צפו: עדויות פועלי בניין פלסטינים
מחמד (22) משכם מגיע כבר שלוש שנים בכל יום לעבודה באחד מאתרי הבנייה באזור המרכז. "בחרתי בתחום הזה פשוט בשל מחסור בהזדמנויות תעסוקה", הוא מספר. "האם אני מפחד? ברור, בכל רגע אני עלול ליפול מגובה ולמות, או לחטוף הרעלה מחומרים מסוכנים. פעם כבר נפלתי אבל למזלי נפצעתי קל".
מחמד חושש ולא בכדי. בכל שנה נהרגים ונפצעים קשה עשרות פועלים באתרי הבנייה בישראל. כמו כל חבריו, הוא מודע היטב לסכנות, אבל ממשיך לעבוד. אחרי הכל, צריך לפרנס את המשפחה, ובהיעדר השכלה או אפשרויות תעסוקה אחרות - זה מה שיש. "הקבלנים באתרים שבהם אנחנו עובדים לא חשים בכאב שלנו. מבחינתם, רק אנחנו העובדים - רשלנים. לא משנה כמה קשה נעבוד וכמה ניזהר, אם יקרה משהו זה עלינו. אנחנו כמו עבדים", הוא טוען.
מנתוני עמותת קו לעובד, העוקבת אחר תאונות העבודה בישראל, עולה כי בשנת 2020 נהרגו 34 עובדים בתאונות באתרי בנייה ו-243 נפצעו, מהם 37 באורח קשה. בשנת 2019 נהרגו 47 עובדים ונפצעו 197, מהם 24 באורח קשה. לפני כחודש נפל אל מותו פועל בן 51 באתר בנייה בישוב ערערה שבוואדי ערה - ההרוג הראשון בתאונת עבודה בבניין לשנת 2021. בסך הכל מאז תחילת השנה נהרגו כבר 5 פועלים בתאונות עבודה באתרי בנייה.
כדי לחוות מקרוב את הסכנות עליהן מדבר מחמד ולנסות להבין איך הן קורות, הצטרפתי למשך מספר ימים בחודש דצמבר האחרון לכמה אתרי בנייה, שוחחתי עם הפועלים והתרשמתי בגוף ראשון משבריריותם של החיים במקומות האלה. התמונות והעדויות לפניכם.
"מתמודד עם סכנות, בעיקר של גובה"
לא נדרשתי ללכת רחוק מדי. בשכונה שבה אני מתגוררת בתל אביב יש שלל אתרי בנייה. בניינים ישנים נהרסים ובמקומם מוקמים מגדלים חדשים. משיחות עם הפועלים התברר כי הם מפחדים לקבל מכתב פיטורים מהקבלן שלא יאהב את העובדה שהם מדברים איתי. לאט לאט, ובמיוחד בשעות שמנהלי העבודה והקבלנים נעדרו מהשטח, הם הסכימו להיפתח וגם להכניס אותי לאתרי הבנייה בהחבא, כדי להבין ולהרגיש בעצמי בסכנות הרבות.
כערבייה ודוברת ערבית, למדתי להכיר את הפועלים בשמותיהם, לשמוע את השיחות ביניהם, להבין מהיכן הם באים. בתחילה מוזר היה לי לראות את אותם פנים מדי יום, בבוקר, בצהריים ובלילה. כאילו הם ממש גרים כאן. בדיעבד, הבנתי שהם באמת גרים כאן - באתרי הבנייה, בין אם בלית ברירה בשל הקורונה, ובין אם בשל הבעיות בכניסה לישראל - גם בתקופה שלפני הקורונה.
בשעות הערב של אחד הימים, אני מוצאת את עצמי עם קסדה על פיגומים שיום אחד יהפכו לבניין יוקרה תל אביבי. "הפועלים אשמים שהם לא נוקטים באמצעי בטיחות", אומר מנהל עבודה ותיק. בפועל, כמעט כל הפועלים שפגשתי, בכל אתרי הבנייה שבהם ביקרתי, נוקטים באמצעי הבטיחות שיש בידיהם. זה פשוט לא מספיק, ולעתים אין בידיהם אמצעים שיוכלו להציל את חייהם. הם חיים ברולטה, ומתפללים לטוב.
הנה שני פועלים עובדים בגובה רב, כשאחד מהם משתלשל החוצה מחלון מאולתר, תלוי בין שמיים לארץ. הדבר היחיד שמחזיק אותו זה חברו שאוחז בחולצתו. בפינה אחרת פועל צובע קיר כשהוא עומד על סולם בקצות אצבעותיו.
"בחרתי לעבוד בענף הבניין כי אני לא אוהב ללמוד", מודה עאבד (21). "אני מתמודד עם סכנות, בעיקר של גובה. לפני כחודש עברתי תאונת עבודה וכתוצאה ממנה הגידים ברגלי השמאלית נקרעו, אבל כבר חזרתי לעבוד. אני מנסה כמה שיותר לשמור על עצמי ואני לא מרגיש פחד בעבודה, התרגלתי לזה".
