"אנחנו נלחמות על הבית", אומרות הנשים החברות ב"פורום נשות המילואים", ומתכוונות לבית האישי והפרטי שלהן, שנפגע כתוצאה משירות המילואים הארוך של בני הזוג.
300 אלף מילואימניקים נשלפו מהבתים, מהמשפחות, מהעסקים, משגרת החיים וגויסו ב-7.10 למלחמה שנמשכת כבר חודשיים ותאריך הסיום שלה עוד רחוק. עכשיו הנשים יוצאות למאבק כדי לקבל תמיכה ומענקים מהמדינה, ואומרות: אנחנו קורסות. בן לילה הפכנו להיות אלה שאחראיות באופן בלעדי על הבית, הילדים, הביטחון, הפרנסה. לא רק הבעלים שלנו עזבו את העסקים שלהם, גם אותנו הוציאו לחל"ת, גם אנחנו נאלצנו לעזוב או להזניח את העסקים שלנו כדי לטפל בילדים שהיו עד לא מזמן בלי מסגרות. וגם כעת, אנחנו לא יכולות לעבוד ברצף, לא יכולות לגייס לקוחות חדשים ולשמור על רמת הביצועים שלנו, כי כל ניהול הבית עלינו והמדינה לא סופרת אותנו. המדינה עסוקה בחלוקת כספים קואליציוניים ודואגת למגזרים, במקום לדאוג למשפחות של המילואימניקים שלוחמים כדי להגן על כולם ולא על מגזר כזה או אחר. אנחנו, הנשים, אנחנו העורף של הלוחמים, כל אחד מהם השאיר משפחה מאחור ויצא להילחם, ואנחנו שנלחמות על הבית, צריכות עזרה כדי להמשיך את המלחמה הזו.
הן כותבות לשר האוצר, לשר הביטחון, וגם יוזמות פגישה עם הגברת הראשונה, מיכל הרצוג. ועכשיו הן גם אומרות את זה כאן - תראו גם אותנו.
"שלושה-רבעים מהלקוחות שלי עזבו"
שגית בכנר (36), אמא ל-3 מגבעת ברנר, יועצת ארגונית
בן זוגה, מתן (37), פראמדיק, משרת בצנחנים
"אני רגילה שמתן במילואים. הוא עושה חודש בשנה. אבל אני יודעת מתי החודש מתחיל ומתי הוא נגמר ויכולה להתכונן. עכשיו אין לי מושג מתי השותף שלי לניהול הבית ולגידול הילדים חוזר מתוך עזה, והכל נפל עליי. מתן עובד במשמרות ברשות שדות התעופה כך שיש ימים שהוא עם הילדים והוא שותף במאה אחוז. לפני כמה חודשים ילדתי והוא זה שלקח חופשת לידה, ואני המשכתי עם העסק שהקמתי בשנה האחרונה. אבל עכשיו הכל נעצר. שלושה-רבעים מהלקוחות שלי עזבו מכל מיני סיבות, אני לא יכולה לגייס חדשים כי זה אומר לנסוע לפגישות - ואיפה אני אשאיר שלושה ילדים, שאחד מהם הוא תינוק? ונכון שמתן ממשיך לקבל משכורת גם כשהוא במילואים, אבל אנחנו חייבים שתי משכורות, יש לנו שכירות לשלם תוך כדי שאנחנו בונים בית".
אז מה את בעצם אומרת? שיעצרו את הלחימה כי הנשים נשארות עם הילדים?
"שצריך להסתכל גם על הבית ולא רק על המילואימניק. במקום לעבוד אני נאלצת לתמרן בין הסעות לבתי ספר ולגנים, גם הרבה סדנאות בוטלו לי כי מי מקיים עכשיו סדנאות לעובדים. יש שינוי לרעה במציאות הכלכלית שלנו כמשפחה, יש שינוי במצב הרגשי של הילדים שרוצים וצריכים אבא, הם כולם מתחת לגיל שבע. אנחנו חוזרים מיד הביתה אחרי הגן או בית הספר כי אני מפחדת להיתקע איתם באזעקות, והילדים ברגרסיה וגם בזה אני צריכה לטפל. אני עכשיו בחופשת לידה שלא בחרתי, בזמן שתיכננתי לקדם את העסק שלי".
