עם עשרות מיליוני צפיות בטיקטוק והאשטגים שתופרים את הרשת, מסתבר ש"ההתפטרות השקטה" (quiet quitting) היא לא כזאת שקטה. למעשה, היא גם לא באמת התפטרות, אלא החלטה גורפת של עובדים להציב גבולות בפני המעסיקים שלהם, שבחסות הקורונה, העבודה מהבית והזום התפרצו אל תוך הסלון, המטבח, חדר השינה ושעות הפנאי, הפכו את יום העבודה לכזה שנמשך הרבה פעמים גם לתוך הלילה, ופרעו את האיזון, שגם ככה היה מעורער, בין הפרטי ובין המקצועי.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אז עכשיו העובדים - צעירים אבל לא רק - לא מוכנים לזה יותר. ברשתות החברתיות הולך ומתעצם עכשיו שיח של עובדים על הנושא, עד כדי כך שהוא מתחיל להדאיג את המעסיקים. העובדים מכריזים: אנחנו לא רק העובדים שלכם, יש לנו גם חיים, ולכן אנחנו לא עובדים יותר סביב השעון ולא משקיעים יותר מדי. ולא רק ברשתות: יותר ויותר עובדים לא עונים למיילים, לווטסאפ ולטלפון מחוץ לשעות העבודה, ומקפידים לסיים את יום העבודה בדיוק בזמן, ולא אחרי.
המגמה קיימת במגזרים שונים ובולטת בעיקר בענף ההייטק, שם כמויות הכסף שנשפכו על ראשי העובדים סחפה את כל התעשייה לשיטפון של שעות עבודה והשקעה שאין להן סוף. אבל עכשיו, עם הפיטורים, המשכורות שנחתכות והשחיקה, העובדים לוקחים - אולי לראשונה בעידן הנוכחי - את הפיקוד על הזמן שלהם, עד כדי סגירת הטלפון בשעה חמש אחרי הצהריים, מענה למיילים רק בשעות המשרד, ובאופן כללי הקטנת ראש, או מדויק יותר לומר - התאמת ההשקעה לדרישות התפקיד, בלי לתרום מילימטר אחד יותר.
מה שהתחיל באמריקה קורה כבר גם בישראל, וסנוניות ראשונות של התופעה כבר נוחתות על ראשי המעסיקים הישראלים, שמורטים את שיערות הייאוש האחרונות שנותרו להם אחרי שנתיים וחצי מאתגרות של מחסור חמור בעובדים ושינוי רדיקלי של כל יחסי עובד-מעביד כפי שהכרנו אותם.
"התפטרות שקטה היא כשאתה הולך לעבודה אבל אתה לא משקיע בה שום מאמץ נוסף, אתה לא עושה מעל ומעבר ולא לוקח על עצמך משימות נוספות", אמר השבוע אחד הגולשים מחו"ל בסרטון בטיקטוק. "האם זאת לא ההגדרה של 'עבודה'? זה שונה לגמרי, זה כאילו אתה עושה את המינימום ולא אכפת לך אם לא תקבל קידום, כי אז אתה לא עובד בלילות או בסופי שבוע. אהה, אז זה בערך מה שאני עושה כבר שישה חודשים, וזה בטח היה ממש בשקט, כי נראה שאף אחד לא שם לב".
גולשת אחרת, גם היא מחו"ל, אמרה: "זה הסיפור מאחורי ההתפטרות השקטה - כולנו ידענו (הבוסים והעובדים) מאז ומתמיד שמה שאנחנו עושים אינו בר קיימא. כבר שנים מה שקורה זה שהעובדים נותנים את הנשמה למקום העבודה ולא מקבלים מספיק בחזרה, ולכן אי אפשר להיות מופתעים שהמצב התהפך".
