עשרות הטילים שירה חיזבאללה לעבר קריית-שמונה לפני כשבועיים תפסו את מירית שחרור בעת הפסקה שלקחה ממשמרתה בקו מילוי בקבוקי המים המינרליים במפעל "נביעות" באזור התעשייה הצפוני בעיר. פחות מ-150 מטרים מהמיגונית שאליה ברחה, פגע אחד הטילים במפעל "אלון מוצרי תעשיות נייר" הסמוך, והביא למותו של זאהר בשארה מהכפר עין קיניא שבגולן, ולפציעתם של שני עובדים נוספים. "שמעתי את כל הנפילות והתחלתי לצרוח ולבכות. המיגונית קפצה וזזה מהמקום", מתארת השבוע שחרור כשידיה האוחזות בבקבוק המים שעל המסוע בפס הייצור רועדות. "בכל זאת, אני פה. הגעתי לכאן אפילו ב-8 באוקטובר, כי ידעתי שאני לא יכולה להפקיר את המשמרת שלי. והמשכתי להגיע, כי אני אוהבת את המקום הזה. הוא כמו בית שני עבורי".
שישה חודשים חלפו מאז נעקרו מבתיהם מעל 60 אלף מתושבי יישובי קו העימות בצפון והותירו מאחוריהם ערים ויישובים נטושים וריקים. בשעות היום התנועה באזורי התעשייה של קריית-שמונה ובמתחמי המלאכה בקיבוצים הסמוכים ערה יחסית. לעת ערב משתלטת עליהם השממה.
כמה מאות מתושבי האזור ממשיכים להגיע אל המפעלים, שממוקמים בקו הראשון לחזית, ומסכנים את חייהם כדי שפס הייצור לא יפסיק לנגן, גם כשהמוזיקה בחוץ מרעישה בהלמות תותחים ובאזעקות שמניסות את הציפורים הנודדות שמגיעות לכאן בעונה הזו. שחרור, אם לארבעה, רואה את ילדיה ואת בעלה אחת לשבוע, כשהיא מצטרפת אליהם בבית קרובי משפחה בתל-אביב, אליו התפנו באוקטובר. בנביעות היא עובדת חמש שנים, וכבר חצי שנה מגיעה כל יום לעבוד, אבל רחוקה מלהרגיש גיבורה. "מאז שפרצה המלחמה אני בחרדות, אבל אני פה לא לבד והחברים עוזרים להתמודד עם הפחד. אני רגילה לקום יום-יום לעבודה ולא מעוניינת לשבת בבית בחל"ת ולטפס על הקירות. יש כאן מקלט צמוד ומיגונית קרובה אפילו יותר, ובכל פעם שיש אזעקות כבר התרגלתי לרוץ למרחב המוגן הקרוב ביותר אליי".
(צילום: ליאור שרון, תומר שונם)
כמה דקות קודם לכן קיבל את פניי בפתח המתחם מנהל המפעל, אופיר ויצמן, וביקש להקדים את הביקור שלי בתדרוך, שהפך לשגרה מחויבת המציאות. "בכל סביבה יש מיגונית, אני והעובדים מכירים את המיקום של כולן בכל המרחב. אם יש אזעקה תיצמד אליי ואוביל אותך למיגונית הקרובה ביותר", הוא מנחה. עד אוקטובר היו מוצבות במפעל עשר מיגוניות. עם פרוץ המלחמה נרכשו עוד ארבע, והוזמנו שש נוספות. כל 160 העובדים פה יודעים שעם הישמע האזעקה הם חייבים לעצור את פס הייצור ולצאת במהירות למתחם המוגן. "אין דבר כזה לחפף, כמנהל לא אוכל לקחת אחריות על העובדים פה אם האווירה לא תהיה רצינית", מסביר ויצמן. "אני מאמין שזה מה שנותן להם את הביטחון להגיע לכאן ולשמור על שגרת מלחמה, וזה משדר רצינות גם כלפי המשפחות שלהם, שיודעות שאנחנו מקפידים על הבטיחות המרבית".
