשלה, בקשרי הייבוא והייצוא שלנו עם ארצות חוץ. על כל אלה מתבססת אזהרה בפני הקופה, המשבר וחזון העתיד – העלייה הגדולה והתוכנית לפיתוח תעשייתנו".
בהיותו בן 33 מונה "דולק" ליועץ הכלכלי של הוועד הכלכלי האמריקני למען ארץ ישראל, ואת בקיאותו ברזי הכלכלה העולמית ניצל כדי לשמש כחוקר של המכון לחקר הכלכלה שליד הסוכנות היהודית ולניהול במשך 13 שנים, מהחשובות בימים שקדמו להקמת המדינה, עד 1948, של המחלקה הכלכלית מטעם הסוכנות היהודית.
בשנים ההן נקבעו לראשונה הסכמי עבודה מתקדמים בסוכנות היהודית, והורוביץ אף הכין לממשלת המנדט הבריטית תזכירים כלכליים חשובים על היהודים בארץ ישראל. ב-1947 התכבד להיות חבר משלחת הסוכנות היהודית לאומות המאוחדות, ערב ההחלטה על הקמת מדינת ישראל.
עם הקמת המדינה זכה בתפקיד כלכלי מהבכירים במדינה הצעירה כשהפך למנכ"ל הראשון של משרד האוצר ושימש כיועץ הכלכלי לממשלת ישראל, תפקיד שמוטל כיום על נגידי בנק ישראל.
הראשון שדאג לייבוא נפט מחו"ל
ב-12 ביוני 1949 מצאנו בעיתון ידיעה כי "יתרות השטרלינג של ישראל באנגליה מגיעות ל-35 מיליון ליש"ט - הודיע במסיבת עיתונאים מר דוד הורוביץ, מנהל משרד האוצר, שחזר זה עתה מאנגליה. 27 מיליון ליש"ט מסכום זה נחסכו בארץ והופקדו בבנקים בריטיים". ב-3 ביולי 1949 מדווח העיתון כי "השיחות הכספיות בין ישראל לבריטניה תימשכנה מחר בשעה 11 בלשכת שר החוץ. תהא זו הישיבה הראשונה שבראשה ישבו דוד הורוביץ וציר בריטניה, מר הלם. השיחות תהיינה סגורות לעיתונות".
בימים אלה ביקר שר האוצר הנוכחי אביגדור ליברמן עם בכירי משרד האוצר באזרבייג'ן כדי לחתום על הסכם לייבוא נפט. 72 שנה לפניו, דיווח "סופר 'ידיעות אחרונות' בלוד" ב-10 באוגוסט 1950 כי הורוביץ חזר מביקור באנגליה, צרפת וארה"ב, שם ניהל מו"מ "ואף הגיע להסכמים בענייני אספקת נפט לישראל וקבלת מלווה מצרפת".
ב-27 בנובמבר 1950 מספר העיתון כי הורוביץ ממשיך לנהל את ענייני הכלכלה של המדינה גם בחו"ל: "הורוביץ יחתום בלונדון על הסכם האשלג בין ממשלת ישראל לחברת האשלג. ממשלת ישראל תלווה לחברת האשלג 2.5 מיליון דולר מתוך 20 מיליון הדולר שהוקצבו לחברה במסגרת המלווה האמריקאי לפיתוח תעשייתי. נקבע כי הנהלת החברה תקבע את מרכזה בישראל".
ב-27 בפברואר 1951 מתברר שאמירה של הורוביץ גרמה לדאגה: "בעקבות הודעת הורוביץ בדבר החמרת המצב הכלכלי, בורסת הזהב בתל אביב הגיבה היום, מיד עם שעות הבוקר המוקדמות, בעליית מחיר הזהב מ-17,800 לירות ל-18,500 לירות".
