א' עומד על הבמה ומסתכל על הקהל. המעמד לא זר לו. הוא הגיע לכאן הערב בשביל לתת עוד הרצאה, אחת מיני רבות שנתן בחייו. א' הוא יזם מוכר בשוק, לשעבר נשיא של חברה בינלאומית גדולה, והבמה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלו. ובכל זאת, הפעם הזו שונה. הפעם הוא לא הגיע לכאן כדי לדבר על החיים ככוכב נוצץ בשמי הסטארט-אפ הישראלי. גם לא כדי למכור משהו למישהו. הפעם הוא הולך לדבר על הנקודה הנמוכה ביותר בחייו, על התקופה השחורה ההיא שבה השקיע את כל כישוריו, זמנו וכספו בחלום – ונכשל.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
סיפור הכישלון של א' הוא פשוט אך גם עוצמתי: הוא הגה מוצר כלשהו, התאהב בו עד מעל הראש ושרף מיליוני דולרים בניסיון לקדם אותו. המוצר, כך התברר, היה לחלוטין לא רלוונטי לשוק, אבל א' סירב להקשיב. במשך חודשים על גבי חודשים הוא התעלם מהפידבקים ומעשרות הנורות האדומות שנדלקו בדרך. הוא המשיך לדהור הלאה, מאמין בלב שלם במוצר שלו ומבזבז עליו כספים בלי הבחנה. למרות חוכמתו, ניסיונו וכישוריו הוא לא הצליח לחלץ את עצמו מהפנטזיה הזו. למזלו, מישהו בסביבתו הקרובה העיר אותו לבסוף, וא' החבול קם לאסוף את השברים ולאמוד את הנזקים. מאז עברו כמה שנים, וא' הספיק להשתקם ולחוות שוב הצלחות. אז למה הוא בכל זאת בוחר לדבר על הנקודה שבה נכשל? כי צריך. מישהו צריך לדבר גם על כישלונות ועל הפסדים ועל חלומות שהתרסקו. מישהו צריך לומר בקול רם שסטארט-אפ לא תמיד מצליח. למען האמת, ברוב המוחץ של המקרים הוא לא מצליח. למעלה מ-91% מהסטארט-אפים שהוקמו בישראל ייכשלו. מרביתם ייסגרו אחרי שנה וחצי. מעטים ישרדו שלוש שנים, ורק חדי הקרן יגיעו לחמש שנים. אז למה אנחנו בקושי שומעים על זה? ראשית, כי כלי תקשורת ובני אדם אוהבים מאוד לעסוק בהצלחות, ושנית, כי לך תמצא אנשים שמוכנים להסתכל לך בעיניים ולומר "נכשלתי".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ליאורה גולומב מחפשת בדיוק את האנשים האלה. אחת לחודש היא מקבצת אותם על במה תחת הוראה אחת: "דברו על הכישלון הגדול בחייכם". הפלא הזה קורה בערבי "פאק-אפ נייטס" (Fuck-Up Nights), שהפכו בשנים האחרונות ללהיט בתל אביב. הרעיון נולד לפני כעשור לגמרי במקרה, כשחבורת צעירים בבר במקסיקו שתו קצת יותר מדי והחליטו בינם לבין עצמם שנמאס להם לשמוע סיפורי הצלחה. בסיוע האלכוהול, כל אחד מהם סיפר על כישלון אחד שחווה בחייו. שבוע לאחר מכן הם חזרו על התרגיל הזה, רק שהפעם אנשים נוספים בבר הצטרפו למסיבה. שבוע לאחר מכן הם עשו את זה שוב, והפעם בצורה מסודרת עם במה ומיקרופון. מפה לשם, פאק-אפ נייטס הפכה לתנועה של ממש וכיום היא פעילה ביותר מ-300 ערים ברחבי העולם. לפני שבע שנים גולומב נחשפה לפאק-אפ נייטס באוסטרליה והחליטה לייבא את הרעיון לתל אביב. כיום תל אביב היא אחד המרכזים הגדולים בעולם של פאק-אפ נייטס, ומדי חודש מתקיים בה ערב כישלונות ללא תשלום - עם מאות משתתפים וגם רשימות המתנה מרשימות. בכל ערב כזה עולים על הבמה ארבעה אנשים מתחומים שונים ומספרים את סיפור הכישלון שלהם.