"האויב רואה אותי"
מפעל נביעות, ששואב מים מינרליים מבטן האדמה ומבקבק אותו, נחשב למפעל חיוני. בשל חשיבותו למשק, פעילותו לא נפסקה, אפילו לא למחרת הטבח בעוטף והחשש מפני פריצת הגדר מלבנון כשני קילומטרים מכאן. עוד לפני שהממשלה החליטה לפנות את תושבי האזור, בנביעות – שבבעלות קבוצת CBC ישראל (החברה המרכזית לייצור משקאות קלים) – שיכנו על חשבונם במשך שלושה חודשים את כל עובדי החברה התפעוליים במלון ורד הגליל שליד הכנרת, וסיפקו להם שלוש ארוחות ביום והסעות הלוך וחזור כדי שיוכלו להמשיך ולהגיע לעבודה ולייצר תחת אש. גם היום העובדים שהתפנו לאזור טבריה מגיעים בהסעות ממוגנות שלוקחות אותם היישר למפעל. בחברה המרכזית מתמודדים עם אירועי ה-7 באוקטובר גם בחזית הדרום — במפעל טרה בנתיבות ובמבשלות הבירה באשקלון.
מפעל נביעות מתנהל כבר שנים כסוג של קיבוץ גלויות. הוא נפתח בקרית שמונה בשנת 1989. עובדים בו מכל הקשת: דרוזים, ערבים ויהודים. כולם עובדים בשיתוף פעולה גם בימים הקשים האלה, מנסים כמה שיותר להשאיר את המלחמה בחוץ ולהיאחז בעבודה שמספקת להם תחושה של שגרה. "בכל פעם שאני יוצא לדרך מהדירה ששכרנו בטבריה ומתקרב לבית בקריית-שמונה, אני אומר את 'תפילת הדרך', כי מסוכן להיות כאן. בבית שלי", אומר כלא מאמין עמנואל ממן, שעובד שבע שנים בקו התפעול. בתפקידו כאחד מאחראי מתקן הקידוח הוא יוצא כמה פעמים בשבוע לקו הראשון בסמוך לגבול ומתחזק את מערכת השאיבה בהתאם לדרישות הייצור. "אני מגיע למתקן, שהמיקום שלו סודי, עם שכפ"ץ קרמי וקסדה, רואה את לבנון פרוסה מולי ויודע שהאויב רואה אותי, אבל מחזקת אותי הידיעה שאני פה בשליחות".
בית מגוריו, כמה רגעי נסיעה מכאן, ריק מאדם כעת, והכל בו מעלה אבק. "אנחנו גרים ממש בסמוך לבסיס חטיבת גיבור, שחיזבאללה כל הזמן יורה אליו, ומסביב לבית שלנו נפלו כבר כמה טילים. באחד המטחים הוא גם נפגע וכל הזכוכיות בבית התנפצו מההדף", מספר ממן. זה קרה לפני כחודשיים, אשתו הייתה באותה העת בבית – היא הגיעה כדי לבשל אוכל במטבח שלה ולקחת אותו איתה לטבריה. "היו כמה טילים. אחרי המטח הראשון התקשרתי אליה והיא אמרה שהכל בסדר. אחרי רצף של עוד כמה אזעקות ונפילות, כשהתקשרתי היא כבר לא ענתה לי. יצאתי מיד מהמפעל והגעתי אליה. היא ישבה על הרצפה, כל הזכוכיות מסביבה, ולא הוציאה הגה. עכשיו היא רגועה יותר. איך קוראים לזה היום? נפגעת חרדה. כל משאית זבל שפורקת את האשפה מתחת לבית בטבריה מקפיצה אותה. אני לא מפחד להגיע למפעל, אבל לבית שלי, שהוא לא רחוק מכאן, אני מפחד להגיע. אני מודה לאל שיש לי עבודה, באופי שלי אני לא מסוגל לשבת בבית".