ב-8 במאי 1952 מבשרת הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" כי במסגרת השינויים הצפויים בממשלה, הורוביץ, דב יוסף ולוי אשכול מועמדים לכהונת שר האוצר. שנים אחדות לאחר מכן הוזכר הורוביץ גם כאחד המועמדים לכהונת ראש הממשלה ואף לנשיא המדינה. אולם הוא החליט דווקא ליטול בהמשך שנת 1952 פסק זמן קצר מאוד בתפקידיו בהנהגת המדינה, כאשר התמנה למנהל חברת "אפריקה-ארץ ישראל השקעות", מהחברות החשובות במשק המדינה הצעירה.
כבר בראשית שנת 1953 אמר כי אין להשלים עם העובדה שלמדינה אין בנק מרכזי שינהל בה את כל המדיניות המוניטרית, החל מעניין הריביות במשק ועד להנפקת כסף רשמי של המדינה. "אכין את הקרקע להקמת בנק ממלכתי מרכזי במדינה", הציע לחברי הממשלה ולקברניטי המדינה, ואלה הסכימו מיד.
העובדה שלישראל אין בנק מרכזי אכן העיבה על המצב הכלכלי, וכך ב-22 בפברואר 1953 מתפרסמת הידיעה החשובה הזאת: "הממשלה עומדת לאשר היום בישיבתה השבועית את מינויו של דוד הורוביץ כמנהל הבנק הממלכתי. הבנק הזה יקום כנראה בהתחלת השנה הבאה".
ידיעה ב-8 באוקטובר 1953 מספרת כי הורוביץ, עדיין נטול התפקיד הרשמי שאליו מונה כבר, נסע באופן פתאומי לארה"ב: "בורסת הניחושים התעוררה לחיים חדשים עקב השמועות על הנהגת שער אחיד לדולר. מה הקשר בין נסיעתו של דוד הורוביץ לבין הצטרפותנו לקרן המטבע הבינלאומית?", שואלת הידיעה, ומדווחת על דעתו של הורוביץ כי "ההיגיון מחייב להעביר את מחלקת ההוצאה מ'בנק לאומי לישראל' לבנק הממלכתי".
הידיעה מדווחת, כי "'רואי השחורות' מודאגים מהשמועות שהמטבע החדש של ישראל יבוסס על הדולר. אם ישראל תתקבל כחברה בקרן המטבע היא תיאלץ להנהיג שער אחיד למטבע החדש - כולם קובעים משום מה שהמטבע החדש ייקרא בשם 'שקל' – והיא תנהיג שער של 1.8 ל"י או שקל לדולר". די מדהים היה אז ששלושה עשורים לפני שהלירה הפכה לשקל, כבר הציע הורוביץ כי יש לקבוע שם חדש למטבע הישראלי - שקל - רעיון שלא בוצע בשעתו.
לאחר שנה שלמה של הכנות הגיע היום החגיגי ולמדינת ישראל קם בשנת 1954 בנק מרכזי. אך טבעי היה שהורוביץ יהיה זה שיתמנה לנגיד הבנק הראשון, אך איש לא חשב אז שהוא יחזיק בתפקיד במשך 17 שנים, עד 1971, כאשר חברי ממשלה לא רק שלא הציעו שכלכלן בכיר אחר יחליף אותו כעבור שנים אחדות, אלא כאשר הודיע כי החליט לסיים את תפקידו ניסו רבים בממשלה ובמשק לשכנע אותו לא "לנטוש" את הספינה שהוביל באחריות כה גדולה במשך 17 שנים.
בהיותו הנגיד הראשון, דאג בראש ובראשונה להנפקתה של סדרת שטרות הכסף הראשונה של המדינה, כמו גם לקביעת כל מנגנוני קביעת המדיניות המוניטרית בישראל, לשמירה על יתרות מטבע רזרביות במידה סבירה ולפיקוח ראשוני על הבנקים הרבים שהחלו לפעול במדינה החדשה.
במהלך כהונתו מונה גם על ידי שר החינוך, זלמן ארן, לעמוד בראש הוועדה לבחינת חוק המועצה להשכלה גבוהה וליו"ר הוועדה הציבורית לשכר עובדי המדינה, הרשויות המקומיות והמועצות הדתיות. עוד מונה לעמוד במסגרת ההסתדרות בראש הקרן למען עשרות יישובי הספר במדינה.
