מורגן ברמי, מנכ"לית שירות ומכירות של חברת אקטיב סיילס מקריית שמונה, שוב עברה השבוע דירה, בפעם הרביעית מאז תחילת המלחמה. "ב-20 באוקטובר פונינו מביתנו ומאז אנחנו במושבה מגדל. לעבור ארבע פעמים במהלך שבעה חודשים עם שלושה ילדים בגילאי 7, 11 ו-14, תוך כדי עבודה וניסיון לשמור על שיגרה זה קשה ומורכב", היא מודה. "אמנם זה להתעורר בכל בוקר מול הנוף של הכנרת, אבל זה לא הבית שלנו. החיפוש שואב בכל פעם הרבה אנרגיות, ואנחנו מתפשרים על מחירי שכירות מאוד גבוהים רק כדי להישאר באותו מקום ולהשאיר את הילדים באותן מסגרות חלופיות בהן הם נמצאים מתחילת המלחמה.
"ישבתי לידם באחד הלילות עד שהם נרדמו וחשבתי כמה כולנו עייפים ממה שקרה לנו, פיזית ונפשית. אלו חיים בחוסר ודאות. שוב ושוב למצוא בית מרוהט, ועם מוצרי חשמל, ולקוות שהמשכירים החדשים יבינו שאנחנו לא יכולים להתחייב לשנה ויסכימו לשכירות של 'חודש בחודשו'. בכל הזמן הזה אני ממשיכה לנהל את המוקד מרחוק ומנסה לתמוך ולתת מענה לצוות העובדים וללקוחות החברה, שלא ירגישו בקושי. אני לא מאחלת מציאות כזו לאף אחד".
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ברמי (39), נולדה וגדלה בקיבוץ עמיר שבאצבע הגליל. "אמי נולדה בצרפת, עלתה לישראל בגיל 20, נישאה וילדה אותי, בת בכורה. "תמיד היינו חברות. כשהייתי בת 18 והיא בת 38 נהגנו לצאת ביחד לברים", היא צוחקת. בילדותה עברו לצרפת לתקופת וחזרו לקיבוץ כשהייתה בת 7. "מאמי למדתי לא לוותר על מה שרוצים ואיך משלבים בין קריירה למשפחה. מאבי למדתי לא לשלוף תשובות מהמותן".
לאחר שחרורה מהצבא החלה לעבוד באחת המסעדות בקריית שמונה, שם בירמן באותו הזמן בחור צעיר בשם יניב. סיפור האהבה הוביל לנישואין ולבניית ביתם בקריית שמונה. היום מנהל ברמי את הסניף של רשת יוחננוף. "יניב הוא עמוד התווך והחצי השני שלי. הוא תמיד האמין בי, חיזק ודחף אותי להצלחה", היא אומרת ויודעת למה היא מתכוונת.
"המשבר בנה אותי"
ב-2008, לאחר הנישואים, היא החלה בלימודי כלכלה במכללת תל חי. "סיימתי שנה ראשונה והבנתי שאני לא במקום הנכון. ידעתי שהאהבה הגדולה שלי היא למטבח ושהחלום שלי הוא לפתוח מסעדה. עברתי ללמוד קולינריה במכללת הולידיי-אין בטבריה, וכשסיימתי את הלימודים בעלי סייע לי להגשים את החלום. פתחנו את מסעדת 'טוסקנה' בקריית שמונה, כשאני שפית המסעדה".
סיפוק ואושר.
"זהו, שלא. בערב פתיחת המסעדה נשפך לי שמן רותח על שתי הרגליים. חצי שנה הייתי חבושה בתחבושות לחץ, בקושי הצלחתי ללכת. לא הייתה ברירה, הבאנו שף חיצוני ועוד סיוע, ונגררנו להוצאות לא מתוכננות. זה הגיע לפשיטת רגל ולסגירת המסעדה בסוף 2009".
קשוח.