3 צפייה בגלריה
מציבים גבולות כדי לשמור על האיזון בין חיי משפחה ופנאי לבין עבודה
(צילום: shutterstock)
שוק על סטרואידים
המונח "ההתפטרות הגדולה" נולד במאי 2021 אחרי שרבים בעולם החליטו שהם לא מוכנים יותר לנסוע שעות ארוכות ולעבוד ימים שלמים במשרד, וכשליש מהעובדים הכריזו שהם מעדיפים עבודה מרחוק באופן מלא. בקרב מי שלא מתאפשר להם לעבוד מרחוק דיווחו כמחצית מהעובדים על חוסר שביעות רצון. ביוני האחרון הכריז "הפורום הכלכלי העולמי" בכותרת ענק, על סמך סקר שבוצע ב-44 מדינות בקרב יותר מ-50 אלף עובדים, כי חמישית מהעובדים מתכוונים להתפטר.
אלא שכאן אנחנו מדברים לא על עובדים שמתפטרים, אלא שפשוט רוצים להגביל את השעות והמאמץ שהם משקיעים בעבודה, כולל לעבוד חלק מהזמן או כל הזמן מהבית, כדי שהעבודה לא תשתלט על כל זמנם ועל חייהם בכלל. ועכשיו יש לזה גם שם והאשטג ברשתות החברתיות.
ד"ר אבי שניידר, דיקאן הסטודנטים של המכללה למינהל וחוקר שוק העבודה, שבעצמו מחפש בימים אלה עובדים ולא מוצא, אומר שמדובר בהמשך ישיר לתופעות הפוסט-קורונה: "שוק העבודה של הזמן האחרון נמצא על ספידים ועל סטרואידים. לא לחינם כבר תקופה ארוכה אנחנו רואים קושי גדול לאייש משרות - בגנים ובבתי הספר, בשדות התעופה ובמסעדות, והדוגמאות רבות. רק להדגמה, ב-2021 ראינו עלייה של 80% בתחלופת עובדים במקומות העבודה. כלומר, עובדים כבר לא פוחדים לעזוב ולזוז, ויש הרבה פחות נאמנות ושייכות למקום העבודה. והשיא הוא עכשיו, כאשר עובדים, באמצעות הרשת החברתית, מודיעים לעולם כולו שהם מתכוונים לעבוד פחות ולא לעשות מילימטר יותר ממה שהם חייבים".
הוא מוסיף, כי "הרעיון שהתאגיד שבו אני מועסק ושמפרנס אותי הוא כל עולמי וכל חיי - הרעיון הזה משתנה לנגד עינינו וכבר לא יהיה קיים יותר. היום אנשים רוצים לנהל את הזמן שלהם, לעבוד חצי מהזמן אצל מעסיק וחצי מהזמן לפתח משהו עצמאי, וזה חלק מתנאי ההעסקה שהם מביאים לשולחן המשא ומתן עם המעסיק הפוטנציאלי. ייקח לנו עשרות שנים להבין לאן זה יוביל אותנו, ומה טוב או פחות טוב בזה. מה שברור הוא שיש שינוי, ומה שהיה הוא לא מה שיהיה".
התודות לגברת קורונה?
"ישירות אליה. היא הפגישה אותנו עם מציאות חדשה ונוחה שאנחנו לא רוצים לוותר עליה. הקורונה אילצה מיליונים בבת אחת לעבוד מהבית, הוציאה אנשים לחל"ת ושלחה אותנו לחיק המשפחה. זה שינוי שהאנושות לא הייתה מוכנה לקבל אילו הייתה לה בחירה, אבל כאשר זה נכפה עלינו וראינו שזה טוב - כבר לא נחזור אחורנית, כי אנשים ראו שהם מספיקים לעשות את העבודה וגם לבשל ולאכול צהריים עם הילדים וגם לראות את בני הזוג וגם לא לעמוד בפקקים. העבודה מהבית היא בעיקר דרישה של אנשים בגילאי 35 עד 50. שוק העבודה גילה שיש פרקטיקות חדשות ולא מוכן לחזור לעולם הישן".
וכך, מה שפעם נחשב לראש קטן, היעדר שאפתנות קרייריסטית, שלא לומר עצלות או פינוק, קיבל היום ערך חיובי, עד כדי האומץ להכריז עליו בפומבי. "אנשים עושים צעד פרובוקטיבי שמטרתו לומר: 'יש לנו גבולות ברורים, אנחנו עובדים עד השעה שבה הגדירו לנו בחוזה, ואנחנו לא מתביישים בזה'", אומר רועי רייפשטיין, מנהל-מייסד בחברת Join, מקבוצת K, שנותנת שירותי גיוס והשמה לחברות דיגיטל מקומיות וגלובליות.