"התכנון היה שבעלי ייצא לחופשת לידה ואני אקדם את העסק שלי. במקום זה אני מתמרנת בין הסעות לבתי ספר וגנים, הוצאתי את הילדים מצהרון וחוגים כדי לא להסתובב בחוץ באזעקות, הם ברגרסיה, ואני כל הזמן איתם"
מה עם תוכנית המענקים של המדינה?
"אני לא מבינה את ההיגיון שלה. לא רק שהפסדתי הכנסות בגלל פרויקטים שהתבטלו, בגלל שמשווים אותי לשנה שעברה, ואני עסק בצמיחה, אז אני לא זכאית למענקים כי השנה הרווחתי יותר".
מה את מציעה?
"אני מציעה שהמדינה תהיה פה בשבילנו ותראה אותנו. שבמקום לחלק כספים קואליציוניים ייתנו מענקים למשפחות הלוחמים, שיחזקו את העורף. אני מבינה שהגברים נלחמים על הקיום שלנו, אבל למילואימניק יש משפחה מאחור וכדי שהמשפחה תתקיים המדינה צריכה לראות אותנו. תסתכלו עלינו הנשים, אל תהפכו אותנו לשקופות, תעזרו לנו. תממנו את הצהרונים, תנו לנו הקלה במיסים. אני לא משתפת את מתן בדאגות, התפקיד שלי כעורף הוא לחזק אותו. כשהוא מתקשר אני אומרת ש'הכל בסדר', אבל האמת היא שאחרי חודשיים שאין לנו שום עזרה מהמדינה - אנחנו לא בסדר".
זה נשמע קצת פריבילגי על רקע העובדה שיש חטופים והרוגים.
"אני מבינה וברור שזה לגמרי לא אותו הדבר, אבל צריך גם לוחמים עם מוטיבציה, וחלק מזה זה שהם יידעו שבזמן שהם מחרפים את נפשם בחזית, שמדינה דואגת שגם הבית הפרטי שלהם יהיה חזק".
"איך אפשר לחזור לעבודה כשאין מסגרות לילדים?"
ניקול רטנר (30), אמא ל-2 ממעלות, מהנדסת ביו-טכנולוגיה
בן זוגה, מיכאל (35), הוא מנהל אחזקה בישקר, משרת בתותחנים
"בשעה 11 בבוקר ב-7 באוקטובר אמרו להם תהיו בכוננות, בשלוש בלילה אומת הזימון שלהם, ובחמש בבוקר מיכאל יצא ותוך כדי נסיעה אמרו להם לאן להגיע. מאז הוא משרת בתותחנים בעוטף, ואני לבד על הילד הגדול, בן שלוש, והקטן, בן שישה חודשים. אנחנו בקו שלא פונה, וכיוון שכל מה שמאיתנו ועד הגבול כן פונה, אנחנו עכשיו קו ראשון למלחמה. מיכאל ואני עברנו לצפון כי אנחנו אוהבים את החיים פה, אבל המשמעות היא שהמשפחות המורחבות שלנו נמצאות במרכז ואין לנו עזרה.
"בלילה הראשון של המלחמה, כשהתחיל כאן בצפון המון בלגן, מטוסים, טנקים, חטפתי התקף חרדה. גיסי הגיע ולקח אותי למרכז עם הילדים. הייתי אצל אחותי כמעט חודש וחזרתי הביתה. כעיקרון הייתי אמורה לחזור מחופשת לידה לעבודה בתחילת נובמבר, אבל איך אני יכולה לחזור לעבודה מלאה כשאין מסגרות ובעלי במלחמה? בעבודה אמרו לי שאין ברירה ואני צריכה לצאת לחל"ת. כלומר, לבקש את החל"ת בעצמי, והמשמעות היא שאני לא זכאית לכסף מביטוח לאומי ולא לדמי אבטלה. רק בשבוע שעבר הגן שלנו התחיל לפעול, וגם זה לחצי יום. צריך להבין שבצפון אין זמן לרוץ למרחבים מוגנים, הנפילות מיידיות, ועד עכשיו לא אישרו לפתוח גנים".
ומיכאל מקבל שכר?