מכל העובדים במפעל, רק אחת יצאה לחל"ת וחזרה לעבודה באחרונה, אומר ויצמן. "אם המוצר הזה, מים, לא היה חיוני ונחוץ לא היינו מתאמצים ככה ולא מפסיקים לרגע את הייצור. אתה יכול להסתמך על יבוא מים מטורקיה, אבל במשבר הראשון הם לא יגיעו, וזו החשיבות של התעשייה הישראלית. חברים וקולגות לא מבינים למה אני מקפיד להגיע לכאן בכל יום ולא עובד מהבית שלי ביובלים, סמוך לכרמיאל, שם בטוח יותר. אני יכול לעבוד מהבית, אבל כולנו ביחד באירוע הזה. מעל 50 אחוז מההנהלה שלנו הם נשים ויש להן ילדים ובני זוג מגויסים, אבל כולנו רואים גם את המקום הזה כצו 8".
עמנואל ממן, עובד מפעל נביעותאפי שרירגרביים לחיילים
מרבית המפעלים והעסקים בעשרות היישובים המפונים בגבול הצפון נסגרו. אחרים מנסים לשרוד ולהמשיך לייצר תחת אש. עשרה מתוך 15 עובדי מתפרת הגרביים "אנאפורנה" שבקיבוץ דן התפנו הרחק משם. איציק ממן, בן 76, הבעלים של המתפרה, נותר בחזית וירד אל קו הייצור כדי להחליף את הידיים שעזבו. "אני לא כועס על העובדים שהלכו, הם פוחדים ולא אשאיר אותם בכוח", הוא אומר.
עד אוקטובר יצאו ממכונות התפירה התעשייתיות במפעל מאות זוגות גרביים ייעודיים למטיילים, גולשי סקי, אצנים וחולי סוכרת. מאז, עיקר הייצור ממוקד בגרבי צבא מנדפי זיעה לקיץ, וגרביים מצמר מרינו ששומרים על חום הגוף בחורף. "יכולתי לסגור את המפעל ולהמתין לפיצויים, אבל החיילים צריכים גרביים. רק אני והשותף שלי עובדים על 20 מכונות הייצור. אני מגיע בבוקר והוא בצהריים".
בקיבוץ דפנה הסמוך, 700 מטר מגבול לבנון, הושבתו זה מכבר מכונות היציקה של מפעל "נעלי דפנה". נעלי קיפי הוותיקות, אייקון ישראלי, לא מיוצרות כרגע. רק הזמנות של נעליים עבור הצבא בעיקר מעירות לחיים את פסי הייצור.
אופיר ויצמן, מנכ"ל מפעל נביעותאפי שרירבמחסן ההפצה הצמוד, של החברה-האם "טבע נאות", נותרו 13 עובדים, מחציתם מפונים . השבוע הם נפרדו מאחד מחבריהם לעבודה שמענקי הפינוי והחיים החדשים במרכז הארץ הביאו אותו לחשב מסלול מחדש ולהתפטר. מכאן ימשיך את חייו הרחק מהגבול עם לבנון. הם יודעים שהוא לא האחרון. "בלי פקקים לוקח לי שעה ו-45 דקות לנסוע לכאן מהבית ששכרנו במושב מגן שאול שבגלבוע, ליד בית אחיה של אשתי", מספר דני שוורצמן, מנהל מרכז ההפצה, ממפוני קריית-שמונה. "כשיש תאונה או עיכובים, לוקח לי גם שלוש שעות". שוורצמן משתף אותי בסודות החשובים של התושבים המקומיים שלא התפנו ונותרו בגזרה שהפכה לרצועת ביטחון ישראלית: "אני משתדל לא לנסוע על הכבישים ובטח שלא להיכנס לקריית-שמונה בשעות עגולות, כי אז חיזבאללה יורה הכי הרבה. אנחנו יודעים שלרוב שעות הבוקר שקטות, ומשתדלים לנוע בדרכים לפי כללי המשחק שלו".
כבר חצי שנה שאשתו והילדים לא ראו את ביתם. "אני לא מסכים שהילדים שלי יגיעו לכאן. הם נולדו אחרי מלחמת לבנון השנייה ולא נחשפו למה שאנחנו נחשפנו כשהיינו קטנים, ואני רוצה לשמור עליהם. שלא יגדלו לאזעקות, נפילות טילים ורעשי מלחמה. אם אחזיר אותם לפה? תלוי בתוצאות המלחמה. זה מה שיקבע אם נמשיך לחיות כאן", הוא אומר.