בנק ישראל נוסד ב-30 בנובמבר 1954. על הקמתו הכריזו באירוע חגיגי במיוחד ראש הממשלה משה שרת, שר האוצר לוי אשכול וכמובן הנגיד הראשון הורוביץ, שהצהיר: "היום יום היסטורי. קם בנק ישראל". במסמך רשמי שהעביר לנו בנק ישראל לרגל פרסום מדור זה מוגדר תפקידו העצמאי של הבנק שנקבע עם הקמתו, בין השאר כך: "לבנק תהיה עצמאות והוא לא יהיה גוף אשר כפוף לממשלה, אלא לכנסת ולחוקיה".
לא אהב העלאות שכר במשק
בבנק ישראל סיפרו לנו השבוע כי עם הקמתו נדרש היה למצוא מונח שבו יכונה מי שיעמוד בראשו. "אפילו המונח 'נשיא' נשקל על רוח הקיים בעולם - נשיאי הבנק העולמי, קרן המטבע, הפדרל ריזרב (הבנק המרכזי של ארה"ב) ועוד. אולם, לבסוף הוחלט לחפש בתנ"ך מונח אשר אולי יתאים לכנות בו את מי שעומד בראש הבנק המרכזי של המדינה. המילה 'נגיד' מופיעה מספר פעמים בתנ"ך, אך בספר דברי הימים (א', כ"ו, כ"ד) ישנו פסוק אשר נמצא מתאים מאוד: 'ושבאל בן גרשום בן משה נגיד על האוצרות'".
עוד הוחלט עם הקמת בנק ישראל כי בשונה מכל שאר התפקידים הבכירים במדינה את ראש הבנק ימנה נשיא המדינה, לאחר המלצה מטעם הממשלה. אחרי כהונת השיא באורכה של הורוביץ אומצה ההחלטה שנגיד ימונה רק לכהונה בת חמש שנים, כאשר במהלך תקופה זו אי אפשר לפטרו בשום מקרה, וניתן יהיה להאריך את כהונתו רק בקדנציה אחת נוספת של חמש שנים.
הגדרת תפקידי הנגיד והבנק עם הקמתו הייתה כזאת: ניהול המדיניות המוניטרית, כולל קביעת גובה הריבית הבסיסית במשק, פיקוח והסדרה של מערכת הבנקאות, ייעוץ לממשלה בעניינים כלכליים, החזקת יתרות מטבע החוץ של המדינה וניהולן, הנפקת המטבע ומערכת המזומנים במשק, ניהול מערכת מידע וסטטיסטיקה על כלכלת ישראל, שמירה על קשרי כלכלה בין-לאומיים וייצוג ישראל במוסדות בינלאומיים, שימוש כבנקאי של הממשלה והסדרת מערכות התשלומים והסליקה במשק. "כל כך הרבה תפקידים, צריך בעצם ממשלת נגידים", התלוצץ פעם הורוביץ.
הנגיד הורוביץ היה נוקב כבר בדוח בנק ישראל הראשון שפרסם. ב-9 בנובמבר 1955 מתפרסם כי ועדת הכספים של הכנסת דנה בדוח הבנק המרכזי ובאזהרתו החמורה של הורוביץ על סכנת האינפלציה המרחפת על ישראל. "רוב הנוכחים שהשתתפו בדיון יצאו נגד האינפלציה, אבל צידדו בהרחבת האשראי, בעיקר למטרות ייצור. דוח בנק ישראל מתריע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים על סכנת האינפלציה בישראל, בשל גידול הממון השוטף בידי האוכלוסייה, בידיה נמצאים אמצעי קניה גדולים יותר, דבר הגורם לביקוש מוגבר של סחורות וממילא להתייקרויות".
