כולם רוצים להיות בהיי־טק, ולזכות בתפקיד - שעבור רבים מאוד שאינם שם - מורכב מראשי תיבות באנגלית וממשהו במחשבים. אלא שלא רק בוגרי מגמה ריאלית או יוצאי יחידות המודיעין של צה"ל יכולים לחלום על אופציות או אקזיט, או לפחות על קניית דירה טובה באזורי הביקוש. מתברר שיותר ויותר מוזיקאים הבינו שלמרות האהבה לנגינת אקורדים – התברגות במקומות שבהם כותבים קודים תסדר להם חיים נוחים בהרבה, מבלי לוותר על אהבתם הראשונה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
כמו למשל במקרה של יוני בלוך, 40, מהמייסדים והבעלים חברת EKO הפועלת בתחום הווידאו הלא־לינארי, המדגיש שהוא לא עזב את המוזיקה. "יש את הפרסונה החיצונית ויש תהליכים פנימיים שבמהלכם אתה שואל את עצמך האם מוזיקה היא הקריירה שאני צריך להתפרנס ממנה או שאני עושה מוזיקה כי אני אוהב". בחמש השנים האחרונות הוא והלהקה מופיעים בכל קיץ, וכיום יש לו יותר קהל מאשר לפני כ־15 שנה, כששיריו התנגנו ברדיו בתדירות גבוהה. "אנחנו גם יותר נהנים היום, אבל זו סוג אחר של הנאה, ויש השקה בין כמה שאתה מוזיקאי טוב לכמה שאתה מפתח טוב", הוא אומר.
"מוזיקה היא עסק מאוד מלחיץ, אתה המוצר, והכל תלוי בך ובכמה אוהבים אותך באותו רגע, אבל כשאוהבים אותך זה יותר כיף. פעם זה היה מוזר להיות חנון שמנגן רוקנ'רול והיום זה כבר לא, כי החנונים ניצחו", מחייך האיש שמאוד אוהב את להקת וויזר, מאבות הגיק־רוק. העבודה על אלבומו השלישי, "על מי אני עובד", שלווה גם בסרט, הובילה להקמת החברה. "כל מי שהשתתף באלבום ובסרט הגיע בסוף לחברה, ובמובן מסוים החברה היא האלבום הרביעי שלי, כי הלהקה הייתה חלק מזה". הוא מספר על אווירת הרוקנ'רול שקיימת ב־EKO, וכשאני שואל אותו האם הכוונה לחדר מוזיקה שלא מעט חברות מקימות כחלק מסל הפינוקים לעובדיהם, הוא אומר בחיוך ש"אצלנו באמת משתמשים בחדר הזה".
הרוקנ'רול נוכח בכמעט כל היבט בעבודה. את שיחות הזום בקורונה הם פתחו עם שיר ברקע, וגם התווכחו למה נבחר זה ולא אחר. גם בעבודתם מול חברות תקליטים גדולות כמו וורנר מיוזיק וסוני, הרקע המוזיקלי של העובדים הוא יתרון. בלוך מקביל את העבודה בחברה ללהקה – כשאחד בצוות הוא המפיק והשנייה מנגנת על בס, והמוצר, בדיוק כמו השיר, צריך להגיע בסוף ללקוח. וגם הוא רואה את הדמיון הרב בכך שהרבה להקות אמריקאיות הוקמו בגראג'ים בבתים שבהם גדלו חבריהם, בדומה לענקיות טכנולוגיה כאפל.
את "גט בק", הסדרה התיעודית על הביטלס, הוא נותן כדוגמה לסדנה לפיתוח מוצר. "הם נכנסו לאולפן ולחדר החזרות בלי לדעת מה ייצא בסוף. הם מנסים שם כל מיני דברים – משנים את המילים או את הלחן כדי לפצח את זה, ולמרות שהדרך קשה ומעצבנת הם מאמינים שאם הם ימשיכו לעבוד יחד הם יצליחו. במוזיקה זה יותר חזק, וכששיר מצליח זה קסום, אבל יש דמיון גם ליום־יום אצלנו. כשעבדנו על הקליפ האינטראקטיבי ל־Like A Rolling Stone של בוב דילן, עשינו דברים שבדיעבד אנחנו רואים את ההשפעה שלהם היום".