"כן, אבל אנחנו צריכים שתי משכורות. כבר אין בית בישראל שלא צריך שתי משכורות. אז עצרתי את המשכנתא, ואני מנסה להצטמצם כמה שאני יכולה ומחסלת את החסכונות ובעוד חודש לא יודעת מה אעשה. אני במצב קיצון עוד שנייה, ואם לא יאשרו לי להאריך עוד את העצירה של המשכנתא, נקרוס כלכלית וזהו. בעלי שותף מלא בגידול הילדים, שנינו עושים הכל, ופתאום לקחו לי את הצלע, את האוויר שלי. אני עוד מניקה. ההורים עובדים והם לא בפנסיה, ולכן לא יכולים לבוא להיות איתי. לילדים יש רגרסיה, גם התנהגותית, גם תפקודית, גם חרדות".
"אני לא מעיזה להזמין מנקה או בייביסיטר, אני קורסת וצועקת על הבן שלי ומתנצלת כי לשנייה ברח לי, ואומרת 'גם לאמא קשה, גם אמא מתגעגעת לאבא'. אני כל היום סביבם. אין לי אוויר"
אז מה בעצם את מבקשת? מצפה?
"שלא נהיה שקופות. הבעלים שלנו שם עושים הכל בשביל המדינה, וגם אנחנו פה נלחמות כדי שהם יהיו רגועים. אני לא מעיזה להגיד לו כמה קשה לי, כי גם לו קשה כשקשה לי. יש נשים במרכז הארץ שאולי יותר מסתדרות כי יש מערכת רגילה של גנים, אבל בדרום ובצפון אנחנו קו ראשון, אנחנו לא בשגרה והמדינה חייבת להתחשב בנו. למשל לתת מענקים, לבטל ארנונה לחודשים האלה, עזרה בתשלומי חשמל, זה הוצאות שאפשר להוריד מאיתנו כדי שיהיה לנו אוויר והבעלים לא יצטרכו להיות בחרדות לפרנסה. המדינה חייבת לדאוג לנשות הלוחמים והחיילים. תשלחו מישהי ממרכז בריאות האישה שתתעניין, תדברו איתנו, תגידו אנחנו פה.
"המדינה צריכה לדאוג שהמעסיקים לא יפטרו אותנו, שלא יוציאו אותנו לחל"ת, שיעזרו לנו לעבוד מהבית גם כשהילדים כאן. אני למשל מהנדסת, אני יכולה לעבוד מרחוק, אבל זה תלוי כמה המעסיק מוכן לזה. המדינה חייבת ללחוץ על מעסיקים, ושנהיה מוגנות שלא יפטרו אותנו. למה לא היו מוכנים להתגמש איתי? למה לא אמרו לי 'תעבדי מהבית'. אני אומרת תודה שהמשכורת של בעלי סבירה ושאפשר להסתמך עליה, אבל עוד מעט לא נצליח להסתדר".
את פוחדת שלא תחזרי לעבודה?
"אני פוחדת, כן, שזה יהיה ארוך מדי, שזה לא ייגמר בחודשיים-שלושה הקרובים, ולא רואה איך אני שורדת הלאה. יש דברים שממש צימצמתי. אין מותרות, אני קונה רק מה שצריך, במקום בשר עברתי לעוף קפוא כי זה יותר זול, זה המצב, אין לי ברירה. אבל גם באוכל אי-אפשר להצטמצם יותר מדי. מטבע הדברים זו לא תקופה שיוצאים למסעדות, ואני לא מזמינה אוכל מבחוץ גם כשקשה לי, מבשלת בלילה אחרי שמרדימה את הילדים. צימצמתי גם בהפעלות לילדים ואני לוקחת אותם רק למה שבחינם. אנחנו חיים בסדר גמור על שתי משכורות, אבל כשמורידים לך עשרת-אלפים שקל נטו ממשק הבית, זה מאוד משמעותי. אני לא מעיזה להזמין מנקה או בייביסיטר, אני קורסת וצועקת על הבן שלי ומתנצלת כי לשנייה ברח לי, ואומרת 'גם לאמא קשה, גם אמא מתגעגעת לאבא'. אני כל היום סביבם. אין לי אוויר".
אז מה אתן מתכוונות לעשות?
"הוצאנו מכתב לממשלה, שהתחיל לעשות רעש, כדי שיראו שאנחנו לא שקופות ויבינו שיש נשים בבית שמאוד קשה להן וחלקנו מתביישות לבקש עזרה".