"כל העשייה הזו נעשית בהתנדבות מתוך רצון לנרמל את השיח סביב כישלון בישראל", אומרת גולומב.
מהי הבעיה עם השיח על כישלון בישראל בעינייך?
"אני חושבת שמדינת ישראל כולה נולדה מתוך כישלונות. אנחנו פשוט לא משתמשים במילה כישלון אלא במילים אחרות כמו פאשלה או פדיחה כדי לרכך את זה, אבל כישלונות הם חלק מהותי ממי שאנחנו, גם כישראלים וגם כבני אדם. היופי בפאק-אפ נייטס היא שמהר מאוד הבנו שחוץ מזה שכולנו נמות, כולנו ניכשל מתישהו בחיים. לדבר על כישלונות זה משחרר, ולא עושים את זה מספיק".
"היה נדמה שכל אדם שני בישראל מקים סטארט-אפ, וגם אני רציתי. זה היה נראה מאוד קל. התעסקתי בשיווק ובקהילות והיה לי רעיון. הייתי בטוחה שהמוצר שאני צריכה הוא זה שכולם צריכים"
היא בת 35, וכמו כל הדוברים בערבי פאק-אפ נייטס גם לה יש כישלון במגירה. היא ניסתה להקים סטארט-אפ ופרשה מהר מאוד.
"היה נדמה שכל אדם שני בישראל מקים סטארט-אפ, וגם אני רציתי. זה היה נראה מאוד קל. התעסקתי בשיווק ובקהילות והיה לי רעיון. הייתי בטוחה שהמוצר שאני צריכה הוא זה שכולם צריכים. התפטרתי מהעבודה, וניסיתי למצוא עבודה חדשה ובמקביל להקים סטארט-אפ. אמרתי לעצמי שאזרום עם מה שיצליח קודם. אוח, היהירות. מן הסתם, כשכולם אומרים לך 'לא' אתה מבין שהרעיון שלך לא טוב, וכשכולם אומרים לך 'לא' בראיונות עבודה אתה חושב שאתה לא טוב. השילוב של השניים הוא מאוד קטלני, מסחרר ומכניס לדיכאון. בנקודה הכי נמוכה הפסקתי להאמין בעצמי לחלוטין. מלהיות האדם הזה שכולם אומרים לו 'רק תבואי כבר', הפכתי לאדם לא רלוונטי לתעשייה".
מאז עברו כמה שנים טובות. גולומב עובדת כיום כמנהלת מותג מעסיק של חברה אמריקנית גדולה, וכאמור מנהלת לגמרי בהתנדבות את ערבי הכישלונות בתל אביב.
איך משכנעים אנשים לדבר על כישלון?
"אנחנו פונים בכל אירוע לעשרה אנשים. מתוכם ארבעה יגידו כן. במאקרו יוצא שעל כל שלושה גברים אחד יגיד כן, ועל כל שש נשים אחת תגיד כן. נשים חד-משמעית יותר מפחדות לדבר על כישלון. כיום כבר אפשר לומר שעשינו חתיכת דרך. בהתחלה אנשים לא רק טרקו לי את הטלפון בפנים אלא גם קראו לי חצופה. הרבה מזה זה בגלל השם שלנו. בירושלים זה ממש העלה קולות זעם. השם נועד לזעזע בצורה כלשהי ולשים את זה על השולחן, אנחנו לא מלטפים את הכישלונות ואנחנו לא מדברים על כישלון בהקשר של הצלחה. כן, יש אצלנו אנשים מאוד מוצלחים ומצליחים, אבל הם לא מדברים על כישלון שבנה להם את ההצלחה אלא על כזה שצורב להם. אנחנו עושים את זה כבר שבע שנים, ועם השנים אנחנו שומעים יזמים אומרים 'מקסימום, אם אני אכשל אני אדבר על זה בפאק-אפ נייטס'. זו המחמאה הכי גדולה שיש. גם יזמים כיום מבינים שאין כזה דבר להצליח בלי להיכשל. פשוט אין. זה חלק מהחיים. הדרך עצמה לא פחות משמעותית מההצלחה בסוף, מהאקזיט, מההנפקה. יש יזמים אמיצים שהיו מוכנים לדבר על הכישלון שלהם תוך כדי ההתרחשות שלו. היו כאלה שאמרו לי 'תתקשרי אליי בעוד שלוש שנים'".