יואב קורן, 36, הוא מפתח תוכנה בחברת funbox, הפועלת בתחום הפינטק ומספקת לעסקים קטנים בארה"ב פתרונות אשראי ועוזרת להם לצמוח. הוא הגיע לעולם התכנות אחרי מסע מוזיקלי ארוך - בגיל ארבע הוא החל לנגן באורגן בקונסרבטוריון ובהמשך למד גיטרה, והוא מנגן גם על תופים ובס וקצת בדידג' ובחצוצרה. בתיכון הקים עם חברים את להקת מורפיום, שעשתה רוק אלטרנטיבי, הופיעה במועדונים וחיממה את אביתר בנאי, כנסיית השכל ואינפקציה. הוא שירת בלהקת חיל האוויר כבסיסט וכזמר, ובמהלך הצבא החל לעבוד על אלבומו הראשון. במקביל הוא שר באירועים – מחתונות ועד לטקס קבלת האפיפיור.
הוא למד בכיתת מחשבים, אך פרש מחלק מהמקצועות כדי להגיע לחזרות עם הלהקה. אחרי השחרור הוא התמקד באלבום שלו: שכר נגנים ומפיק, וניסה לארגן הופעות. חלק מהמימון הגיע מעבודה בעגלות בארה"ב. "במהלך העבודה על האלבום הבנתי שזו משימה מאוד קשה שצריך לעבוד בה 24 שעות והיא לא מכניסה לי כסף כדי לחיות". למרות הקשיים הוא המשיך רק כדי שלא ישאל את עצמו יום אחד למה הוא לא הגשים את החלום. "אבל זה קצת מביך לרדוף אחרי אנשים שיבואו להופעה שלך, והבנתי שזה לא גורם לי לאהוב את המוזיקה, למרות שמאוד אהבתי לעמוד על במה וליצור", הוא אומר.
הוא הניח את המוזיקה בצד, למד תקשורת וביים קליפים לשרית חדד וללהקת כל החתיכים אצלי, אבל הבין שהוא לא רוצה להיות עצמאי שרודף אחרי העבודה, ולקח את האהבה למוזיקה למקום הטיפולי. עשה תואר שני בטיפול במוזיקה ועבד בעמותה לילדים בסיכון ועם מתמודדי נפש. "הייתה לי מחשבה רומנטית כזאת ורציתי לעזור לאנשים, אבל כשאתה עובד מבלי להביא את הכישורים שלך לידי ביטוי, ויש דאגות פרנסה, זה פשוט לא השתלם יותר", הוא אומר.
יואב קורן: "מוזיקה מפתחת הרבה מאוד יכולות. אתה צריך ללמוד שפה שכתובה בצורה מאוד לא אינטואיטיבית כי יש בה תווים שמורכבים מקווים ומעיגולים, וגם תכנות זו שפה, אבל יש בה כבר מילים"
עם "הגב לקיר" לדבריו, הוא חשב כיצד להיכנס לענף שזנח בתיכון – המחשבים. הוא צימצם את היקף עבודות הטיפול, למד ברשת קורס של יסודות התכנות וחיפש תוכנית הסבה. למרות הקשיים (אבטלה וילד קטן בבית), הוא סיים את מסלול הלימודים והשתלב ב־funbox, וממשיך לנגן בלהקה שהוקמה בחברה.
"מוזיקה מפתחת הרבה מאוד יכולות. אתה צריך ללמוד שפה שכתובה בצורה מאוד לא אינטואיטיבית כי יש בה תווים שמורכבים מקווים ומעיגולים, וגם תכנות זו שפה, אבל יש בה כבר מילים", הוא מסביר. "עצם זה שבגיל צעיר יכולתי לקחת ספר תווים ולנגן ממנו כשאני משתמש בצורה טובה בשפה מורכבת, איפשר לי לקחת את הידע הזה ולנסות ולהשליך אותו על מקום אחר. עבודה כמתכנת מחייבת אותך ללמוד דברים חדשים ועיקר ההצלחה שלי במעבר להיי־טק היה ביכולת ללמד את עצמי, ובזמן מהיר, לעכל שפה אחרת ולהשתמש בה.
