נפילת משטר אסד לאחר 54 שנים, מתוכן 24 שנים של הנשיא בשאר אסד, מבשרת על עידן חדש בסוריה בפרט ובמזרח התיכון בכלל. קריסת המשטר בתוך פחות משבועיים, מאז הוכרזה הפסקת האש בין ישראל לחיזבאללה בלבנון, הפתיעה את כל השחקנים במזרח התיכון וכנראה גם את כוחות האופוזיציה בעצמם.
מאז החלה המתקפה של המורדים, הצבא הסורי מיעט להילחם ופשוט פינה את עמדותיו ואפשר לכוחות האופוזיציה להשתלט על ערי המדינה, כולל על הבירה דמשק אור ליום ראשון. הסיבות לחדלונו של הצבא לא ברורות דיין אך ניתן להעריך כי מדובר בשילוב של מספר גורמים שחברו יחד.
כמו כן, נוכח הסנקציות הבינלאומיות שנכפו על סוריה, הממשלה לא עשתה דבר כדי להקל על המצב הכלכלי של התושבים, אלא המשיכה לנצל את משאבי המדינה המדולדלים לצרכיה, מהם נהנתה שכבה קטנה ומושחתת של מקורבים לשלטון. אנשי הצבא הפשוטים, שהיו אמורים להילחם בצבא המורדים וחשו כי נאמנותם למשטר לא הביאה להם תועלת כלכלית כלשהי, העדיפו בימים האחרונים לנטוש את העמדות ולפשוט את מדיהם מאשר להילחם ואולי למות למען ראשי המשטר המסואב.
אסד עצמו גם כן התמכר ל"קונספציה" משלו ולא קרא נכון את האירועים שהתרחשו במזרח התיכון, בדגש על מה שאירע לאחר 7 באוקטובר, וגם לא את העיסוק המוגבר של רוסיה במלחמה באוקראינה. אסד היה משוכנע מאז 2018 כי המשענת האיראנית-רוסית שהצילה אותו מיד המורדים בשנת 2015 היא זו שתשמור עליו גם בעתיד.
ביטחונו של אסד גבר בשנים האחרונות כשמדינות ערב מרכזיות שהחרימו אותו מאז פרצה מלחמת האזרחים, ובראשן סעודיה, החלו לנרמל איתו את היחסים מחדש מתוך מחשבה שסוריה התייצבה והישארותו של אסד בכס השלטון היא עובדה מוגמרת. סעודיה והאמירויות, שתי הכלכלות המובילות בעולם הערבי, הציעו לאסד תמריצים פיננסיים תמורת חזרת סוריה ל"חיק הערבי" - במקום ההישענות על איראן.
עם זאת, אסד לא ניתק את הקשר עם איראן והאמין שהוא יוכל "לרקוד על שתי החתונות" במקביל. הוא גם לא עשה את ההקשר הנכון מבחינתו למה שמתחולל בלבנון והעובדה שישראל מרסקת את היכולות הפיקודיות והצבאיות של חיזבאללה, שבעבר מילא תפקיד משמעותי בהישרדותו של המשטר. החלשת חיזבאללה בלבנון הייתה האות מבחינת המורדים באסד כי זו שעת הכושר.
ביטחונו המופרז של אסד בא לידי ביטוי גם בדחיית כל הניסיונות של נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן בחודשים האחרונים להפשיר את היחסים בין אנקרה לבין דמשק אחרי הנתק מאז 2011. ארדואן שאף למו"מ עם משטר אסד בכדי להביא ליציאת מיליוני פליטים סורים משטח טורקיה בחזרה למולדתם, אך אסד דרש מהטורקים התחייבות להפסקת התמיכה שלהם בפלגים האיסלאמיסטים בצפון סוריה. הוא לא ידע כי בזמן שהטורקים מציעים לו אופציה לדיאלוג מדיני הם מכינים גם אופציה צבאית שהביאה בסופו של דבר לנפילת המשטר בדמשק.
עם קריסת משטר אסד ניתן לומר כי הפרויקט שבו השקיעו האיראנים רבות בשנים האחרונות - "הציר השיעי" - ספג מהלומה ניצחת. הגישה האיראנית הישירה ללבנון דרך סוריה איננה עוד, ואזורי ההשפעה היחידים שעוד נותרו למשטר האייתולות הם עיראק והחלק בתימן הנשלט על ידי החות'ים. לא ניתן לשלול כי הכישלון החרוץ הזה של המשטר האיראני בסדר העדיפויות שלו יחלחל בתקופה הקרובה לציבור האיראני ויגביר את התסיסה הפנימית שם, על רקע המצב הכלכלי הרעוע והאיום בהגברת הסנקציות עוד יותר מצד ממשל טראמפ הנכנס.
אתגר כלכלי עצום
לאחר שהפגנות השמחה על הפלת הרודן יתפוגגו, מנהיגיה החדשים של סוריה יצטרכו להתמודד עם אתגרים פוליטיים, ביטחוניים וכלכליים אדירים, שכן משטר אסד מותיר "אדמה חרוכה" בכל אחד מהתחומים. בתחום הכלכלי יידרש לסוריה לפחות עשור כדי להשתקם, וזאת בהנחה שהמצב הפנימי יאפשר זאת.
המשק הסורי, שגם לפני 2011 לא היה מהמבוססים באזור, נמצא כיום במצב של חורבן. שער הלירה הסורית צנח רק בשנה שעברה בכ-140% והאינפלציה השנתית היא בקצב של 100%. לפי הערכות, למעלה מ-70% מהסורים חיו מתחת לקו העוני, מתוך זה 25% מהסורים חיו בתנאי עוני קיצוני – תופעה שלא הייתה שכיחה בסוריה לפני מלחמת האזרחים. מעניין לציין כי למעלה מ-50% מהסורים החיים בתנאי עוני קיצוני מתגוררים בערים די א-זור, חאלב וחמאה, שהיו היעד הראשון של המיליציות בדרכן לעבר שחרור הבירה דמשק.
עלות השיקום של סוריה אינה ידועה, ולפי הערכות היא תסתכם בלא פחות מ-400 מיליארד דולר, לאחר הרס התשתיות הפיזיות והבסיס התעשייתי והחקלאי של המדינה. זהו סכום אדיר - ולסוריה אין את המשאבים הדרושים לכך. לפיכך, ברור כי אם העולם ירצה בסוריה יציבה, תצטרך להיות לגביה התגייסות עולמית, בדגש על מדינות המפרץ. שיקום סוריה הוא גם אינטרס מובהק של מדינות האיחוד האירופי וכאמור גם טורקיה, שמעוניינות בחזרת מיליוני הפליטים הסורים בשטחם למולדתם.