"נשות לוחמים צריכות לדעת שיש להן גב כלכלי מהמדינה"
גל מלול (36), אמא ל-3 מקריית-אונו, קוסמטיקאית
בן זוגה, אליאור (36), מנהל מכירות בכיר, לוחם בנח"ל
"את תופסת אותי בדיוק כשאליאור באפטר, אחרי חודשיים. ב-7 באוקטובר הוא יצא מהבית ב-12.00, ומאז הוא שם. הוא לוחם ביחידה מיוחדת בנח"ל. בשבועיים הראשונים הוא היה מנותק קשר, ועכשיו מתקשר כל חמישה ימים רק להגיד שהכל טוב, ביי. לא יכולתי לעבוד, אני עם שלוש בנות בגילי שלוש עד שמונה, בלי מסגרות, מלאת דאגה, וגם היה גל של ביטולים. אני עם יומן מלא בדרך כלל חודשיים קדימה, ופתאום כולן ביטלו, וזה גם הגיוני. את לא רואה איך את שמה את עצמך במצב של לטפל כשאת שומעת כאלה סיפורי זוועה, ואת בדאגה בלתי פוסקת לבעל וצריכה לגדל שלוש בנות.
"קיבלתי מענק מגוחך שלא מכסה אפילו שליש ממה שאני מכניסה, ולא מתקרב להפסדים שספגתי. אני סובלת מדלקת מפרקים כרונית שבמצבי לחץ קיצוניים מתפרצת, וגם כשאני כבר יכולה לחזור לעסק, הגוף שלי לא עומד במשא"
"אני עצמאית, ולעצמאים אין משהו שמעוגן בחוק ליום שחור כזה. קיבלתי מענק מגוחך שלא מכסה אפילו שליש ממה שאני מכניסה, וזה אפילו לא מתקרב למה שהפסדתי. יש לי הפסדי ענק של כמה חודשים כבר, ואין אבטחת הכנסה, עד שאישרו את מתווה הסיוע לקח זמן, ואין אוויר לנשימה, בעוד שההוצאות ממשיכות. אין מי שאומר לך 'בואי נקפיא את התשלומים' ואין ודאות עד מתי. שלא לדבר על זה שאני סובלת מדלקת מפרקים כרונית, שמאוזנת עם תרופות אבל במצבי לחץ קיצוניים זה מתפרץ, וגם כשאני כבר יכולה לחזור לתפעל את העסק, הגוף שלי לא עומד במשא".
יש צעדים שעשית כתוצאה מהמצב?
"הדבר היחידי שיכולתי לעשות זה להקפיא את המשכנתא, ואכן הקפאתי. כנראה שבעיני המדינה העצמאים הם עשירים. אנחנו משלמים הכי הרבה מיסים; אין מעסיק שיפריש לי קרן השתלמות ופנסיה; אני ממשיכה לשלם מס הכנסה וכל מה שנובע מאחזקה של עסק, ואף אחד לא אומר לי 'נבוא לקראתך, נעצור לך תשלומים כלשהם'. הכל יורד כרגיל. המדינה צריכה להבין שחייבים רפורמה לימים שחורים - בתקווה שלא יהיו כאלה - ומסקנה ברורה שהעורף לא יכול להיות מופקר יותר. נשות לוחמים צריכות לדעת שיש להן גב כלכלי לכל ההוצאות, כמו בייביסיטריות שהפעלתי פה בלי הכרה כדי שאצליח לחזור לעבוד כשכבר הייתי מסוגלת, כי הבנות עדיין היו בבית. הגדלת ימי חופשה לעצמאיות, מימון תמיכה נפשית, קייטנות לילדים, פנייה למעסיקים להקלה בשעות העבודה ותוספת ימי מחלה וכל דבר שיכול להקל עלינו, במצב שהלוואי שלא יחזור, אבל שיהיה מתווה מסודר ולא ניפגע כמו שאני נפגעתי".