לדבריו, כאשר עובדים מהבית לא קיים הלחץ החברתי שכולנו מכירים למשל מההייטק, וגם ממשרדי פרסום או שיווק, של עבודה עד אמצע הלילה. בבית אתה סוגר את המחשב בשש, ואם המנהל מתקשר אליך בתשע אתה מרגיש שהוא פולש לזמן הפרטי שלך. ועל פלישה כזו משלמים היום בתיוג תחת האשטג חתרני ברשתות החברתיות.
גם דפנה קוסידוי, שותפה ויועצת בכירה בחברת קוואטרו, שמתמחה בפיתוח ארגוני מדיד, מדברת על שינוי בערכים: "ההתפטרות השקטה מדברת על נטישת הרעיון של 'לעשות מעל ומעבר', רק שבניגוד לנטייה 'להקטין ראש' שפעם הייתה לה תדמית שלילית, עכשיו להתפטרות השקטה יש תדמית חיובית, והיא ממותגת בצורה מאוד מושכת: אנשים שיודעים לנהל את הוורק-לייף באלאנס (איזון עבודה-פנאי) שלהם. אנשים שעושים את העבודה שלהם ועומדים ביעדים שלהם ובמה שבתחום אחריותם, אבל מציבים גבולות ולא עושים שום דבר שהוא מעבר, כדי לשמור על האיזון בין חיי משפחה ופנאי לבין עבודה", היא אומרת.
באותה הנשימה היא מציינת את ה"דיס-אנגייג'מנט" (חוסר מעורבות), כלומר שנטישת הרעיון של לעשות מעל ומעבר באה לידי ביטוי גם בנטישת החיים החברתיים של הארגון, "כי האנשים שלא יענו למייל בשעות הערב לרוב גם פחות יעלו לאירוע של החברה בזום, או יגיעו לפעילות כיף משותפת של העובדים, כי זה מבחינתם לא הכרחי ולא חלק מהתפקיד. כלומר, הם מרגישים כבר פחות מחוברים לארגון".
כי אולי הגזמנו עם המחוברות? אנשים רוצים לנסוע ליוון עם החברים שלהם, לא עם המתכנת מהריבוע הצמוד בזום.
"אני לא יודעת אם הגזמנו עם המחוברות, אבל הבנו בשנתיים האחרונות שיש עוד הרבה אופציות לנהל את צורת העבודה שלנו, ולראיה מה שקורה עכשיו באפל, כאשר 76% מעובדי הארגון לא מוכנים לחזור לשלושה ימים למשרד. כל זה מראה שלמעסיקים יש אתגר חדש - לא להחליט עבור העובדים מה נכון עבורם, אלא לשאול אותם מה הם צריכים ורוצים".
ההתפטרות השקטה היא תגובת נגד של הדור הצעיר, אבל גם של הדור מעליו, לתופעת הוורקוהוליזם, אומר אלי בירנבוים, מנהל מכירות מזרח תיכון ואפריקה בחברת DEEL - חברה שפיתחה פלטפורמה שמאפשרת העסקת עובדים מרחוק ופועלת במדינות רבות בעולם. "בסך הכל זו תופעה חיובית", הוא אומר, "שלא מתקיימת רק בשיח, אלא במעשים, ונועדה לצמצם את השחיקה אצל אנשים שקולטים שאין להם חיים חוץ מעבודה, שקולטים שאת השנים הכי טובות והכי יפות הם מקדישים לעבודה ותוהים איפה עובר הגבול כי לעבודה אף פעם לא יהיה סוף. זו מגמה כללית, אבל יותר חזקה אצל צעירים, שמראש הגיעו עם תפיסה אינדיבידואליסטית שאומרת 'אני במרכז', ולכן הם אלה שמצלמים את הסרטונים הללו ומעלים אותם לאוויר, להם יש גם את הביטחון וגם את הפלטפורמה וגם את הגמישות".