"נגינה בכלי מצריכה סבלנות, משמעת, כוח רצון ותשוקה, וגם למעבר הזה הגעתי עם הרבה תשוקה", ממשיך קורן שמוצא יצירתיות גם בעבודתו הנוכחית. "צריך לתכנן ולחשוב איך לחבר את החלקים כדי שהם יעבדו ביחד. ויש גם את עניין עבודת הצוות. לא כל מי שיודע לנגן לבד יודע גם לנגן ביחד, והיכולת להטמיע את עצמך בצורה טובה עם קבוצת אנשים שמתפקדת כיחידה אחת שתתחיל על הוואן, קיימת גם בלהקה וגם בצוות מפתחים".
אמו של ליאור פז, 42, מפתח WEB בחברת AUGURY, היא מורה לפסנתר והוא מנגן מילדות - התחיל בחלילית והמשיך לסקסופון. בכיתה י"ב הוא כבר עבד בסטארט־אפ, ולאחר הצבא השתלב בסצנת הג'אז החיפאית וניגן במספר הרכבים, במקביל ללימודי מדעי המחשב באוניברסיטה שעל הכרמל.
כשהוא לא מופיע הוא נמצא ב־AUGUR, סטארט־אפ שבו מקשיבים למכונות ויודעים לפי הוויברציות ורעש המנוע מתי הן יתקלקלו. בניגוד למוסכניק של פעם, שהניח את ראשו מעל למנוע וזיהה מה הבעיה, פה לא צריך אוזן מוזיקלית – יש חומרה ואלגוריתמים המספקים תמונת מצב עדכנית לכל מכונה.
"למרות שלהרבה אנשים זה נשמע מופשט, במוזיקה יש המון חוקים כמו איזה צליל הולך עם איזה צליל ואיזו מלודיה תתאים לאיזה אקורד. זה מתמטי בלי שאתה יודע שזו מתמטיקה. גם בלי לדעת תיאוריה, נגינה בונה לך תבניות בראש. התפקיד מחייב אותי לדבר מול אנשים – וזה כמו להופיע, ואין לי פחד קהל. במוזיקה יש המון תקשורת, במיוחד בג'אז שהוא מאולתר ויש בו המון הקשבה ותגובה וזה חשוב לעבודת צוות", אומר פז.
טליה דישון, 34, משמשת כראש הסגל וכיד ימינו של המנכ"ל בסטארט־אפ נקסאר, הבונה פלטפורמה שמשקפת את הרעות החולות בכביש אך מתמקדת בנהגים, מנתחת את אופי הנהיגה שלהם ואת העצמים שבדרך, וגם מה שהמכוניות שנמצאות לפניהם רואות. היא למדה זמרה (קול סופרן לירי) באקדמיה למוזיקה בת"א. "הלכתי יותר לכיוון של מוזיקה עתיקה ובארוקית, והייתי באנסמבל הקולי הישראלי והופעתי עם תזמורות במשך שבע־שמונה שנים", היא מתחילה, "זה היה החלום שלי והגעתי אליו עם הרבה מוטיבציה. אבל החיים התגלגלו בצורה קצת אחרת, וכשהבנתי שאצטרך לעבור לחו"ל כדי לבנות קריירה משמעותית שתהיה לה מחיר גבוה מבחינת משפחה וזוגיות, חשבתי מה הלאה".
היא ניצבה בצומת הדרכים ההוא לפני הקורונה, וכשהיא מסתכלת על חבריה מעולם המוזיקה היא מודאגת. "אני עוזרת לחברים ששואלים אותי על הסבות לתפקידים שדי באינטליגנציה גבוהה וביכולות אישיות כדי להשתלב בהם או בתפקידים של מתחילים".