"נכון, אבל בסופו של דבר המשבר הזה בנה אותי והביא אותי להיות מי שאני היום. היינו במקום הכי נמוך שאפשר. יניב עזב את העבודה בחברת הקייטרינג של אבא שלו, וחבר אליי כדי לסייע לצאת מהמשבר. זה להיות בתוך תהליך רע וקשה, מה שיכול לפרק כל קשר, טוב ככל שיהיה. הרבה זוגות נשברים במקרים כאלו ואי אפשר להאשים אותם על כך, זה תהליך שגומר נפשית. באותה תקופה הייתי בהריון הראשון, חזרתי הביתה מבית החולים עם תינוקת ועם מכתבים של הוצאה לפועל. מכרנו את כל מה שהיה לנו ועברנו לגור עם הוריי. לא היה כסף לקנות מטרנה. עד כדי כך. לקחנו עורך דין רק לתחילת התהליך, בהמשך אני כתבתי תצהירים ועמדתי לבד מול שופטים כי לא היה כסף".
היו נקודות שבירה?
"בוודאי, אבל כאופטימית נצחית ידעתי שאצמח מזה והתהליך גם חיזק אותנו כזוג. הבנו שטעויות הן חלק מהבנייה שלנו ושקושי יכול לבנות ולחשל".
ב-2013 ילדה ברמי את ילדם השני, ובמקביל הגיע הסדר החובות מהמדינה. "מאז פשיטת הרגל יניב ואני עבדנו במקומות שונים כדי לכסות את החובות. אני עבדתי בפרטנר במשך שלוש שנים, כנציגת שירות. במרץ 2014 קיבלתי טלפון מחברה טובה שלי שסיפרה לי שהיא התחילה לעבוד בחברת 'אקטיב' ועברתי לעבוד בה כנציגת מכירות".
מה מציעה אקטיב סיילס ללקוחותיה?
"החברה, שנמצאת בימי שיגרה בקריית שמונה, היא אחת המעסיקות הגדולות בעיר. מועסקים בה כ-100 עובדים, חילונים ודתיים, צעירים וכאלו שעברו את גיל הפרישה, אימהות חד הוריות ועובדים שהם מאותה משפחה. הנהלת החברה מורכבת מנשים עוצמתיות, והשכר יחסית גבוה למקום פריפריאלי. לקוחות החברה, נכון להיום, הם כעשרה ארגונים וחברות במשק, שמקבלים מאיתנו שירותי מיקור חוץ לתחומים שונים, עם התמקדות בגבייה רכה".
3 צפייה בגלריה
ברמי והמשפחה. "אנחנו מתעוררים כל בוקר מול הכנרת, אבל זה לא הבית"
(צילום: אבישג פלג חזן )
הקידום של ברמי בחברה היה מהיר במיוחד. כמה חודשים לאחר שהחלה את עבודתה בה התפנה תפקיד של ניהול צוות. "הגשתי מועמדות וזכיתי. כשנה לאחר מכן, כשהתפנה תפקיד של ניהול תחום, הגשתי גם לזה מועמדות וקיבלתי את התפקיד. ב-2017 ילדתי את ילדי השלישי והגשתי מועמדות לתפקיד מנהלת המוקד שהתפנה באותו זמן. קיבלתי גם את התפקיד הזה. ביולי 2023, כשלושה חודשים לפני השבת השחורה, היא מונתה למשרה הבכירה ביותר בחברה - ונכנסה לנעלי המנכ"ל. "את השינוי בחברה התחלתי להוביל עוד ב-2017, לשים את העובד במקום הראשון".
זה לא היה כך לפנייך?
"היחס לעובדים תמיד היה טוב בחברה, אחרת לא הייתי מתחילה לעבוד בה, אבל רציתי להוסיף לזה. שאנשים ייכנסו בבוקר עם חיוך, שדלת המנהל תמיד תהיה פתוחה עבורם וירגישו שרואים אותם. היום, ותק ממוצע של עובד בחברה עומד על 36 חודשים, זה מטורף בעולם המוקדים", היא מתגאה. "כשנכנסתי לחברה היא הייתה מוקד מכירות בלבד. ב-2017 התחלתי גם להוביל, ביחד עם הבעלים, את ההתמקדות במיקור חוץ עבור כל מיני חברות במשק, כשההתמחות שלנו בגבייה רכה היא תחום סופר קריטי לחברות. אין הרבה חברות שיודעות לעשות בצורה חכמה, נכונה ורגישה באופן כזה שגם תשמר לקוח וגם תדאג לגבות את החוב".