טוב, יש להם טיקטוק ואין להם משכנתא.
"נכון. אבל יש להם שכירות בתל אביב, וגם זה לא פשוט. אז גם אם הם לא מעלים עדיין סרטונים לטיק טוק, הצעירים הישראלים כן נוקטים בגישה של ההתפטרות השקטה ולחלוטין אומרים: סליחה, אבל בשש אני מסיים לעבוד".
אלי בירנבוים, חברת DEEL: "בסך הכל זו תופעה חיובית שנועדה לצמצם את השחיקה אצל אנשים שקולטים שאין להם חיים חוץ מעבודה, שקולטים שאת השנים הכי טובות הם מקדישים לעבודה ותוהים איפה עובר הגבול"
פרופ' ליאת קוליק מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן אומרת שמדובר בתופעה של כרסום במרכזיות של חיי העבודה, שהחלה אי שם בסוף המאה ה-20. "מסתמן שאנחנו הולכים לעידן 'אחרי תעסוקה'", היא אומרת, "ושאת מקום ערכי העבודה והקריירה כאמצעי עיקרי למימוש עצמי תופסים ערכים של השקעה בפנאי, במשפחה ובאיזון ושוויון חברתי. הקורונה האיצה את המגמה הזו, כאשר העניקה לעובדים רבים הזדמנות לחשוב על הזירות השונות בחייהם, להבחין בין העיקר והטפל ולגבש מחשבות חדשות ביחס למרכזיות חיי העבודה".
ומה עם המחויבות של העובדים לארגון? הרי גם היא פחתה בקורונה במידה רבה.
"נכון, זה קרה בתוך הסגרים והעבודה מהבית. בנוסף קרו תהליכים שעוזרים לתופעה של ההתפטרות השקטה לתפוס תאוצה, כמו זה שמעסיקים דרשו מעובדים לחזור לצורת עבודה רגילה ולא אפשרו היברידיות, ורבים גם הגבירו את הלחץ על העובדים כדי להשלים פערים. כל זה גרם לתגובות נגד של העובדים, ושלח אותם לחשוב מחדש על מה חשוב להם".
מה העובדים גילו?
"שהם איבדו את הסבלנות כלפי הקונפליקט בין הבית לעבודה, ובמציאות הישראלית שבה העובדים נדרשים לעבודה מאומצת גם אחרי שעות העבודה, שבה מצפים מהם לענות למיילים להיות נגישים ומעורבים לאורך כל שעות היום כמעט - אנחנו פחות סבלניים לזה כיום".
בצרפת זו עבירה על החוק לשלוח מייל לעובד אחרי שעות העבודה.
"נכון, וגם בפורטוגל, ויש הרבה מדינות שמצטרפות למגמה של איסור להפריע לעובד בשעות הפנאי".
יש לחוק כזה סיכוי לעבור אצלנו?
"אצלנו? בתרבות הכאן ועכשיו?", פרופ' קוליק מרימה גבה וגם קול. "נדמה לי שיש שיגידו שזה פחות אפשרי".
פרופ' ליאת קוליק, אוניברסיטת בר אילן: "מסתמן שאנחנו הולכים לעידן 'אחרי תעסוקה', ושאת מקום ערכי העבודה והקריירה כאמצעי עיקרי למימוש עצמי תופסים ערכים של השקעה בפנאי, במשפחה ובאיזון ושוויון חברתי"
פרופ' קוליק מציינת שעובדים מתמודדים עם פלישת העבודה לחיים הפרטיים בשתי דרכים אפשריות. האחת היא לשכנע את עצמם שהעבודה חשובה, מעניקה להם מעמד, מפרנסת אותם, שאסור לאבד אותה, שהיא ערוץ חשוב למיצוי עצמי, והשנייה היא לעשות משהו - והיא זו שאנחנו מזהים כעת בטרנד ההתפטרות השקטה: "אם עד הקורונה רוב העובדים שסבלו בעבודה שכנעו את עצמם שאין ברירה אלא להמשיך לעבוד, וכך התמודדו עם הקונפליקט, הרי שבעקבות הקורונה ההתמודדות הפכה להיות התנהגותית - הם מטפלים בבעיה".