"מוזיקאי שרוצה להתפתח מתאמן כמה שעות בכל יום לאורך הרבה שנים, ויש לו יכולת ריכוז ועבודה עם עצמו ושיפור עצמי", מסבירה דישון. "אבל גם במוזיקה וגם בהיי־טק זקוקים לעבודת צוות: שירה בהרכבים מוזיקליים לימדה אותי ליצור ביחד, להקשיב לאחרים, להבין מתי לתת להם להוביל ומתי לקחת פוקוס, וזה מתאים לתפקיד שלי - אני מובילה תהליכים בחברה ועוזרת לשים את האנשים הנכונים במקום הנכון ולאפשר להם לעבוד ולזרוח ביחד".
זהו כבר תפקידה השלישי בחברה ובהתחלה היא המשיכה להופיע כמו קודם, אך כיום היא בוחרת את הפרויקטים המוזיקליים שלה בפינצטה. "הלחץ להתפרנס מהחלום שלי היה עצום ולא נהניתי מזה. ברגע שהלחץ השתחרר המשכתי לשיר, ולדעתי לא פחות טוב מקודם". היא מספרת שבחברה חושבים להקים להקה, אך היא מעדיפה להיות האמרגנית ולא הזמרת.
ויש מוזיקאים שקשורים לתווים גם בכובעם ההיי־טקי. כמו למשל אופיר חיון, 35, שלאחר שירות בלהקת חיל האוויר, למד קומפוזיציה וחינוך מוזיקלי באקדמיה בירושלים, והוא מנגן על פסנתר, מלחין ומבצע, שהספיק לנגן בהופעות של דודו אהרון, עידן יניב ואחרים. בנוסף, הוא עובד כמורה פרטי למוזיקה וממשיך ללמד תיאוריה ותורת המוזיקה בתיכון בהוד השרון. בשאר הזמן הוא בחברת ג'ויטיונס.
גם חיון הגיע לעולם הטכנולוגי במקרה. הוא כתב ספר תווים של שירים ישראלים וניסה לשווק אותו דרך הדסטארט, ולפני כשלוש שנים גילה במקרה שהחברה (שבה יעבוד בהמשך) חיפשה משתמשים לאפליקציה שלה ללימוד מוזיקה. יובל קמינקא, אחד ממייסדי החברה, הציע לו לעבוד איתם. חיון שכח מהפנייה, עד שתלמיד שלו הראה לו את האפליקציה והוא הבין שהגיע הזמן להשיב להצעה ההיא.
8 צפייה בגלריה
''טכנולוגיה וגלובליזציה מאפשרות מגוון רחב יותר של מוזיקה, הן לא האויב שלה''. אופיר חיון
(צילום: יובל חן)
"יש לאפליקציה שלנו תהליכים פדגוגיים מגוונים, ולדעתי, הדרכים שהצעתי להם לפשט את הלימוד שיאפשר גם לנגנים מתחילים לשבת ליד פסנתר ולנגן די במהירות, עזרו", הוא אומר ומבהיר ש"אף אחד אמנם לא מסיים את המסלול באפליקציה ויוצא לטור באירופה, אבל יש אפשרות ללמוד בלי מורה קשוח ש'מעניש' אותך כי לא התאמנת, וחווית הלימודים הופכת למאוד כיפית, עם ערך אמיתי ותוצאות מהירות".
וגם הקורונה השפיעה. "אני מאוד אוהב להיות בעשייה, וכשההופעות ירדו ויצאתי לחופשת הקיץ מבית הספר, מצאתי את עצמי עם מעט תלמידים ועם הרבה זמן פנוי, והתחלתי לחשוב מה לעשות. לא ידעתי שאגיע לחברת היי־טק, אבל אני שמח פה, וכבר גייסתי שלושה־ארבעה חברים לחברה, כי כשיש משהו כל כך טוב אתה הופך לשגריר שלו".