ב-12 בפברואר 1962, על רקע תוכנית כלכלית של הממשלה שנבעה ממצב של מצוקה במשק, שכלל גירעון תקציבי, הרי שגם העלאות שכר במשק לא היו אהובות במיוחד על הנגיד הורוביץ. בשיחה ל"ידיעות אחרונות" התבטא הנגיד כי "העלאת שכר תשים לאל את התוכנית הכלכלית, שבמרכזה הבראת המשק, השתלבותו במשק העולמי והתקרבות למצב של איזון במאזן המסחרי. ואסור גם להרחיב את האשראי", פסק הנגיד שהיה תמיד שמרן בנושאי שכר וחיים על חשבון אשראי והלוואות".
כבר בשנת 1963 היו לא מעטים בארץ שיצאו נגד "הרווחים המוגזמים של הבנקים" (מזכיר במשהו גם את התקופה הנוכחית). ב-21 בינואר 1963 יצא הנגיד, כמו נגידים רבים אחריו, להגנת הבנקים: "הורוביץ מגן על הבנקים מפני טענות רווח מופרז", נאמר בכותרת הידיעה, שסיפרה כי "הבנקים בישראל הביעו הבוקר התמרמרותם על פרסום הדו"ח של המומחה האמריקני ארדרייך ועל הדגש שהוא שם על הרווחיות הגבוהה של הבנקים. בדוח שלו קובע המומחה כי הבנקים בישראל מרוויחים יחסית יותר מבנקים בחו"ל".
הנגיד ערער על הקביעה וציין כי "אין זה נכון לקבוע את רווחי הבנקים על ידי השוואתם עם ההון העצמי שלהם בלבד". תזכורת: אחד מתפקידיו העיקריים של בנק ישראל, גם כיום, הוא להגן על יציבות המערכת הפיננסית והבנקים בישראל.
הפיחות הגדול שבוצע בישראל הביא את הנגיד להגיש דוחות מיוחדים להרגעת הציבור והממשלה. ב-3 בדצמבר 1963 מפרסם העיתון כי "נגיד בנק ישראל נאלץ להגיש דוח שלישי מאז הפיחות". הכותרת זעקה: "יותר מדי כסף בידי הציבור. הנגיד קובע כי המחירים היו עולים עוד יותר אלמלא מתן הקלות ישירות לתעשיינים".
ב-27 ביולי 1964 מספר העיתון כי "נגיד בנק ישראל, דוד הורוביץ, נתמנה אתמול לתפקידו בפעם השלישית לתקופה של חמש שנים. נשיא המדינה זלמן שז"ר נזכר כי שאלוהו באיזה תואר להכתיר את האיש שיעמוד בראש המוסד הפיננסי. כינויים שונים, כמו שר או מושל, היו כבר תפוסים. אז נותר 'שליש' ו'נגיד'. אני הייתי בעד התואר נגיד, משום שיש בו גם מן השליטה וגם מן ההבנה. חיוך התפשט על פני הנגיד הורוביץ".
אך המצב במשק עדיין קשה והכל נושאים עיניהם אל הנגיד הכל יכול, שלא מחייך כל כך ולא מעודד במיוחד את הציבור. ב-4 באוקטובר 1964 הכותרת בעיתון היא: "דוד הורוביץ רואה שחורות. זהו הגירעון הגדול ביותר במאזן התשלומים מאז קום המדינה. ההרעה במצב הכלכלי מסוכנת ביותר. יש להעלות את מיסי העקיפין, להקפיא את השכר ולצמצם את האשראי והפיתוח", מכריז הורוביץ דווקא כאשר נשא את דבריו בעת "פתיחת עונת המסיבות של המועדון המסחרי והתעשייתי בתל אביב ביום שישי". כן, פעם הייתה עונת מסיבות כזאת בארץ.