מה זה אומר גבייה רכה? גבייה זו גבייה.
"תהליך של גבייה מלקוח זה לנהל שיחה קשוחה. אנחנו פיתחנו הליך של שיחה בגובה העיניים, באמפתיה, בנעימות. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שאין דבר כזה שצרכן לא רוצה לשלם. בסוף כולם משתמשים בשירותים ואף אחד לא נמצא בכוונה בחוב ורוצה להגיע להליך משפטי. גם החברה הגובה, במקרה זה הלקוח שלנו, לא רוצה להגיע לשם. לגבות מלקוח בצורה קשוחה זה לאבד אותו, והיום הרבה יותר קשה לגייס לקוח מלאבד לקוח. גבייה רכה זו ראייה עתידית של לקוח משלם ומרוצה, זה לשמר לקוחות מעבר לחוב של כאן ועכשיו. אם הוא קיבל שירות טוב, הוא ימשיך לצרוך את השירותים של החברה ואף יוביל לעוד לקוחות".
עובדים בפיג'מה מהחדר במלון
בואי נחזור לשבת של ה-7 באוקטובר.
"זה היה יום קשה במיוחד", היא לוקחת נשימה. "התעוררנו ברבע ל-7 בבוקר והבנו שיש מלחמה, והבית שלנו נמצא ק"מ מהגבול. עבורי זה היה לראות את עצמי כחלק מעוטף לבנון, מה שבחיים לא חשבתי שאהיה. הראש שלי לא היה במקום באותו היום. ביום ראשון בבוקר התחלתי להתאפס, ובימים הראשונים עוד עבדנו כרגיל. ב-20 באוקטובר פינו את קריית שמונה, זה רגע קשה מנשוא לקום ולעזוב את הבית, את המשרד ואת המוקד, שהוא העבודה שלי, את החיים שלנו שם. כשעזבנו, חשבנו שבתוך כחודש-חודשיים נחזור. בפועל, בקושי מתייחסים לצפון, אנחנו מעל שבעה חודשים מחוץ לבית ואני לא יודעת מה קורה איתנו. זה קשוח רגשית ונפשית ופיזית. ב-30 באוקטובר היינו אמורים להיכנס לבית שבנינו בקריית שמונה. הבגדים בארונות, הכלים במטבח, ואנחנו עדיין לא יודעים מה קורה איתנו. חוסר ההתייחסות אלינו וחוסר הוודאות הוא הקושי הגדול שלנו".
איך ממשיכים בעבודה רגילה לאחר הפינוי?
"24 שעות לאחר הפינוי כבר נערכנו מחדש. העובדים מפוזרים בכל הארץ, בדירות שכורות ובמלונות, הציוד מפוזר איתם, ממשיכים לעבוד ולהתפרנס. אני מקפידה לבקר את העובדים, מארגנת מדי פעם ארוחות משותפות, ויצרנו ביחד ספר, שמתעד את הרגעים מאז פרוץ המלחמה. למשל, איך עובדים בפיג'מה מהחדר במלון, מהלובי, את המפגשים, את ההתנדבויות ואת המילואימניקים".
מה קורה עם הגבייה בתקופת מלחמה?