למה אתה ממשיך להגיע לעבודה ומסתכן?
"תקרא לזה ציונות. אני לא יכול לעזוב את המקום הזה בשעת צרה. זה לא קל לבלות חמש שעות בכבישים בשביל להיות פה שמונה שעות. זה נראה לא שפוי אולי לאנשים מבחוץ, אבל מצד שני, המלחמה לא צריכה לעצור לי את החיים. לשבת בבית זה לא פתרון. יש לי מחויבות למקום וללקוחות שצריכים את הסחורה שלנו, והרבה הרבה מעל הכל גם לצבא, שאנחנו מספקים לו נעליים. בתחילת המלחמה הוצאנו המון תרומות של נעליים למפונים, וזה נותן לנו המון אוויר. נחמד שממשיכים את המכירות והמפעל לא מפסיד, אבל זה לא העיקר. אנחנו יודעים שאנחנו לוקחים חלק בשעת מצוקה וחירום. כל משלוח תרומה שהוצאתי עשה לי אישית טוב בלב, לדעת שיש ילד שביתו נפגע בעוטף והוא קיבל נעליים לנעול. זה משהו קטן שאני בטוח שגרם לו לחייך".
"אי אפשר לשבת במלון 6 חודשים בלי עבודה"
בכל פינה במחסן הנעליים הענקי אפשר למצוא אפוד וקסדה. אין פה זמן לברוח לממ"ד, והעובדים סומכים על הציוד המגן הזה, ועל המבנה ורשתות הברזל שמעל ראשיהם, כשנשמעות האזעקות. "אנחנו רואים את היירוטים מעל הראש", מתאר נתן אוזנר, תושב המושב כפר יובל. שני ילדיו ורעייתו פונו למלון בטבריה. רעייתו עובדת מחדרם שבמלון כמנהלת חשבונות בחברה לפיתוח הגליל של המועצה האזורית גליל עליון. "היא מאוד מפחדת כשאני מגיע לכאן, אבל צריך להתפרנס. מבחינתי חל"ת זו לא אפשרות. אי-אפשר לשבת במלון שישה חודשים בלי עבודה. הייתי מתחרפן".
לילה סודי, תושבת הכפר ראג'ר שצמוד לגבול, עבדה עד אוקטובר בחנות המפעל שבקיבוץ. כמו מרבית בני כפרה, היא נשארה עם משפחתה בבית. בשבוע שעבר היא חזרה מחל"ת ממושך. "משעמם בבית, רציתי לחזור לעבוד", היא מספרת. "מסוכן מאוד לצאת מהכפר ולהגיע לכאן, אבל גם בבית מסוכן". בהנהלת טבע נאות שיבצו אותה לעבודה במרכז ההפצה.
מרכז הייצור העיקרי של טבע נאות פועל בקיבוץ נאות מרדכי, שגם הוא באזור המלחמה, אבל רחוק יותר מהגבול – כשבעה קילומטרים. המפעל כאן מעסיק כ-170 עובדים בייצור ובמחסנים, מתוכם 94 מפונים. בטבע נאות מייצרים נעלי נוחות אופנתיות שהפכו לפופולריות בעולם — בעיקר בצפון אמריקה. 60% מהייצור במפעל מיועד לייצוא — ספק רב אם הקונים בארה"ב ובקנדה מסוגלים לדמיין כי הנעליים שרכשו מיוצרות מרחק קצר כל כך מטילי חיזבאללה. בעקבות הסכנה החברה העבירה את כל הפעילות שאפשר היה להעביר מקיבוץ דפנה לנאות מרדכי. "אבל לא יכולנו לפנות את המחסנים מכאן, כי זה להשבית לגמרי את החברה", מסביר משה מרי, מנכ"ל טבע נאות. "כשאנחנו משמרים פה את העבודה, גם אם בהיקף קטן, אני רואה בזה מסר לעובדים לגבי העתיד. המקום לא ננטש. חשוב לנו להראות גם לעולם שאנחנו שומרים על רציפות, ושהנעליים שלנו ימשיכו להגיע לכל נקודת מכירה בארץ ובעולם".