"כישלון זה באמת עניין של פרספקטיבה. עברו עשר שנים מאז הכישלון שלי, ולמזלי מאז חוויתי גם הצלחות, אז כנראה שיותר קל לי לדבר על זה", אומר לי ניר גרצמן, יזם בן 39 מכפר סבא. כיום הוא הבעלים של TheDock, קרן הון סיכון שמשקיעה בסטארט-אפים ישראליים בתחום הספנות, הנמלים והלוגיסטיקה. את הקרן הקים לפני חמש שנים יחד עם שותף, והשניים כבר הספיקו לסגור 15 עסקאות ולגייס מיליוני דולרים בתחום. עשור אחורה גרצמן עוד אסף את השברים כשבטר פלייס, אחת ההבטחות הגדולות ביותר שהוליד עולם הסטארט-אפ הישראלי אי פעם, פשטה את הרגל ונסגרה. גרצמן התגורר בסין כששי אגסי, אז ילד הפלא של עולם ההיי-טק, הגה את בטר פלייס. הוא עזב אותה ושב לישראל, לתפקיד ניהולי בסטארט-אפ שכל המדינה תלתה בו תקוות.
"בטר פלייס זה אומנם לא סטארט-אפ שאני הקמתי, אבל הייתי בכיר בו והאמנתי בו. רציתי שמישראל תצא הבשורה של תחבורה חשמלית ונקייה. זה סטארט-אפ שעשה רעש ברמה העולמית, עם כתבות בכל העיתונים הנחשבים ומימון של 750 מיליון דולר עוד לפני שהיה לו לקוח אחד. בטר פלייס הייתה חריגה ברמה הגלובלית. סרקוזי נתן מענק לרנו על מנת לפתוח קו ייצור חשמלי, ושמעון פרס בעצמו הצטלם עם שי אגסי ופתח עבורנו דלתות בעולם. עבדתי שם שלוש שנים כמנהל תפעול אזור מרכז, הייתי שם ממש מההתחלה, מההייפ הגדול ועד להתרסקות הסופית, כשהחברה נסגרה ואנשים הלכו הביתה. זה היה ממש החלום ושברו".
ספר לי על נקודה אחת משמעותית בדרך.
"היה שלב שבו הדירקטוריון הדיח את שי אגסי ומינה מנכ"ל אחר מאוסטרליה. החברה נאלצה לבצע מהלך אגרסיבי של פיטורים והתייעלות בניסיון להבריא את החברה. המשמעות היא שאיחדו מחלקות, והצטמצמנו מ-600 עובדים ל-150 בכמה שבועות. אני הייתי אחד מתוך ה-150 שנשארו. בפעם הראשונה בחיי נאלצתי לפטר אנשים. הייתי לפני גיל 30, והאנשים ששלחתי הביתה היו ברובם מבוגרים ממני. חלקם עזבו עבודות בטוחות ומכניסות בשביל להגשים את החלום, ואחרי שנה-שנה וחצי הם מוצאים את עצמם בלי עבודה. זה היה אירוע לא פשוט".
איך עושים שיחה כזאת?
"מתחילים ב'זה לא אתה. זה אנחנו'. אומנם זאת קלישאה אבל היא מאוד נכונה. אמרתי להם שיש תהליכים יותר גדולים מאיתנו, ושלגמרי יכול להיות שבעוד כמה חודשים אני אשב בכיסא שבו הם יושבים כרגע. הסברתי שהחברה לא נמצאת במקום שבו היא צריכה להיות, שחייבים לעשות מהלך אגרסיבי על מנת להבריא אותה, ושבחרנו להשאיר אנשים אחרים שיעשו את זה".
פרשת בטר פלייס הייתה טראומטית עבור גרצמן גם ברמה האישית. אחרי ששי אגסי שכנע אותו שמה שכולנו צריכים זה מכונית חשמלית, גרצמן רץ לשכנע את משפחתו.
"הייתי מאוד מוקסם מהרעיון", הוא מודה, "אי אפשר שלא. באותם ימים כל מי שנכנס לחדר עם שי אגסי יצא ממנו כשהוא רוצה לשנות את העולם. הוא הצליח לשכנע את כל העולם. אני בעצמי החלפתי את הרכב שלי לרכב חשמלי. אחר כך שכנעתי את ההורים שלי שזה הדבר הבא, והם מכרו את הרכב הרגיל שהיה להם ועברו לרכב חשמלי. הייתי באמת מושקע בזה אישית. כשזה לא הצליח הם שאלו שאלות: 'רגע, מה חלמת כל הזמן הזה? למה הלכת לשם? מה ניסית למכור לנו?'".