לדבריו, "לא מזמן איבדתי חבר טוב שנפל מפיגום. זה קורה. אנחנו בהחלט צריכים לשמור על עצמנו - לחבוש קסדה, לקשור כמו שצריך את החגורה. אבל גם על הקבלנים צריכה להיות אחריות, והם חייבים לנקוט באמצעי הזהירות הנדרשים כי בסוף, הם בעלי הכוח. אנחנו בסך הכל רוצים להתפרנס".
"המדינה יכולה בקלות לעשות לזה סוף", מודה יזם נדל"ן מוכר. "כעקרון, אני מעדיף להשקיע עוד כמה עשרות אלפי שקלים כדי שהקבלנים שלי ינקטו בכל אמצעי הבטיחות האפשריים. לשמחתי, רואים את זה גם בנתונים".
עם זאת, הוא טוען כי "יש יזמים שלא אכפת להם, הם מעדיפים לחסוך, ואם מישהו מת - זו בעיה שלו. אם המדינה תחליט להיכנס לתחום הזה באמת, לחייב יזמים וקבלנים באמצעי בטיחות, לייצר דירוג של קבלנים מסוכנים, להגיש כתבי אישום - בתוך שבועיים הסיפור נגמר, וחייהם של מאות אנשים יינצלו. אבל גם למדינה זה לא מספיק חשוב".
רוב הפועלים סביבי ערבים, מרביתם מהשטחים. כמעט כל הפועלים שפגשתי עברו בעצמם תאונות במהלך עבודתם. למשל עאטף מג'נין. "אני נמצא בענף הזה מחוסר ברירה, אין איפה לעבוד", הוא אומר. "ברור שאני מפחד, במיוחד אחרי ששברתי את היד בתאונת עבודה והפכתי למובטל למשך חצי שנה".
גם יוסף מקלקיליה, שסוגר כבר 20 שנה בתחום, מספר כי "עברתי הרבה תאונות בתקופת העבודה. יש חשש מפני היעדר ביטוח הולם לטיפול בפציעה, וכאשר נפצעתי הקבלן התחמק מהשתתפות בעלויות הטיפול".
"מפחדים להיפגע, אבל אין לנו ברירה"
"הנסיבות הקשות שהמשפחה סובלת מאלצות אותך ללכת לעבוד בבנייה", אומר מאהר (24) מג'ינין, שעובד בענף מאז שהוא בן 16. "יש המון פועלים ללא היתרים שישנים בהרים, ולמשך תקופה הייתי אחד מהם כאשר ישנתי בהר אלמשהד. פעם נפצעתי, ובגלל שאני עובד לא חוקי בישראל, לא יכולתי לשלם אז ברחתי מבית החולים".
"יש לי תואר בכלכלה אבל מחוסר העבודה נאלצתי לעבוד כפועל בניין", מודה מוחמד (29) מבית לחם. "נפצעתי לפני כשנתיים מצינור, במהלך יציקת הבטון. תחושת הפחד נמשכת ללא הפסקה, במשך כל שעות העבודה".
בזה אחר זה, הם משתפים בתאונות שעברו. "עברתי תאונת עבודה שיצאתי ממנה בלי נזק", אומר יאסר, אזרח ישראלי. "אבל יש לי חבר שאיבד את יכולת התנועה ברגליו והיום הוא נכה ומשותק. אני איבדתי את אבי בתאונת עבודה - הוא נפל מגובה ומת".
אתה מפחד?
"בוודאי. הפחד לא נפסק, משום שבלעדיו היינו מאבדים את עצמנו. אני מנסה להגן על עצמי כמה שיותר, ולעבוד בזהירות, אך לפעמים העבודה מאלצת אותי לסכן את עצמי".
לפעמים?
"רוב הזמן. למרות שיש עלינו אחריות לשמור על הבטיחות של עצמנו, אבל זה בגלל שהממשלה לא מכריחה את הקבלן או היזם לנקוט באמצעי הגנה, בטיחות וביטוח חיים עבור הפועלים. לדעתי, צריך להגביל זמני העבודה לשמונה או תשע שעות, ולאלץ את הקבלן להקפיד על זה. יש כאן פועלים שעובדים 12 שעות ביום ויותר, בעבודה פיזית קשה. אי אפשר לשמור ככה על ריכוז".
למה בעצם אתה עובד בענף?
"כי זו העבודה הזמינה והמשתלמת ביותר מבחינתי".