להפסיק למדוד לפי זמן
אז מה יהיה, אני שואלת את ד"ר שניידר, והוא אומר: "מצד אחד, זה נשמע בשורות רעות, אבל זה יתאזן. בכל פעם שיש שינוי בשוק העבודה, התמונה הראשונה היא הרבה יותר קיצונית מנקודת האיזון שבאה בהמשך. אז עכשיו יהיו שנתיים-שלוש שהתופעה תהיה חזקה, ולאט לאט הדרישות יתאזנו והצדדים יגיעו להבנות חדשות".
ומה יהיו ההבנות החדשות?
"אני צופה שנראה בשנים הקרובות יותר אנשים שיעברו לעבודת פרילאנס עצמאית קטנה, על חשבון ההעסקה השכירה, שיהיו מודלים חדשים ומבנים חדשים של העסקה, יותר אנשים שלא ישתייכו למקום העבודה אלא רק יעבדו בו. אם עכשיו ארגונים ממשיכים לשלם עבור זמן - שזו תוצאה של המהפכה התעשייתית - אנחנו כבר גולשים בחלק מהמגזרים למודל של תשלום עבור תפוקה".
בירנבוים: "זה הפתרון. להפסיק למדוד את העובד לפי זמן, ולמדוד רק לפי תפוקה. איך אני יכול לשלוט על הזמן של העובדים שלי כאשר כל אחד מהם נמצא באזור זמן אחר? מאיפה אני יודע מי עובד ביום ומי עובד בלילה? הבעיה היא שקשה למדוד תפוקה וקל למדוד זמן, אבל לא בהכרח העובד שעונה לך הכי מהר למייל או שמתכתב איתך בסופשבוע, הוא העובד היעיל יותר. כשמעסיקים יפסיקו למדוד זמן, לא תהיה להם התפטרות שקטה".
מי שעוד רואה את הצד השני של המטבע היא מיכל דן הראל, מנכ"לית מנפאואר ישראל. "אני מניחה שכמו דברים אחרים שקורים בארה"ב ומגיעים אלינו, נראה את תופעת ההתפטרות השקטה גם אצלנו ברמה כזו או אחרת, אבל כרגע גם אם עובדים מחפשים את האיזון בין הבית לעבודה, זה עדיין לא טרנד חי ובועט אצלנו, מהסיבה שבישראל התפיסה התרבותית של מקום העבודה היא שונה", היא טוענת.
לדבריה, "לעבודה יש משקל מאוד משמעותי בחיים של אנשים בארץ, כמקום שמאפשר לנו גם תמיכה והתפתחות אישית, שמעניק לנו השתייכות חברתית. אנחנו מראיינים בכל שנה עשרות אלפי מועמדים לעבודה, ואנחנו רואים עובדים עם מוטיבציה גדולה לתרום ולהתקדם ולהתפתח, וגם כאשר הם עוברים עבודה, הישראלים עדיין מדברים בגאווה על מקום העבודה הקודם שלהם, וקשה להם להתנתק. כשמקום העבודה הוא רק פרנסה עבורך, האינטרס שלך לעשות מעבר למה שנדרש הוא נמוך, אבל בארץ זה לא ככה. רוב הישראלים מרגישים שייכות למקום העבודה, וזה גם מה שהמעסיקים צריכים לעשות כדי לשמר עובדים - לגרום להם להרגיש שייכים למקום העבודה, בין אם על ידי היברידיות או שעות מותאמות לצרכים האישיים, הקשבה או אפשרויות התפתחות. זה קורה בחלק לא מבוטל מהחברות בישראל, וחברות שזה לא קיים בהן צריכות להתעורר".