ניסית למכור משהו שבאמת יצליח מתישהו.
"נכון, זה גם הדיסוננס הקוגניטיבי שהייתי בו. אמרתי לכל הסביבה שלי: יכול להיות שזה ייקח חמש שנים או 15 שנה, אבל זה כן יקרה מתישהו. בטר פלייס הייתה לחלוטין משהו חיובי בכל אספקט שלו, גם במוצר עצמו וגם ברצון שמשהו עולמי יֵצא מישראל, וחבל לי שלא הצלחנו. הייתה תחושה שאולי קצת הקדמנו את זמננו. עם זאת, טסלה כבר התחילה לפעול באותם ימים, וכבר הייתה התחלה של רכבים חשמליים בעולם, בעיקר בגרמניה, אז התחושה העיקרית הייתה שאם היינו עושים את הדברים בדרך שונה, אולי לא הייתה התרסקות. אם היינו מגיעים להשקה עם 200 מיליון דולר מתוך ה-750 מיליון דולר שבקופה ולא עם חובות של 40 מיליון, ונותנים לחברה זמן להתפתח ולתפוס את הכיוון שלה, אז אולי בטר פלייס כן הייתה שורדת, והיינו מגיעים למצב שבו אחת החברות המשמעותיות בעולם בתחום הרכב החשמלי הייתה יוצאת מישראל".
"בבטר פלייס הייתה תרבות ארגונית של הסתרה. בכל סטארט-אפ יש קשיים, אבל שם ברגע שדברים לא הלכו נוצרו מחנות בין מנכ"לים בכירים תוך מידור ישיר של אנשים מסוימים. במקום לפתור דברים התקיים תהליך של זריקת האשמות"
מה לא עבד בעיניך?
"בסופו של דבר זה חוזר לניהול ואנשים. שי אגסי היה ללא ספק קוסם, אבל הוא מינה מנכ"ל בלי ניסיון עסקי. הוא הביא איתו לכל דרג הסמנכ"לים והניהול הבכיר יוצאי צבא בכירים, אנשים שהיום אני יודע להגיד שנדיר מאוד לראות אותם בסטארט-אפים טכנולוגיים מצליחים. אין שום סיבה שסטארט-אפ טכנולוגי יביא אלוף בצה"ל במקום מומחה טכנולוגי בכיר בתחום. האנשים האלה היו שבעים. הייתה קריירה שלמה מאחוריהם, וחיכתה להם פנסיה תקציבית שמנה בבית. הם אומנם נהנו לקחת חלק בסטארט-אפ המצליח שכולם מדברים עליו, אבל לא היה להם עניין אמיתי מהבטן בשאלה אם זה יקרה או לא יקרה.
"בנוסף, בבטר פלייס הייתה תרבות ארגונית של הסתרה. בכל סטארט-אפ יש קשיים, אבל שם ברגע שדברים לא הלכו נוצרו מחנות בין מנכ"לים בכירים, תוך מידור ישיר של אנשים מסוימים. במקום לפתור דברים התקיים תהליך של זריקת האשמות. עבורי זו הייתה גם חוויה טראומטית ברמת התרבות הארגונית. לשמחתי, בהמשך דרכי ראיתי ארגונים שפועלים אחרת".
מהן המסקנות העיקריות שלך מהחוויה הזו?
"שקיפות היא חובה. אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר. פרט לאיש מוסד בקווי האויב, כל דבר, בטח בעולם העסקי, צריך להיות מדובר. אם יש יעד לחודש הבא ולא עמדנו בו, אין דבר כזה שמשתיקים את זה, ואם מישהו מנסה באופן אקטיבי להסתיר משהו אז זה בכלל חמור, וחייבים לטפל בזה כמה שיותר מוקדם.
"הדבר השני הוא פשטות. וורן באפט אמר פעם שהוא רוצה להשקיע בחברות שגם הנכדים שלו בני העשר יוכלו לקרוא את סיכום הדירקטוריון שלהן ולהבין במה מדובר. הדברים צריכים להיות פשוטים. בן אדם משלם על מוצר והוא יודע למה".
