אחד האתגרים המשמעותיים בניסוח צוואה, הוא התמודדות עם ההבנה שלזמן יש ערך, ושבמשך השנים המציאות יכולה להשתנות. למשל, שינוי ייעוד של קרקע מחקלאות לבנייה למגורים משנה את המשמעות של דרך ההורשה שלה: האם נכון להעבירה לחקלאי שבין הילדים או לחלק אותה בין כולם על מנת שייהנו מעליית הערך? פסק דין שניתן לאחרונה דן בסיטואציה שבה המציאות השתנתה.
יורש שביקש לבצע חלוקה בעין ולהציב גבולות בקרקע החקלאית שירשו הוא ושתי אחיותיו מהוריהם המנוחים, נדחה לאחרונה בבית המשפט למשפחה בקרית שמונה. השופט רן ארנון הורה אמנם על פירוק השיתוף בקרקע, אבל בדרך של העברת הזכויות בין האחים ותשלומי איזון או לחלופין באמצעות מכירת הקרקע וחלוקה ברווחים.
לפני מותם ב-2006 ערכו ההורים צוואה שמעניקה לבנם את חלק הארי (78%) מאדמה חקלאית שבבעלותם, והיתרה חולקה בין שתי הבנות. לאחר מותם ניתן צו לקיום צוואתם וחלוקת הזכויות בין הילדים נרשמה בלשכת רישום המקרקעין כ"בלתי מסוימת" (כלומר, בעלות היורשים משתרעת על כל הקרקע לפי חלקם היחסי, ואין חלוקת בעלות על חלקים ספציפיים, מה שנקרא "מושעא").
בשלב מסוים נעשה לגבי חלק מהקרקע שינוי ייעוד, מחקלאות לבנייה. משמעות הדבר היא עלייה דרמטית בערך הקרקע. בנסיבות אלה הוגשה התביעה לבית המשפט בפברואר האחרון. לטענת הבן, ב-17 השנים שחלפו מאז מות הוריו נהגו הוא ואחיותיו על פי חלוקה ברורה של הקרקע, כאשר כל אחד מהם אחז בחלק מסוים ונהג באותו חלק כבעלים. לשיטתו, צוואת ההורים כיוונה לחלוקה שכזו, ולכן דרש בתביעתו לחלק את הקרקע בעין – בשונה מאחזקה משותפת (מושעא), כפי שרשום בטאבו.
אחיותיו, לעומתו, נאחזו ברישום הקיים כהצדקה לדחיית הבקשה. לחלופין טענו שהוראות הצוואה, אם מתייחסות לחלוקה בעין, בטלות בהיותן נוגדות את החוק. האחיות הסכימו אמנם לפירוק השיתוף בקרקע אך טענו שעל פירוק השיתוף להתבצע בהתאם לחוק המקרקעין, כלומר באופן המתחשב גם בשווי הקרקע.
השופט ארנון דחה את טענת הבן שלפיה צוואת ההורים, המורה לכאורה על חלוקה בעין, הינה ברורה: "לשון הצוואה לא רק שאינה מפורטת ואינה ברורה ונהירה, היא אינה מלווה במפת מדידה כלשהי כך שניתן יהיה לזהות את המקרקעין שחולקו לזוכים".
עו"ד חגי חכםיעל דוידזון-חיוןנקבע כי בירור רצון ההורים המשוער מוביל אף הוא למסקנה שיש לדחות את עמדת התביעה. כך, חלוקת מרבית הקרקע לתובע נעשתה, ככל הנראה, בשל העובדה שהוא האח היחיד שעסק בחקלאות.
אם כן, מדוע בכל זאת הורישו ההורים חלק קטן מהקרקע לבנותיהם? התשובה, לדברי השופט, נעוצה במחשבת ההורים – שהיו בעלים על קרקעות נוספות – כי דווקא בקרקע הזאת עתיד להתבצע שינוי ייעוד לבנייה. הדברים נכתבו על רקע טענת ההגנה שלפיה ההורים היו מוטרדים מכך שלאחת מבנותיהם אין מגרש לבנות בית.
השופט סיכם כי היורש לא עמד בנטל לסתור את הרישום בטאבו לחלוקה בלתי מסוימת של הקרקע, ובקשתו לחלוקת המקרקעין לפי מפה שצירף לכתב התביעה נדחתה. הלכה למעשה הוא מצא שכוונת ההורים לא הייתה לנשל מי מילדיהם, אלא לגרום לכך שכל המשפחה תהנה מהעיזבון ומהרכוש שצברו בחייהם.
במישור הפרקטי, לאור העובדה שהאחיות לא התנגדו לעצם פירוק השיתוף בקרקע אלא רק לדרך שבה ייעשה – העניק השופט צו פירוק כמבוקש. הוא קבע שהצדדים רשאים לפעול לפירוק השיתוף באמצעות העברת זכויות ביניהם ותשלומי איזון, או לעתור למינוי כונס נכסים למכירת הקרקע במסגרת הליך נפרד.
• לקריאת ההחלטה המלאה – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ האח: עו"ד ארז בר
• ב"כ האחיות: עו"ד יסמין שרמן
• עו"ד חגי חכם עוסק בירושות וצוואות, מקרקעין ונדל"ן
• הכותב לא ייצג בתיק
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