ב-9 באוקטובר הנגיד מחריף עוד יותר את ניסוחיו על המצב הכלכלי: "אנו לא צועדים לקראת שואה, אבל המצב חמור", זועקת הכותרת. העיתונאי נתן ברון, שראיין אותו, תיאר היכן פגש את הורוביץ: "נגיד בנק ישראל יושב בחדר צר מאוד וארוך מאוד בבניין הבנק בירושלים. כמה תמונות נוף, ארונות ספרים, כורסאות. מאחורי גבו חלון גדול הצופה אל גן העצמאות. 'הו', אמר הנגיד כשנכנסנו. 'באמת שכבר רציתי להחליף את השפה. דיברתי עכשיו כמה שעות אנגלית עם מבקרים מחו"ל. הגיע הזמן לעבור לעברית. לבוש חליפה אפורה, שערות השיבה שלו מסורקות בקפידה. יושב לו מר הורוביץ ליד שולחן רחב, עליו פזורים כמה דפים עמוסי-מספרים. אלה הם דוחות על מצב כספיה של המדינה והוא מסביר: 'אז יש לי כמה מיליונים ברזרבה".
"אינני פוליטיקאי"
ב-30 באוקטובר 1964 מתברר שלא הכל מרוצים מהתבטאויותיו הקשות של הנגיד. כבר אז שררה היריבות המסורתית בין משרד האוצר לבנק ישראל. וכך בישרה הכותרת: "אנשי האוצר מאשימים את הנגיד בבהלה הכלכלית. הנגיד אשם בכל - היא גרסתם של אנשי האוצר לגבי ההתפתחויות האחרונות, לרבות העובדה שהאנשים 'בורחים עם כספם' לכל דבר צמוד לדולר".
הנגיד, שלא פעם היה פסימי והתרעותיו מרעות חולות במשק תרמו לייצוב הכלכלה, היה גם לעיתים אופטימי. כך קרה לפי ידיעה מה-1 ביוני 1965, כאשר פורסם באופן די נדיר כי "הנגיד חוזה עתיד ורוד. דוד הורוביץ צייר אתמול תמונה ורודה של המשק הישראלי בשנת 1965. הוא הודה, אמנם, כי אשתקד חלה הרעה ניכרת במאזן התשלומים, אך ברבע הראשון של שנה זו כבר חל שיפור במאזן. הורוביץ, שנפגש עם עיתונאי ירושלים לרגל פרסום הדוח השנתי של בנק ישראל, קבע כי מדיניות הריסון של כמות הכסף הצליחה והיא משפיעה לטובה על המאזן המסחרי. באותה מידה הצליחה מדיניות האיזון התקציבי של ממשלת ישראל, אך כדי להבטיח שאכן תהיה זו שנה של שיפורים במשק, חייבים להסתער גם על המגמה של גידול ההכנסות האישיות".
כאשר נשאל איך עושים זאת בשנת בחירות, השיב, כפי שנהג לומר תמיד כאשר הציע תוכניות שלא נשאו חן בעיני הממשלות: "אני אינני פוליטיקאי. אני כלכלן וקובע רק את אשר יש לעשות. אם יעשו זאת - ישתפר המצב".
והנה ידיעה שיכולה הייתה להיות שערורייתית בעצם הימים האלה: "בנק ישראל יעזור בייצוא סחורות לרוסיה. נגיד בנק ישראל, דוד הורוביץ, הבטיח לאנשי השגרירות הסובייטית לתת הקלות ליצוא סחורות טקסטיל מישראל לרוסיה. הסחורות ירכשו בכספי התמורה בעד הרכוש הסובייטי אשר נמכר לממשלת ישראל".
את התהילה הבינלאומית שלו הרוויח הורוביץ ביושר, אף כי זכה גם לביקורת צוננת ממוסדות אחדים בעולם. הוא היה ראשון הכלכלנים הבכירים בתבל שהציע בוועידות בינלאומיות ובנאומים שהארצות העשירות בעולם יתמכו בחלשות ויסייעו, לטובת האנושות כולה, למדינות המתפתחות להתקדם. לא כולם אהבו את המדיניות שהציע וטענו כי "עניי עירך קודמים".