היית מוותר על החוויה הזו?
"לא. הסיבה הראשונה היא שפגשתי שם אנשים מדהימים ומוכשרים, שרובם עושים חיל היום ואני פוגש אותם בכל מיני הזדמנויות. זה משהו שלא הייתי מוותר עליו לעולם. הסיבה השנייה היא שבשביל לעשות טוב את מה שאני עושה היום הייתי צריך לעבור את החוויה הזו. אם הייתי חווה רק הצלחות אז כנראה שהייתי עושה היום חלק מהטעויות שנעשו שם, והמחיר שלהן היה יותר יקר. אחרי הכול, שם הייתי מנהל אבל לא מייסד החברה".
טיפים לסטארטאפיסט מתחיל?
"הראשון: להקשיב ללקוחות. האנשים שהמוצר מיועד להם חשובים יותר מהכול; השני: לבנות סביבך כוורת של אנשים מגוונים משלל תחומים כדי שיהיה לך עם מי להתייעץ".
כוורת של אנשים מגוונים זה בדיוק מה שהיה חסר לגלי מאירי. לא היו סביבה אנשים משלל תחומים. למען האמת, לא היו איתה אנשים בכלל. היא יצאה לדרך הסטארט-אפ העקלקלה לגמרי לבד. למה היא עשתה את זה? שאלה טובה.
הכול היה ממש סבבה בחיים שלה. במישור האישי היא ו"בעלי המהמם", כפי שהיא מכנה אותו, שלושת ילדיהם והחתולה התגוררו באושר יחסי בדירתם ברמת גן. במישור התעסוקתי, ב-2006 היא הקימה את אתר "התעשייה" שמיועד לאנשי תוכן, הפקות וקריאייטיב. מהר מאוד הפך האתר לכלי משמעותי לניהול קהילת אנשי ההפקה בארץ, ולפלטפורמה העיקרית למציאת עבודה בתחום. עד שנולד "התעשייה" התנהל עולם ההפקות בארץ מפה לאוזן. בעולם נטול רשתות חברתיות היווה האתר מעין מרקט-פלייס אנושי. עובדים פתחו לעצמם כרטיס מקצועי, ולוח הדרושים בו היה שוקק חיים. גם כיום, חרף כניסתן של הרשתות החברתיות לחיינו, אתר התעשייה נחשב למקום הנכון להיות בו אם אתה מחפש עבודה או מחפש עובדים, ויעידו על כך עשרות אלפי המשתמשים ואלפי המנויים בתשלום. מאירי הפכה לאוטוריטה מוכרת בתחום ניהול הקהילות, והאתר המצליח שלה פרנס אותה ואת העובדים שלה היטב. החיים זרמו על מי מנוחות, הכסף נכנס מדי חודש לבנק והכול, כאמור, היה ממש סבבה.
ובכל זאת, לפני ארבע שנים החליטה מאירי לצאת להרפתקה המסוכנת שנקראת סטארט-אפ. בהתבסס על ניסיונה בתחום היא יצרה את קומוניטייז, כלי עבור מנהלי קהילות, וכמו רבים וטובים לפניה היא הייתה בטוחה שהמוצר שלה הולך לכבוש את העולם.
זה לא קרה.
4 שנים של רכבת ההרים מגיעות אל סיומן. בשבועות האחרונים אני נעה בין מצב סביר של "לפחות ניסיתי" למצב הפחות נעים של "אני כישלון מהדהד". בשורה התחתונה, צריך כנראה להיות יהירה או תמימה כדי לקפוץ לתוך בריכה ש-90% טובעים בה, ולהאמין בעצמך ובמוצר ברמה של "אני הולכת לשנות את העולם". אבל העולם לא השתנה, והיום הורדנו את אתרי הקהילות שהשתמשו בקומוניטייז, ואת האתר.
את המילים האלה פרסמה מאירי לפני כשבועיים בעמוד הפייסבוק שלה. בפוסט יוצא דופן היא הודתה קבל עם, עדה ורשת חברתית שהיא סוגרת את הסטארט-אפ שלה, אחרי ארבע שנים סיזיפיות שבהן השקיעה בו כספים, זמנים ומשאבים נפשיים.