חוץ מכישרון מוזיקלי, הוא גם נעזר הרבה בדמיון. "כשאני מלמד בתיכון אני רואה את התלמידים, ובאפליקציה אני צריך לדמיין באיזו סביבה הם לומדים ואיך אוכל ללמד אותם מבלי לדבר איתם כמו בשיעור, ואלו פערים שאני חייב לגשר עליהם. הרבה פעמים כשאני בונה שיעור אני מנסה ליצור עקומת למידה כיפית ולחשוב על מדרגת הקושי, כדי שהוא לא יהווה איום אלא יעלה את המוטיבציה של המשתמש.
"בכל המוסדות הגבוהים למוזיקה משתמשים היום במחשבים", הוא ממשיך. "כשלמדתי אצל רפי קדישזון ראיתי שכל הפרטיטורות שלו כתובות ביד, וזה מאוד לא גמיש. היום יש גמישות ומהירות, ואני לא רואה בשימוש באוטוטיון או בלופים של נגינה קיצור דרך, אלא כלי נוסף ליצירה. טכנולוגיה וגלובליזציה מאפשרות מגוון רחב יותר של מוזיקה, הן לא האויב שלה".
8 צפייה בגלריה
''אני כבר לא יוצר אבל אני מוצא את הכיף שלי ביצירתיות, בתהליכים''. אייל רז
(צילום: Artlist)
אייל רז, 34, מייסד משותף וסמנכ"ל תוכן ב־Artlist, המחזיקה ספריית מוזיקה למגוון שימושים (בעיקר לפרסומות), התחיל דווקא בכדורגל, אך לאחר שנפצע הוא גילה את המוזיקה. במושב שעל ברמת הגולן שבו גדל, לא היה הרבה מה לעשות והוא החל ליצור מוזיקה אלקטרונית מבלי להבין ממש מה הוא עושה. בתיכון הוא פגש את עירא בלסקי, שיהפוך בהמשך לאחד ממייסדי החברה ולמנכ"ל המשותף שלה ("הוא עשה וידיאו ואני עשיתי מוזיקה וחלמנו לעבוד ביחד"). בהמשך, כשאחיו נהרג בתאונת דרכים הוא החליט לכתוב אלבום אקוסטי לזכרו, ומכיוון שרצה גם להפיק אותו נרשם ללימודי עריכת סאונד. האלבום יצא ("פרויקט הגמר שלי"), והוא המשיך לעבוד כמפיק וכנגן, עם מוש בן ארי, עלמה זהר, יוסי פיין, התקווה 6 ואחרים.
"בתחילת 2015 עירא אמר לי שלמרות שיש הרבה ספריות של מוזיקה בחוץ אנחנו יכולים להקים אחת ולהיות יותר טובים. וכך במשך שנה נכנסנו בכל בוקר לאולפן ויצרנו ארבעה־שמונה שירים. ב־2016 עלינו לאוויר עם 600 שירים שהפקנו, ולמרות שחלקם היו ברמה בסיסית כבר היו לנו לקוחות.
"שברנו את הקונספציה של מוזיקת ספריה לסרטים", ממשיך רז, "לכל ז'אנר יש את האנרגיה שלו, וברגע שיוצא משהו חדש אנחנו רוצים אותו, ואנחנו מסננים המון חומרים ומקבלים בסוף מעט מאוד. אני כבר לא יוצר אבל אני מוצא את הכיף שלי ביצירתיות, בתהליכים, בעבודה עם אמנים שהם השותף הכי גדול שלנו. אנחנו מחתימים אותם והם מרוויחים לפי הורדות באתר, ויש אחרים שאנחנו משלמים להם כדי שהתכנים יהיו שלנו, והם שותפים בהכנסות. אנחנו רוצים שהם יצליחו – כי אם הם יתפוצצו בחוץ זה גם רווח שלנו".
אם התקבל רושם שמדובר רק במוזיקאים בגילאי 40־30, אלמונים ברובם, שהצליחו לעשות את הדילוג והזפזופ בין דף האקורדים לעולם ההיי־טק, זה הרגע להכיר את הדינוזאורים שבחבורה, שגם ניגנו בלהקות מוכרות ופופולריות.