ב-21 בדצמבר 1965 הכותרת היא "דוד הורוביץ משיב מלחמה. 'תוכנית הורוביץ' לעזרה למדינות מתפתחות נתקלה בהסתייגות מצד מומחי הבנק העולמי. הם מעדיפים עמידה עקרה מנגד' – קובל כנגדם נגיד בנק ישראל. הורוביץ יצא בהתקפה חריפה על צוות מחקר של הבנק העולמי, שהגיש דו"ח על 'תוכנית הורוביץ' למימון תקציבן של מדינות מתפתחות".
מי שסבור שתנאי העבודה המשופרים בבנק ישראל היו תמיד כאלה, טועה. על פי ידיעה מה-2 בפברואר 1966 איים ועד בנק ישראל, בהתאם לכותרת "בורר או שביתה". הידיעה מספרת כי הוועד הודיע לנגיד כי "ביום ב' הבא תוכרז שביתה, אם לא יימצא עד אז בורר ניטרלי, שיכריע בסכסוך השכר. באספה כללית הביעו עובדי הבנק אי אמון ב'ועדת המומחים', שהוקמה על ידי ההסתדרות כדי לבדוק את תביעות השכר". שביתה, אגב לא פרצה.
אם חשבתם שהעצמאים זכו בעבר הרחוק להטבות רבות מאשר בימים אלה, אז טעיתם. ידיעה מה-2 באוגוסט 1966 מדווחת כי "לא השכירים בלבד יישאו בעול. התיקונים לתוכנית הכלכלית יטילו חלק גדול יותר מ'נטל הצמצומים' על העצמאיים". התוכנית עצמה כללה שורה ארוכה של צעדים, ושימו לב עד כמה חלקם יכולים היו להיות טובים ומועילים גם לעצם הימים האלה: הקפאת מחירים, הטלת רווחי הון, מס חד פעמי על הון, הימנעות מהעלאת מיסי עקיפין, אי הקטנה של הסובסידיות, שמירת רמת החיים של השכיר תוך הבטחת השכר הריאלי, התאמת נורמות העבודה לשינויים בטכנולוגיה, אי ביצוע פיטורים דרמטיים ללא תכנון מקומות עבודה למי שייפלטו, הבראת המפעלים הקיימים, עידוד היצוא על ידי תמריצים בצורת הקמת קרן הלוואות, ביסוס המשק הציבורי הקיים וביצוע ליברליזציה של היבוא המתחרה.
כאשר מתפרסמת תוכנית כלכלית, גם בימינו אלה, תמיד יימצאו מי שישבחו אותה ויתמכו בה אך גם מי שיתקפו אותה בחמת זעם ולרוב המדובר באופוזיציה. כך קרה גם כאשר הורוביץ והממשלה הגו תוכנית כלכלית בעיצומם של ימי המיתון הקשה של 1966. האופוזיציה מבית תקפה וראו מי שיבח את התוכנית:
ידיעה מה-21 באוקטובר 1966 מספרת כי "נשיא קרן המטבע שיבח את התוכנית הכלכלית החדשה. ישראל תיטיב לעשות אם תתמיד במדיניות זו על אף הקשיים של תקופת המעבר", צוין בכותרת הידיעה, שדיווחה כי "לאחר כל דברי הביקורת, שמטיחים ראשי האופוזיציה נגד תוכניתה הכלכלית של הממשלה - ודאי נעמו לדוד הורוביץ המחמאות אותן שמע מפי פייר שווייצר, נשיא קרן המטבע הבינלאומית. שווייצר ציין כי הוא עצמו כבר אמר כי על ישראל לנקוט במדיניות של מיתון, לקדם את הייצור לשם יצוא ולהגביר את כושר ההתחרות שלה בשווקים הבינלאומיים". ואלה בדיוק היו עיקרי התוכנית שהגו הממשלה והנגיד.
ב-27 באוקטובר מסופר מדוע תמך הנגיד בהתלהבות בהנהגת ביטוח ממלכתי נגד אבטלה. הסיבה: "מר הורוביץ יודע גם יודע מה פירוש להיות מובטל. בשנת 1928 הוא היה מובטל משך שנה בארץ ונהנה מתמיכת אבטלה בסכום של 25 גרוש לשבוע, כאשר באותה תקופה הגיע שכר העבודה היומי לממוצע של 20 גרוש. והימים ההם עדיין שמורים בליבו", מספרת הידיעה.