"איבדנו 50% מההכנסות, אין חוק שמגן עלינו"
רותם אבידר–צאליק (33), אמא ל-3 ממושב היוגב
לא יכולה למסור פרטים על בן הזוג
"בעלי גויס ב-7.10 בצהריים. נשארתי עם שלושה ילדים מגיל חמש וחצי עד שנה. הגדולה ילדה עם צרכים מיוחדים. לא פשוט בכלל להיות איתם בבית בלי מסגרות, ובעצם התחלתי תקופה בלתי נגמרת, כששבועיים מפתיחת המלחמה גם קיבלתי טלפון מהעבודה והציעו לי לחזור ל-50% משרה או לצאת לחל"ת, בגלל שהילדים היו בבית ללא מסגרות לא הייתה לי ברירה אלא לצאת לחל"ת. הרבה עסקים נכנסו למלחמה אחרי תקופה לא טובה במשק, ואין להם יכולת לספוג עוד. אז מוציאים לחל"ת ואנחנו נשארות ללא חוק שמגן עלינו. עכשיו אנחנו באובדן של 50% מההכנסות. הבת שלי בגן תקשורת מיוחד, עד לא מזמן הייתי צריכה להסיע אותה 45 דקות לכל כיוון, עם המון פחד וחששות, כשאני לוקחת איתי גם את הקטנים".
"ביקשתי לחזור ל-50% משרה ואמרו לי, 'אנחנו לא אנשי בשורות'. זה אמיתי? אתם לא מחזירים אותי? זו תחושה של בגידה. אתם פוגעים בי כלכלית, וזה אומר שאתם פוגעים גם בבעלי, שנמצא בלחימה למען המדינה"
הילדים חזרו למסגרות. ביקשת לחזור לעבודה?
"כן, ביקשתי לחזור ל-50% משרה, אפילו לא בתפקיד שלי, אבל אמרו לי, 'אנחנו לא אנשי בשורות'. וגם אין לנו צפי מתי הדברים ישתנו. המשמעות היא לא רק פגיעה בי אלא גם בבעלי, שנמצא בלחימה למען מדינת ישראל. המדינה צריכה להבין שכאשר יש 300 אלף מילואימניקים שעוזבים את החיים שלהם ומתגייסים למלחמה, חובה לייצר עבורם מוגנות בחוק, להגן על משק הבית שלהם, וזה כולל גם את הביטחון התעסוקתי של הנשים שלהם. מילואימניקים ובנות זוגם הם יחידה כלכלית אחת. למה יש יחידה שתומכת באנשי קבע ולא נותנת למשפחות שלהם להתפרק, אבל אין יחידה שתומכת באנשי מילואים ובבני המשפחה שלהם? למה, כשהילדים שלי חווים רגרסיה בתפקוד כי אבא שלהם לא נמצא, ונכנסים להיסטריה כשהם רק רואים אותו עולה על מדים אחרי שבמקרה הגיע לאפטר - אין מי שעוזר לי בטיפולים האלה. למה אני צריכה לקושש סיוע מהמועצה? זה מתסכל שאף אחד לא רואה את זה, אף אחד לא מסתכל מה אנחנו עוברים כמשפחה. אנשי מילואים נפגעים כלכלית כי פוגעים בנשים שלהם כלכלית. פגיעה בי זו פגיעה בו".
"סגרנו את המסעדה שרק פתחנו, אין לנו אופק"
שיר מיכאל (40), אמא ל-3 מאילת, מורה
בן הזוג אופז (42), לוחם בעזה, בעלים של מסעדה
"המסעדה של אופז נמצאת בגבול סיני, אחד המקומות המדהימים, הכי חלום שאפשר", מספרת שיר מיכאל. "בחגים, הייתה תקופת הרצה נהדרת, אבל אז הגיע 7 באוקטובר, אופז בתוך עזה והמסעדה סגורה".
מה עם מתווה הפיצויים של המדינה?
"כיוון שזה עסק חדש, אנחנו לא מקבלים פיצויים, אבל החשבונות וההלוואות ממשיכות לרדת - גם השתייה והמזון שנקנו ירדו לטמיון. את המסעדה פתחנו אחרי שאופז לא מצא את עצמו מבחינה מקצועית באילת, הגענו לפה אחרי שגרנו בחו"ל הרבה שנים, היו לנו עסקים בזנזיבר שנסגרו בגלל הקורונה, גם שם הפסדנו סכומים גדולים. חזרנו לארץ בגלל שהייתי בהיריון בסיכון גבוה, ופתאום מלחמה והסגירה של העסק".
אתם מצליחים לשרטט בכלל אופק מחודש לעסק? לחשבונות הבנק?