"מי שמסביבי ומכיר אותי יודע שזה תהליך שקורה כבר זמן ממושך. למנהלי הקהילות הודעתי על תהליך הסגירה כבר לפני כמה חודשים ועזרתי להם למצוא פתרונות אחרים. הפוסט הפך את התהליך הזה לפומבי. כתבתי אותו כי היה לי חשוב לעשות סוג של קלוז'ר, לומר לעולם 'זהו, ירדנו מהאוויר. אל תחפשו אותנו יותר'. גם רציתי להגיד תודה למשקיע, לשותף ולכל מי שעזר בדרך וסבל ממני. באופן כללי, אני חושבת שבגלל שאני אדם עם ביטחון עצמי גבוה יחסית אין לי בעיה לומר שאני לא מצליחה. אני לא רואה את זה כחולשה".
בואי נתחיל מההתחלה. למה בכלל נכנסת לזה?
"בגלל השאפתנות שלי ובגלל שהרגשתי שאני רוצה לעשות משהו אחר. כמה שנים אחרי שהקמתי את 'התעשייה' הפייסבוק נכנס לכולנו לחיים, ואנשים התחילו לנהל קבוצות פייסבוק מקצועיות. עם הזמן הם הבינו שהם עובדים בזה מאוד קשה ורבים מהם ביקשו להתייעץ איתי: איך את מנהלת את הקהילה שלך ומתפרנסת ומחזיקה עובדים במשרד? כשהשנים חלפו וההתייעצויות גברו, הבנתי שאולי אני יכולה עם הידע שלי ליצור עבורם פלטפורמה שתעזור להם, כלי פשוט שיהיה להם נוח לתפעל אותו. הייתי בטוחה שאני מיד אתפוצץ בכל העולם עם הכלי הזה, וכן, זו הייתה מחשבה מאוד מגלומנית. מתברר שזה לא פשוט כמו שחשבתי. אמנם קומוניטייז הייתה פלטפורמה ש-200 אלף איש פנו דרכה למשרות והיה לה ערך עצום עבור המשתמשים, אבל בסופו של דבר המודל העסקי שלי והצמיחה לא הספיקו כדי לכסות את העלויות".
בדיעבד, איפה טעית?
"קודם כל, התחלתי סטארט-אפ טכנולוגי בלי שותף טכנולוגי. בעצם גייסתי כסף ושילמתי את כולו לחברת טכנולוגיה שתבנה את המוצר שלי, וזה דבר מאוד לא נכון לעשות. בהסתכלות אחורה לא הייתי יוצאת לדרך בלי שותף טכנולוגי שווה. בכללי, לעשות מיזם לבד זה דבר נורא קשוח, ולא סתם הרבה קרנות יפסלו אותך על הסף אם תאמרי שאת יזמת יחידה, אלא אם יש כבר כמה אקזיטים מאחורייך. ברגע שמישהו בא לבדו זה פחות טוב. אני חשבתי שאני אכתוב סוף אחר לסיפור הידוע הזה, וזה לא קרה. דבר נוסף שהבנתי מאוחר מדי הוא שחייבים מאוד לדייק את השוק. במקרה שלי, הייתי צריכה להבין באמת מה כואב למנהלי הקהילות, מה הם מוכנים לעשות כדי לפתור את הכאב הזה וכמה הם מוכנים לשלם עבור זה.
"בשורה התחתונה זה היה בית ספר מאוד רציני עבורי. יצאתי מהאירוע הזה הרבה יותר חכמה. אני לא אגיד שחבל שלא היה מישהו כמוני שייעץ לי, כי המון אנשים נפלאים ייעצו לי, אבל יש משהו באופי היזמי שאומר 'לא, אני יודע יותר טוב מכולם', ולקפוץ ראש למים שאתה יודע בוודאות ש-90% מהאנשים טובעים בהם ולנסות לשחות בהם בכוח. יזם חייב להחזיק בסוג של נאיביות מתובלת ביוהרה".
"להקים סטארט-אפ זה כמו ליצור סרט. את יכולה להגיע עם התסריט הכי מדהים בעולם, כזה שיזכה באוסקר, אבל ברגע שלא הצלחת לגייס לו כסף הוא לא יזכה באוסקר כי הוא פשוט לא יקרה"
מתי הבנת שזהו, את מרימה ידיים?
