חן חמו-יוגב, בן זוגה אורן והילדים רוני ואלון מהקיבוץ שדה נחמיה שבאצבע הגליל בנו את ביתם רק לפני שנתיים, אבל בצל הלחימה הקשה נאלצים לחפש דירה במרכז הארץ – ולא מתכוונים לחזור לצפון הארץ כל עוד הלחימה נמשכת. בפוסט שפרסמה חמו-יוגב בפייסבוק היא כתבה: "לאחר שנה של חיים בשדה הקרב הצפוני, 'שגרה' של אזעקות ובומים נון-סטופ, החלטנו לעשות הכול כדי שהילדים שלנו לא יצטרכו לחיות ככה שנה נוספת". בראיון באולפן ynet היא מספרת על הקשיים בצפון לצד הקושי במציאת דירה להשכרה במרכז הארץ.
חמו-יוגב (39) נולדה בקריית שמונה וגדלה מגיל 6 ביסוד המעלה. היא נשואה לאורן בן היישוב שדה נחמיה ולשניים שני ילדים בני 9 ו-6. בתחילת השנה החליטו לעבור לגור אצל הוריה ביהוד-מונסון כדי שיוכלו לפתוח את שנת הלימודים בבטחה. לדבריה, היא ובעלה נוסעים לסירוגין לעבוד בצפון ונפגשים בסופי שבוע וכרגע מחפשים דירה בשכירות ביהוד-מונסון.
משפחת יוגב לא חוזרת לצפון - ראיון עם חן חמו-יוגב, תושבת קיבוץ שדה נחמיה
(צילום: ירון ברנר)
"שדה נחמיה ממוקם ממש מעבר לבית הלל, שזה יישוב מפונה, ממש בקו אווירי של שני ק"מ מקריית שמונה", היא מספרת. "ביחד עם כפר סולד, אנחנו היישובים הכי קרובים ליישובים המפונים, שלא נכללו בהחלטת הפינוי. אני חושבת שזאת כבר פעם עשירית שאנחנו עוברים. בחודש הראשון התפנינו בהוראת ראש המועצה. לאחר חודש הבנו שלא ניכלל בהחלטת הפינוי, וניסינו לחזור לחיות בקיבוץ. הגענו בנובמבר, בדצמבר ראינו שזה פשוט בלתי אפשרי".
חמו-יוגב ממשיכה: "קיבלנו בית מחברה של המשפחה רבע שעה דרומה משם, גרנו ביסוד המעלה, העברנו את הבת שלי לבית ספר אחר, היה קצת יותר טוב, הירי עוד לא התרחב לאזורים האלה בתקופה ההיא. באפריל חזרנו לקיבוץ, ניסינו לחיות שם עוד חודשיים, הבנו שוב שזה בלתי אפשרי. כיום ביומיום הירי בלתי פוסק, וחייבים להבין שגם אם בשדה נחמיה לא הייתה אזעקה, אנחנו בצפון העמק ושומעים הכול. אם יש אזעקות בקריית שמונה או בבית הלל או בבסיסים שקרובים, שלא ייראו בהתראות של פיקוד העורף אצלנו, עדיין נשמע אותן כאילו זה אצלנו בבית, הכול מאוד מאוד קרוב. ואם אנחנו מדברים על ירי ארטילרי, שהסוללות הארטילריות הן בעצם מפוזרות בינינו, או יציאות של כיפת ברזל, זה סאונד מאוד מאוד חזק".
"אז נכון, צוחקים על זה, וזה נחמד להגיד שגם הילדים כבר יודעים להגיד זה ירי שלנו, זה לא ירי שלנו, אבל בסוף זה לא מצחיק", היא משתפת. "אין לנו יום ואין לנו לילה, זה לחיות בתחושת כוננות מתמדת. אצלנו יש אפס זמן התרעה. זאת אומרת, הרבה פעמים נשמע את הבום ואז את האזעקה. שלא לדבר על זה שלפעמים אנחנו אלה שמדווחים לצבא, שיש כטב"ם מסתובב לנו מעל הראש".
חמו-יוגב מספרת עוד שבני המשפחה היו בשלב מסוים בקפריסין, "וראינו שהחיים יכולים להיות מדהימים בלי אזעקות והחרדה המתמדת. ראינו גם ששבועיים לפני ה-1 בספטמבר עדיין לא ברור אם תהיה למידה יישובית, אם תהיה למידה בבית ספר, איך שנת הלימודים הולכת להיראות. אז החלטנו שאנחנו אורזים את עצמנו ועוברים לגור אצל ההורים שלי ביהוד-מונסון. דבר ראשון, מכניסים את הילדים למסגרות ומנסים להתמודד עם הקושי, כשאורן ואני נוסעים לעבוד לסירוגין בצפון, כמו משפחה עם משמורת משותפת".
אלא שכאשר בני הזוג החליטו שהם רוצים לעבור לגור במרכז כדי לחיות "בשקט" יחסי, הם גילו שהדבר אינו פשוט בכלל. "עיריית יהוד עזרה לנו המון - ועכשיו אנחנו מחפשים דירה", היא אומרת. "אבל הגענו למצב שאנחנו מחפשים ומחפשים, ובכל דירה אומרים לנו, אנחנו מעדיפים זוג בלי ילדים, אנחנו מעדיפים רווק, רווקה. אמרנו, זה לא יכול להיות, איפה הסולידריות שהייתה בתחילת המלחמה? כלומר, זה הגיוני, עברה שנה, כמה אנשים יכולים להחזיק את הדבר הזה, באמת שאנחנו לא מאשימים, כל אחד והשיקול שלו. אבל הבנו שאין מוצא אלא לפרסם פוסט".
"זה לא קל לבקש עזרה, להודות שאנחנו נזקקים", היא מסכמת. "זה לא שהיה מבול של פניות, אבל הפניות שכן היו – היו מרגשות, ואני מקווה שנמצא פתרון בשבועות הקרובים. אנחנו לא נחזור למציאות של ירי וטפטופים סטייל העוטף, אבל אנחנו כן נחזור, זאת לא שאלה. אנחנו מאוד אוהבים את הבית ולא רוצים לגור באף מקום אחר".