בעוד שהעצמאים בישראל טרם זכו שהתוכנית הממשלתית ארוכת השנים לשלם להם דמי אבטלה תאושר סופית, בשנות השישים לא קיבלו גם שכירים תשלומים על היותם מובטלים. ידיעה מה-4 בינואר 1967 מספרת, כי בהופעתו של דוד הורוביץ ב"מועדון הימי והכלכלי" בחיפה, דרש הנגיד הנהגת ביטוח מפני אבטלה בישראל. יהיה בכך משום היענות לדרישות בעלות משמעות חברתית מעיקרן והקלה על המעבר הקשה ממשק זרוע מפעלים כושלים, חסרי זכות קיום לכלכלה הנושאת את עצמה.
הידיעה מספרת גם כי "אין זה סוד, שמפעלים רבים במשק הוקמו רק כדי להשקיט זעקותיהם של מובטלים לפת-לחם. גם אין זה סוד שמאותה סיבה עצמה הם קיימים עד עצם היום הזה. ביטוח מפני אבטלה יש בו משום צמצום הבזבוז".
מטבע הדברים מטפל נגיד הבנק המרכזי גם בהסתבכויות של בנקים. ב-3 בפברואר 1967 הכותרת בענייניהם של הבנקים "פויכטוונגר" ו"אלרן" מבשרת: "הורוביץ מזהיר - לא נחלץ כל בנק שיסתבך. בנק ישראל יהיה נכון להעביר את שני הבנקים לבעלות חדשה, אך ציין כי לא בכל מקרה של הסתבכות בנק יבוא בנק ישראל להצלתו, כפי שעשה עם שני הבנקים האלה".
הדיל עם הירדנים
ב-29 ביוני 1967 מדווח העיתון כי 10 תארים של כבוד חולקו בהר הצופים לנשיא, לרמטכ"ל ואישים אחרים, בהם דוד הורוביץ. היה זה באירוע הרשמי הראשון אחרי מלחמת ששת הימים באמפיתיאטרון של הר הצופים, "מעל בימה שבשנת 1925 ישבו עליה כל גדולי העולם היהודי של אז, אחד העם, ביאליק, ווייצמן, סוקולוב, אוסישקין וגם הלורד בלפור, לרגל הקמת האוניברסיטה עברית".
כבר בימי חייו זכה דוד הורוביץ שמוסדות בינלאומיים יקראו מכונים על שמו. אחד מאלה הוא, לפי ידיעה מה-23 ביולי 1967, "מכון בינלאומי ליחסים כלכליים ובנקאיים ברומא". הורוביץ הוא שיזם את רעיון הקמת המכון ומשהוחלט להקימו רק טבעי הוא שנקרא על שמו של הכלכלן הישראלי ששמו הלך לפניו בעולם. בראש מטרות המכון: מימון לפיתוח ארצות נחשלות, נושא שהנגיד הישראלי הוביל בגאון ברחבי העולם, גם אם "זכה", כפי שצוין כבר, לביקורת בעניין הזה.
ימים ספורים לאחר סיום מלחמת ששת הימים הגיע לארץ, לפי דיווח מה-30 ביולי 1967, "שליח מקרן המטבע הבינלאומית כדי לקבוע את נכונות ישראל להיענות לתביעת ירדן כי ישראל תקבע לדינר שער חליפין של 7.5 ל"י במקום 4.5 ל"י שנקבע קודם. התביעה נדונה עם הנגיד הורוביץ, שהתנה את הסכמת ישראל להעלות את השער בכך שהירדנים יחליפו את הדינרים שבידי ישראל בלירות שטרלינג ויחזירו את הכספים של אזרחי הגדה שהופקדו בבנקים ברבת-עמון. השליח הסביר כי ירדן מוכנה לקבל את שתי התביעות הישראליות".