"גם ככה זה היה סטארט-אפ הפסדי, אבל זה היה הפסדי ברמה שעוד יכולתי להכיל את זה, של כמה אלפים בחודש. כשהבנתי שזה משהו שהולך למוטט אותי כלכלית החלטתי לפרוש. הבנתי שבלי שיהיה פה איזשהו גיים-צ'יינג'ר רציני, איזה לקוח רציני שיעשה שינוי, אני אפסיד את המכנסיים עוד יותר ממה שהפסדתי עד כה, ולצערי לא הצלחתי להביא הגיים-צ'יינג'ר הזה. סגרתי כשהבנתי שאני חייבת לחתוך את ההפסדים שלי, אבל אם הייתי עם יותר שיקול דעת הייתי סוגרת עוד קודם. זה לא צמח כבר תקופה, אבל כל הזמן הייתה לי תקווה. לכי תדעי, אולי תיכנס איזו השקעה. הרי אלה תהליכים שלוקחים זמן. זה לא שאת פוגשת משקיע והוא אומר לך 'כן'. הוא אומר 'נחזור אלייך, אולי נעשה עוד פגישה', ואז הפגישה הבאה נדחית בחודש ואז בעוד חודש... זה תהליך שצריך בשבילו מה שמכונה בעולם הסטארט-אפ Runway, כסף נזיל שקיים בקופת החברה ומאפשר להמשיך ולקיים בה את הפעילות. ולי לא היה.
"להקים סטארט-אפ זה כמו ליצור סרט. את יכולה להגיע עם התסריט הכי מדהים בעולם, כזה שיזכה באוסקר, אבל ברגע שלא הצלחת לגייס לו כסף הוא לא יזכה באוסקר כי הוא פשוט לא יקרה. יש בחנויות האפליקציות מעל 5 מיליון אפליקציות. כל יום עולות אלפי אפליקציות חדשות. לכן המחשבה של 'אני הולך להמציא משהו חדש', סביר להניח שהיא שגויה. 99.99% שמישהו כבר עשה את זה לפנייך".
איך אנשים סביבך הגיבו?
"בן זוגי מאמין בי ומאוד תומך בכל מה שאני עושה, אבל זה מסע מאוד מאתגר ויש לו מחירים. כשרואים את התמונות של היזמים באקזיט שרכשו אותם במאה מיליון דולר, הרבה פעמים לא יודעים שהיזמים המקוריים מחזיקים בכמה אחוזים בודדים בגלל הדילולים שהיו להם בדרך, ואת המחירים הרגשיים והנפשיים והמשפחתיים שהם שילמו. זה לא תמיד נוצץ כמו שזה נראה. אז כן, שילמתי מחירים אישיים. זה היה מאוד שוחק ונאלצתי לעבוד קשה כדי להתגבר על זה, ועד היום לא ממש התגברתי".
את מרגישה כישלון?
"למרות שכתבתי בפוסט שאני חווה תחושת כישלון, אני לא חושבת שנכשלתי. אני חושבת שלמדתי המון. נכשלתי בלהביא למשקיע שלי תמורה להשקעה שלו. הוא רצה שאצליח, שנמכור את החברה או נגייס עוד סיבובים, ואת זה לא הצלחתי לעשות. המסגור של כישלון בעולם הסטארט-אפים הוא בעייתי. זה כמו לדבר על מישהו שהלך להתחרות באולימפיאדה וסיים מקום 8. זה לא כישלון, כי זה משהו שקורה ל-90% מהיזמים. זה מדהים שמישהו בכלל הצליח להניע משהו בתהליך מהרעיון לביצוע. לאור הסגירה של הסטארט-אפ שלי, אני מעניקה שיחות ייעוץ ליזמים בתחילת הדרך ואני אומרת להם: קודם כל תבינו מה אתם, לאן אתם מכוונים ומה גודל השוק. לא כל דבר זה סטארט-אפ. באקו-סיסטם הישראלי רואים רק את האקזיטים. קרנות משקיעות רק בסטארט-אפים שאמורים להתפוצץ ולשנות את העולם ולהפוך ליוניקורן. אין מודעות למיזמים שהם בתחום האפור של בין לא לעשות כלום ללהיות סטארט-אפ של מיליארד דולר. יש המון חברות מאוד מצליחות ולא שומעים עליהן.