מיכל דן הראל, מנפאואר ישראל: "בישראל הטרנד עדיין לא חי ובועט, כי כאן התפיסה של מקום העבודה שונה. לעבודה יש משקל מאוד משמעותי כמקום שמאפשר תמיכה, התפתחות והשתייכות חברתית, מעבר לפרנסה"
דונה גבע, סמנכ"לית בגלואוט, חברת סטראטאפ שפיתחה טכנולוגיה שמסייעת לתאגידי ענק בניהול פנימי של עובדים: "חברות גם צריכות לאפשר לעובדים לפתח עוד תחומים לצד העבודה, ואנחנו רואים בשנים האחרונות את המגמה הזו בתאגידים הגדולים. עובדים שלצד העבודה היומיומית מפתחים גם עיסוקים פרטיים שהמעסיקים גאים בהם ומקדמים אותם, כמו עובד שמפתח אפליקציה, או עובד שמקים להקה ומופיע איתה. בסוף, ארגון שטוב לעובדים שלו הוא כזה שמבין שלאפשר לעובדים זמן אישי זה לטובת כולם".
רייפשטיין: "חברות חייבות לחשוב על דרכים לשמר את העובדים ולחבר אותם לארגון שלא באמצעות משכורת או הטבות, כי זה כבר לא מספיק. רואים היום יותר ויותר עובדים שרוצים לעבוד בחברה שמביאה ערך בעשייתה ובפיתוחיה ועושה טוב לעולם. ובשביל זה אנשים אפילו מוכנים לרדת במשכורת. אין ברירה למעסיקים אלא לחבר הכל ביחד - את הדרישה לגמישות, את החיפוש אחר ערכים, את המרחק בין העובד לבין דרישות העבודה, את האפשרויות הרחבות, ואת החשיבות של תחושת החופש שגדלה מאוד. אנחנו רואים שעובדים כמעט ולא מוכנים לשמוע על עבודה שהיא לא היברידית, ומי שדורש עבודה מלאה מהמשרד מתקשה לגייס. עובדים מוכנים להגיע למשרד גג יומיים, ולפעמים שלושה, בשבוע".
רועי רייפשטיין, חברת Join: "חברות חייבות לחשוב על דרכים לשמר את העובדים ולחבר אותם לארגון שלא באמצעות משכורת או הטבות, כי זה כבר לא מספיק. היום יותר ויותר עובדים רוצים לעבוד בחברה שמביאה ערך לעולם"
המעסיקים מתקשים להפנים
האם כל זה ניתן ליישום? מטריד לגלות שלפי מאגר המידע של חברת השמת העובדים "מעוף", הכולל את פעילותם של אלפי המעסיקים הגדולים בישראל, יש פער מהותי בין ציפיות העובדים לבין מדיניות המעסיקים.
בעוד שעובדים רבים הבינו שהם יכולים להרוויח כסף בפחות שעות ובעשייה שהם אוהבים (לדוגמה, טרנד פתיחת החנויות באינסטגרם), ודורשים יותר ויותר גמישות והיברידיות, המעסיקים מתקשים לסגל את תרבות העבודה החדשה ואת הרצון של העובדים בגמישות ובחופש.
"אנחנו מקבלים אינסוף שיחות ממעסיקים שלא מבינים למה הם לא מוצאים עובדים, ואנחנו מסבירים להם שהם מתקשים בזיהוי הצרכים שהשתנו", אומר אסף סרן, סמנכ"ל פיתוח עסקי בקבוצת מעוף.
לדברי סרן, ובהתחשב בעלייה הגדולה בכמות העובדים העצמאים במשק בתקופה האחרונה, "ברור שעל המעסיקים להבין שעובד מרוצה יכול לתת תמורה אפקטיבית מאוד במשמרת של ארבע-חמש שעות, במקום למרוח את הזמן על פני 12 שעות של משמרת לא יעילה. מסגור וקיצור זמנים מביא לתוצאות הרבה יותר טובות. רבים נוטים לחשוב שדור העובדים הנוכחי הוא עצלן ומפונק, אבל ההיפך הוא הנכון. הדור הזה שואף למצוינות וחשוב לו להביא ביצועים, אבל באותה נשימה גם להרגיש סיפוק מהחיים האישיים. רק צריך להבין שלא מדובר בסתירה, אלא בהשלמה של התמונה הכללית".