שלושה ימים קודם לכן, ב-27 ביולי, כבר פורסמה ידיעה כי "הל"י תוכר בגדה. לפי כל הסימנים לא יונהג מטבע-כיבוש". כבר ב-16 ביולי דיווח העיתון כי "סכסוך פרץ בין בנק ישראל לבין בנקים ישראלים שביקשו להקים סניפים בשטחים המשוחררים". כבר אז שיחרו הבנקים לטרף ורצו לעשות הון מתוצאות מלחמת ששת הימים. כותרת הכתבה הייתה בעצם עמדת בנק ישראל: "מי יערוב לבנקים בגדה?"
ב-2 באוקטובר 1967 מדווח עד כמה העריכו במדינות הלא מתקדמות בעולם את הנגיד הורוביץ, ששב כל העת ודרש לסייע להן. "דוד הורוביץ נתקבל בחיבוקים על ידי נגידי בנקים דרום-אמריקנים שהזדהו עם דבריו". כותרת הדיווח של כתבנו בברזיל באותה עת, אליעזר שטראוך, הייתה "נזיפה למדינות העשירות". את דבריו החמים בעד סיוע למדינות המתפתחות וביקורת על המדינות העשירות בעולם, על שאינן מעמידות די הון לפיתוחן, אמר הנגיד הורוביץ בוועידת קרן במטבע הבינלאומית בריו דה ז'נירו.
הנגיד לא מרפה ממאבקו, וממשיך בהטפה לרעיון שלו: תחת הכותרת "גשר של כסף" מתואר כיצד קורא בספרו החדש למדינות העולם להתעשת – ושב ומכעיס אותן. וב-25 בינואר 1968 מדווח העיתון כי עיקר הספר "צפון ודרום – פער כלכלי בין אומות" מוקדש ל"קריאת הנגיד הישראלי למדינות העשירות לתרום מאמצעיהן לפיתוח המדינות העניות ביותר". הנגיד שואל: "מדוע אין המדינות המפותחות עושות די הצורך לפיתוחן של המדינות הנחשלות? מדוע יכלו להקדיש 40-30 אחוז מתפוקתן הלאומית למימון מלחמת העולם השנייה, ועתה אין הן יכולות 'להרשות לעצמן' הפניית חלק קטן בלבד מתפוקתן לעזרת הארצות המתפתחות".
ב-1 ביוני 1969 מסביר נגיד בנק ישראל כיצד מטפלים כעת באחד הקשיים החמורים של המשק הישראלי – היתרות הנמוכות עד מאוד של יתרות מטבע החוץ שבקופת המדינה: "המיסים החדשים יתרמו להאטת הירידה ברזרבות מטבע החוץ. הנגיד עמד על הסכנה החמורה שבדלדול רזרבות מטבע החוץ של מדינת ישראל. הגירעון במאזן התשלומים אשתקד והמשכו השנה – אשר הביא לירידה ניכרת ברזרבות מטבע החוץ – הוא בלתי נסבל", כדבריו. "לפיכך הביע הורוביץ תמיכה מלאה בצעד, שנקטה הממשלה, בהעלותה את מס הקנייה על מספר מוצרי-מותרות, כדי להבא לצמצום צריכתם ובכך להאטה בירידה ברזרבות מטבע החוץ".
בשבוע הבא: סיפורו של דוד הורוביץ, חלק ב'
הדרכים המיוחדות בהן הצליח הורוביץ ל"שנורר" כסף מהעולם עבור ישראל, מדוע התנגד להעלאת שכר המורים, איזה שר חטף התקף לב בהלוויה של הנגיד הראשון ב-1979 ומת למחרת, ומי המחזאי שכתב על פי דמותו מחזה?
וגם: למה הודיע על קיצור הקדנציה האחרונה שלו לשנתיים במקום חמש, וההצעות שלו לשנות את שם הלירה הישראלית לשקל, והנהגת מס הכנסה שלילי למשתכרים שכר נמוך. בשבוע הבא: החלק השני בסיפורו של הנגיד הראשון
פורסם לראשונה: 19:52, 04.05.22