המעבר של טל יניב, 54, הקלידן של להקת אבטיפוס ויוצר מוזיקה אלקטרונית, המשמש כ־VP R&D בחברת Biot Medical, בין העולמות היה הדרגתי. "זה התחיל בראשית עידן האינטרנט, לקראת המחצית השנייה של שנות תשעים", הוא נזכר, "אבל הגעתי להיי־טק עם רקע, הייתי חנון מחשבים כזה שהלך לחוגי מחשבים בטכניון ובתיכון הייתי במחזור הראשון של מגמת המחשבים שפתחו בבית הספר שלי, אורט קריית־ביאליק, וכל זה במקביל למוזיקה, למדתי פסנתר קלאסי וניגנתי על קלידים, שזה כלי יותר חנוני מגיטרה", הוא צוחק.
בניינטיז, למרות ההצלחה הגדולה של אלבום הבכורה של אבטיפוס וכששירים כמו "תשאירי לי מקום לחבק אותך" ו"מועקה" שטפו את המדינה, יניב נכנס בהדרגה למה שיהפוך למקצועו העיקרי. "לטכנאי הסאונד של אבטיפוס היה עסק של סי.די רומים והוא הצטרך מתכנתים. לקחתי ממנו את ספר ההדרכה, ותוך חודשיים נכנסתי לעסק ומצאתי את עצמי ביותר ויותר פרויקטים, במקביל ללהקה. למדתי עוד שפות ועוד תחומים והתיאבון גדל. בסוף שנות התשעים, עם בועת הדוט.קום וכניסת המשקיעים, קיבלתי הצעה למשרה מלאה מאיזה סטארט־אפ והלכתי על זה. וככה בין סטארט־אפים שהקמתי וניהלתי, המוזיקה רצה במקביל".
טל יניב: "גם בהיי–טק יש תשוקה וזו אהבה שנותנת לך ערך כספי משמעותי מאוד גבוה, ואתה עושה את זה לא רק כי בחרת בזה, אלא כי הם בחרו בך. עולמות המוזיקה וההיי–טק מרכזים כמות גדולה מאוד של אנשים אקסצנטריים עם הרבה אגואים"
לשיקול הכלכלי היה מקום, מודה יניב. "כמוזיקאי עצמאי נלחמתי על כל פרויקט. אתה רודף אחרי הצ'ק ובסוף הסכומים שאתה מקבל הם לא קבועים או גבוהים ביחס להשקעה, ובאפיק השני שלי מתחרים עליי ומציעים לי סכומים הרבה יותר גבוהים, בטח אז כשהתחתנתי והקמתי משפחה. אבל מעבר לפן הכלכלי, מדובר באהבות. גם אם זו לא אותה האהבה, גם בהיי־טק יש תשוקה וזו אהבה שנותנת לך ערך כספי משמעותי מאוד גבוה, ואתה עושה את זה לא רק כי בחרת בזה, אלא כי הם בחרו בך. עולמות המוזיקה וההיי־טק מרכזים כמות גדולה מאוד של אנשים אקסצנטריים עם הרבה אגואים. ובשתי הקריירות שלי עברתי את אותו מסלול - מחבר צוות למנהל. גם באבטיפוס לקחתי יותר אחריות ארגונית־ניהולית וגם מבחינת ההפקה המוזיקלית.
"יש המון הקבלה בין יצירת מוזיקה ביחד, לבין התארגנות של אנשים במקום עבודה, לאו דווקא בהיי־טק, שאמורים לעבוד בשיתוף פעולה עם יצירתיות ואגו כדי להגיע למטרה מסוימת. אבל במוזיקה נוצר משהו יותר רגשי מאשר בארגון טכנולוגי־כלכלי. בהיי־טק אתה חלק מצוות, יש לך מחויבות אבל יש לה גם תאריך תפוגה כי אתה יודע שעוד שלוש שנים תעבוד במקום אחר. עם הלהקה שלך אתה רוצה להיות כל החיים".