"כרגע אין אופק. ייקח המון זמן עד שהתיירים יחזרו לאילת. מצב הרוח בעיר על הפנים, אין מטיילים, אנחנו תחת איום של טילים ואזעקות, מסוקים חגים מעלינו כל הזמן ואני מתפעלת לבד ארבעה ילדים עם רגרסיות וצריכה לממן גם טיפולים פסיכולוגיים. המזל שיש לי משכורת קבועה שהיא היחידה שנכנסת עכשיו".
כן. משכורת של מורה, לא משהו לבנות עליו.
"נכון, ויש גם הלוואות שלקחנו על המסעדה. למה אין מנגנון מיידי שרואה את כל זה? למה המדינה לא נותנת למשפחות של מילואימניקים הקלות במיסים, בארנונה של העסק ושל הבית ולא מממנת סיוע נפשי. אני מחנכת של נוער בסיכון גבוה וצריכה להיות חזקה גם בשבילם. אני לביאה וחזקה אבל חייבת שמישהו יראה גם אותי. אני לבד עם החשש שהעסק קרס, שבעלי לא פה, ושחודשיים אני לא יודעת מה קורה איתו".
את בוכה.
"אני בוכה והילדים שצריכים לדבר איתו בוכים. תעזרו לנו, תראו אותנו".
"אנחנו חייבים להביא עוד משכורת הביתה"
י' (31), אמא ל-3 מלוד, מנהלת גיוס עובדים
בן זוגה, גל, מהנדס איכות מים, משרת בחיל ההנדסה
"התפטרתי לפני שבוע וחצי כי לא הייתה לי ברירה, המשרה שלי דורשת שעות נוספות", אומרת בעצב י'. "להיות במשרד הרבה שעות זה לא משהו שאני יכולה לעשות כרגע כי בן הזוג שלי נמצא כבר הרבה זמן בעזה. אני לבד עם הילדים, אני עכשיו גם חולה ואין לי עם מי לדבר, אין מי שיעזור לי. אין שום סיוע כלכלי ממשלתי מסודר לנשות המילואימניקים, בעלי הוא שותף מלא בבית והעובדה שהוא לא פה מונעת ממני תכלס להמשיך בקריירה שלי. אני כרגע מחפשת משרה חלקית שבה יאשרו לי להיות יותר בבית כי אנחנו חייבים עוד משכורת. מישהו במדינה חייב לחשוב על זה".
את משתפת את גל או חוסכת ממנו כי הוא כרגע נלחם בעזה וצריך לשמור על המורל?
"אין לנו כל כך אפשרות לדבר, לא דיברנו כבר יותר משבוע, אבל כשאנחנו בקשר אני ממש אומרת לו את זה. כן, אני יודעת שהוא נלחם ושצריך לשמור על המורל, אבל גם אני נלחמת. אז הוא שומע שקשה לי והוא אומר לי, 'אני מעריץ אותך'. בסופו של דבר נשארתי לבד עם שלושה קטנטנים ובלי עבודה, אז לכל אחד יש את המלחמה שלו. הוא אומר לי שהמלחמה שלי כאמא שנשארה לבד בחזית הביתית היא בוודאות יותר קשה. מזל שהייתה הפוגה שבה יכולתי לעדכן אותו בזה שנאלצתי להתפטר. תמיד עבדתי במשרה מלאה, היינו מסתדרים, אחד מוציא מהמסגרות, השני בעבודה".
ומה את אומרת למדינה?
"שהם חייבים לקחת אותנו בשיקולי החלטות ומתן עזרה. נכון, יש וחטופים והרוגים וזה חשוב הרבה-הרבה יותר מאיתנו, אבל זה לא אומר שאפשר להתעלם מאיתנו. בעלי עושה כל שנה מילואים וסוג של מקבלים את זה כמובן מאליו. המצב בעזה עכשיו הוא שאת לא יודעת כלום, את לא יודעת איפה הוא, אם הוא בסדר, מה קורה איתו ומתי הוא חוזר הביתה. החיים שלי בכאוס מתמשך".
ככה זה מלחמות, לא?
"כנראה, פעם ראשונה שלי", הוא צוחקת ומחבקת תינוק שמגרגר את הקולות החמודים בעולם.
פורסם לראשונה: 08:10, 08.12.23