"קחי לדוגמה את אתר 'התעשייה'. כבר שנים אני מתפרנסת ממיזם אינטרנטי שברמה המקומית נחשב למאוד מצליח. בכל פעם שאני רוצה שיכתבו עליו בתקשורת, שואלים אותי 'כמה גייסת ואיזו קרן השקיעה?'. ברגע שלא גייסת כלום ולא השקיעו בך, זה לא משנה לאף אחד שכבר 16 שנה את משנה את שוק התקשורת בישראל באמצעות כלי לגיוס עובדים. אף אחד לא יכתוב עלייך. אם את לא נכנסת לשטאנץ של התמונה ההומוגנית עם הפרצופים הצעירים והמוצלחים בחולצות הזהות הממותגות, את לא מעניינת אף אחד. זה בעייתי בעיניי. זה כמו שילד יתחיל עכשיו ללכת לחוג ג'ודו, והמטרה היחידה שהוא יסמן לעצמו היא להפוך לאריק זאבי הבא. הרי יש מטרות צנועות יותר ממדליה אולימפית. לא הגיוני לכוון מיד להתפוצצות, אבל זה מה שאנשים רוצים לראות, ולכן התסכול גדול יותר ותחושת הכישלון גדולה יותר. אם לא כבשתי את האוורסט, כל דבר שהוא באמצע הדרך נחווה ברמה האישית ככישלון".
בימים אלה מאירי פותחת סוכנות להשמת פרילנסרים. הפעם לא מדובר בסטארט-אפ אלא בחברה, ולשם שינוי היא לא יוצאת לדרך לבד אלא עם שותפות. במקביל לסוכנות החדשה היא עובדת על ספרה הראשון, "איך לא לעשות סטארט-אפ", תוצר של כל הטעויות שעשתה.
את עושה לימונדה מהלימונים?
"(צוחקת) אני עושה מהלימונדה לימונצ'לו. וברצינות, הספר הוא תוצר של כל הטעויות שעשיתי. אני לא רוצה שארבע השנים האלה יהיו סתם, שהלימוד הזה יישאר אצלי בראש. חשוב לי שהשיעורים הכואבים והיקרים שעברתי יגיעו לאנשים. אפילו אם יזם אחד יקרא את זה וזה יעזור לו לקחת החלטה נכונה, גם אם רק החלטה אחת, זה מספיק מבחינתי".
יש המון ספרים על סטארטאפים בחנויות.
"יש המון ספרים שמסבירים איך כן לעשות ואיך כן להצליח. אין מישהו שמספר לך מה לא לעשות. גם כשאנשים מדברים על כישלונות, את שומעת את הסיפור מאיזה יזם שיש לו עכשיו חברה שמגלגלת מיליונים, והוא מספר לך איך פעם הוא נכשל במשהו. עזוב, בוא תדבר איתי בכאן ועכשיו ולא בפעם. אני עכשיו נכשלת, אני עכשיו לפני סגירת החברה, אני עכשיו מדברת מדם ליבי. איך זה להודיע ללקוח שמשתמש בפלטפורמה שלך שאין לו את זה יותר? איך זה להודיע למשקיע שלך שהכסף שלו הלך? יש משהו באירוע הזה שאנשים נמנעים מלדבר עליו. כשאת מגיעה להרצאות בכל מיני מפגשי סטארט-אפ ועומד מולך מישהו מחברה של מולטי-מיליונרים שהיא כולה יוניקורן, ומספר לך סיפור 'קורע לב' בסגנון 'אנחנו בתחילת הדרך היינו צריכים לעשות כך וכך ולא היה לנו בכלל כסף. גייסנו בקושי 25 מיליון דולר', זה מרחיק. אני יושבת פה מולך, אין לי שקל לפלאפל, ואתה מספר לי על כמה עני היית כשגייסת 'רק' 25 מיליון דולר, באמת? אנחנו בכלל לא מדברים אותה שפה.
"אחרי פרסום הפוסט כתבו לי חברות יזמיות שהן עצמן ניסחו בעבר פוסט דומה, אבל לא היה להן את האומץ ללחוץ על 'פרסם'. הן כתבו אותו, אבל השאירו אותו בלב שלהן כי לספר שלא הצלחת זה לא נעים, ובמיוחד היום כשאנשים הם מותג. אתה לא רוצה שימתגו אותך בתור זה שלא הצליח".