"כשפרצה המלחמה הבנתי שהחובות יגדלו, שנושא הגבייה יהפוך לאתגר וקושי רציני עבור חברות במשק בגלל המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעו לא מעט אזרחים. המצב הנוכחי משליך דרמטית על עסקים, בעיקר קטנים ובינוניים, שחוסר יכולת לגבות חובות מלקוחות עלול למוטט אותם. לכן שמתי לעצמי את המטרה לעמוד מול החייבים בהליך רך במיוחד. מצד אחד אנחנו נמדדים בהצלחה של הלקוחות שלנו, וזה שימור הפרנסה שלהם, מצד שני מדובר באנשים חייבים שנמצאים במקום קשה במיוחד בימים כאלו. עבורי זה סוג של סגירת מעגל. כשאני עברתי תהליך של פשיטת רגל ועמדתי מול גובים ובנקים והוצאה לפועל, אף אחד לא ליווה אותי, התייחסו אליי כמו אל מספר. אמרו לי: 'את חייבת כסף, את לא בסדר'. זה הקשה עוד יותר על המצב. בתקופה זו ברור שאי אפשר להתנהל כמו קודם, בעיקר אם מדובר בחייבים שמגיעים ממשפחות שכולות או של החטופים או מילואימניקים. לא מדובר בסכומים כבדים, אבל צריך לגבות אותם. אנחנו מגיעים אליהם עם רגישות, מתחשבים ביכולתם לשלם את החוב. לא מסתכלים על החייב כעל מספר, כמו שהסתכלו עליי בזמנו, ומציעים פתרונות, כמו פריסת תשלומים רחבה במיוחד".
יש לך רגעי שבירה?
"בוודאי, אני לא וונדר-וומן. ביום יום, ברוך השם, אני חזקה. בסוף יש לי מחויבות כלפי הילדים והמשפחה שלי, ומחויבות לשמור על פרנסה של 100 משפחות מפונות מקריית שמונה. סיפור חיי חישל אותי, אני יודעת לנתב את הרגשות, לשים את המסכה ולהראות לילדים שלי ולעובדים כמה אנחנו חזקים. אני גם לוקחת את הדברים בפרופורציות, כי מה הקשיים האלו לעומת אנשים במדינה שעברו תופת? אבל להגיד שאין נקודות שבירה בכלל? בוודאי שיש. זה קורה כשאני מתגעגעת לבית שלנו, לשגרה, לעובדים שהייתי רגילה לראות בכל בוקר כשהגעתי למוקד. אבל הנקודות האלו נמצאות בקצה ואני שומרת אותן ביני לבין בעלי. הילדים והעובדים לא יראו אותם".
בואי ניקח חודשיים-שלושה מהיום. איפה היית רוצה לראות את עצמך ואת החברה?
"קודם כל הייתי רוצה לדעת שהסתיימה המערכה בצפון", היא מתחילה את המשפט וקולה נסדק. "אני רוצה לראות את כולנו חוזרים לבתים שלנו, למוקד, לפגישות בלי חשש עם האנשים שאנחנו אוהבים. קשה לנו", היא מסיימת את המשפט בקול חנוק ומבקשת דקת נשימה. "האם זה ריאלי לחשוב ולקוות לזה? אני לא יודעת כי אף אחד לא אומר לנו מה קורה. ברור שגם אם זה לא יקרה נמשיך ככה כמה שצריך. עד כמה המלחמה שינתה אותי? היא חיזקה בי קווים ותכונות שקיימות בי. אני אותו אדם שאוהב את השטח ואוהב אנשים. אני מאמינה בעבודה קשה ובשאיפות, לא מתפשרת עליהן. בסוף, אדם שרוצה להצליח אסור לו להיות בינוני ולהישאב לשטויות ולהתעכב על מלחמות קטנות. אני אדם שבוחר לעצמו את המלחמות. כך עם הילדים, כך עם בעלי וכך בעבודה ובחיים. אבי לימד אותי להכין רשימה בעד ונגד, כל זמן שהבעד יוצא ארוך יותר, אנחנו במצב טוב".
מה החלום?
"לחזור הביתה, לפתח את קריית שמונה, שלא תהיה מקום נחות מאשר מקומות במרכז הארץ, ולייצר בה חיים, כלכלה ופרנסה. השאיפה שלי היא להיות המעסיק הכי גדול בצפון, ואני מאמינה שעוד אהיה כזו. אני מאמינה בעובדים ובעצמי. רק לפני כן, אנחנו חייבים ורוצים לחזור הביתה".