8 צפייה בגלריה
''לא יכולתי להרשות לעצמי להיאחז בפרנסה רק מהמוזיקה''. אסף מרוז
(צילום: אוריאל אבן ספיר)
גם אסף מרוז, 57, בערבים המתופף של איפה הילד ובבקרים עובד כ־Production Suppory Engineer בחברת Digital Turbine, נחשף לעולם הטכנולוגי בניינטיז. "בשלב מסוים הדברים בלהקה התחילו קצת להתערער וכל אחד חיפש לעצמו כיוון חדש. הוצאנו את האלבום השלישי, 'מסעותי עם עצמי', שלא כל כך הצליח, גם בגלל מה שעבר על הרוק הישראלי אחרי רצח רבין, והתחלתי לחפש לעצמי כיוון אחר, בנוסף למוזיקה", הוא נזכר. "אני אדם מאוד טכני, ועוד ב־1994 ישבתי ליד חבר שעיצב לנו את עטיפת האלבום השני ונשאבתי לעולם המחשבים והטכנולוגיה. לפני זה לא ידעתי איפה נמצאת הספרה אחת על המקלדת, אבל קניתי מחשב וחשבתי מה אני יכול לעשות איתו באופן מקצועי.
"התחלתי לפרק ולהרכיב מחשבים, ובאותה התקופה התחילו להיכנס מחשבים לאולפני הקלטות ומצאתי בזה עניין", ממשיך מרוז, "למזלי הרב, חבר ותיק שלי הקים אז את חברת וייבז. כשפניתי אליו הוא ענה שכרגע אין לו תקציב לשלם לי, אבל הוא הציע שאסתובב בין המחלקות ואיפה שיתאים לי אשאר ובהמשך נראה. לשמחתי, החברה שלו שילבה חומרה ותוכנה ונשאבתי למחלקת ה־QA. במשך שלושה חודשים למדתי שם את הבסיס – הסתכלתי והעתקתי כמו תוכי, ולמדתי איך להתכתב באנגלית מקצועית. משם התגלגלתי והתקדמתי ואפילו ניהלתי את מחלקת ה־QA, במקביל ללהקה. ב־1999, כשאיפה הילד לקחה הפסקה, המשכתי לכיוונים אחרים בתחום ובחברות אחרות, ומאז שהלהקה חזרה אני עושה את שני הדברים במקביל.
"מוזיקה וטכנולוגיה הם תחומים מאוד שונים", אומר מרוז. "הלהקה שלנו מאוד דמוקרטית, יש לנו דובר מוכר אבל אין אחד שמנהל, ואנחנו סוגרים דברים בחזרות או בווטסאפ. ניהול צוות הוא לא דבר דמוקרטי. אבל, אם לא הייתי יצירתי במוזיקה לא הייתי יכול למשל לעלות על בעיות במערכת שהן לא המיינסטרים, ובזה יש יצירתיות".
וגם היציבות חשובה. "אני תמיד חושב כמה צעדים קדימה, ולא יכולתי להרשות לעצמי להיאחז בפרנסה רק מהמוזיקה. יש חברי להקות מהדור ההוא שהסתדרו בצורה אחרת ועברו לנגן בתוכניות אירוח או בסשנים של מוזיקאים אחרים, אבל זו הייתה קליקה מאוד סגורה שהצריכה מאבק בשיניים כדי להתקבל אליה.
"השילוב הזה מייצר לי באלנס: המוזיקה לנשמה וקצת לפרנסה והטכנולוגיה שהיא יותר בשביל הפרנסה", הוא מחייך, "אנשים אומרים לי שהם מקנאים בי בגלל השילוב וגם בגלל הדיי ג'וב. אני מנגן היום הרבה יותר בכיף וגם יותר טוב. לכל אחד בלהקה יש חופש לעשות מה שהוא רוצה. וגם התברגנו, והיום אנחנו מגיעים לחזרות ולהופעות כמו למפגש משפחתי של בני דודים, ובגלל הכיף והחופש האלו אנחנו ממשיכים לעבוד ולהקליט שירים חדשים".