"תחום הבנייה הוא התחום הרווחי יותר מבין האפשרויות שיש לנו", אומר חאלד מבית חנינא, מוותיקי העובדים שפגשתי - 20 שנה בענף. "אנחנו עובדים בתנאי מזג אוויר קשים, אוכלים אוכל משומר, עובדים בתנאים קשים עם מלא אבק. אני חשוף לשאיפה של גזים וחומרים רעילים, סופג כוויות בעור, בעיניים ובאוזניים. אנחנו נחשפים למחלות רבות ולנזקים ארוכי טווח. יש מחסור חמור בבגדים, נעליים, קולרים וציוד בטיחות - ובזה לא העובדים אשמים. כל אלה לא מעניינים את הקבלן או את המעסיק הישיר, והייאוש גם גורם לפועלים להיות לפעמים פחות זהירים. זה חבל ועצוב".
נאג'י מחברון, 17 שנה בענף, מצטרף לדברים ונותן את הזווית שלו. "אני עובד בענף מגיל 15. נאלצתי לעזוב את הלימודים ולעבוד בבניין בגלל המצב הכלכלי הקשה", הוא מספר. לטענתו, "הסיכונים העיקריים הם ניצול העובדים בענף. עברתי כבר יותר מתאונת עבודה אחת וארבעה ניתוחים. בכל המקרים הטיפול היה על חשבוני, כי בעל העסק התחמק מהאחריות".
כל עוד מנהלי העבודה בשטח, הפועלים משתדלים להימנע אפילו ממבטים, כדי שהבוסים לא יחשדו שהם מכירים אותי. אבל כאשר הם לבד, הם כבר מרשים לעצמם להיפתח - לעתים יותר מדי. זה אולי לא פוליטקלי קורקט, אבל חלק מאותם פועלים מצויים תקופות ממושכות מחוץ לבית בלי לראות את נשותיהם, אחרים חסרי כבוד לנשים. כל אלה אינן נסיבות מקלות להתנהגות גסה מול נשים במרחב. לא מעט מהפועלים שאליהם פניתי ניסו להטריד אותי. חלקם הסתכלו עליי בצורה לא נעימה, אחרים שלחו הודעות בוואטסאפ, ויש כאלה גם בשיחה פנים אל פנים. בשל כך, אחרי הביקור הראשון לקחתי איתי חבר שישמור עליי.
בין הררי האבק והמלט
מלבד הסכנות שאורבות להם, הפועלים נאלצים להתמודד גם עם תנאים קשים באתרי הבנייה, שלעיתים משמשים עבורם בתים לתקופות ממושכות. כך למשל חאמד, פועל באתר בנייה באזור המרכז. במשך חמישה ימים הוא מתגורר כאן, בין הררי האבק והמלט, על מזרון מעופש, ובכל סוף שבוע הוא חוזר לביתו באזור חברון, לפגוש את משפחתו. הוא אולי לא יודה בזה, אבל אחת הסיבות לכך היא שחאמד הוא מה שנקרא "שוהה בלתי חוקי". כלומר, יש לו אישור עבודה בישראל, אבל אין לו אישור כניסה לישראל. מבולבלים? גם אני.
בישראל מועסקים נכון להיום כ-50 אלף פועלים פלסטינים באתרי בנייה. בשנים האחרונות - ובייחוד משנת 2015, שבה חל גידול ניכר בהיקף ההעסקה של עובדים פלסטינים בענף הבנייה בישראל - התפתחה תופעה של סחר בהיתרי העסקה ותשלומי "עמלות" למתווכים ולמעסיקים של פועלים פלסטינים.
במרץ 2016 ציין מתאם הפעולות בשטחים כי "הקשר בין עוסק ומעסיק מתבצע על פי רוב באמצעות מאכער שגוזר קופון". נראה שכולם מכירים את תופעת הסחר בהיתרי העסקה של פלסטינים, ושל גביית תשלומים שלא כדין מעובדים פלסטינים על ידי מעסיקים ומתווכים. זו נגרמת בין היתר עקב אי-מימושה של החלטת ממשלה.
מכיוון שישראל היא זו ששולטת במעברים, ומחליטה מי יעבור ומי לא, ישנם רבים שאינם מאושרים, וכדי למצוא עבודה בכל זאת הם משלמים לעתים 2,500-3,000 שקל לאותם מאכערים, חלקם פלסטינים וחלקם ישראלים. המאכערים מנפקים להם אישורי עבודה, וכך הם נכנסים לישראל, ומחצית ממשכורתם החודשים מועברת אליהם.
"התהליך הוא שיש אדם כלשהו שכולם מכירים שהוא המאכער", מעיד אחד הפועלים שאיתם שוחחתי. "למעסיק שמולו הוא עובד, יש הקצאה של עשרה פועלים, והמינהל האזרחי לא באמת בודק כמה צריך. כך נוצר מצב שיש לו אפשרות לקבל יותר הקצאות ממה שהוא צריך, ומתנהל שוק שחור של העברת פועלים מקבלן לקבלן".
על פי שני דו"חות מבקר המדינה מהשנים האחרונות, יש כמה בעיות בשיטת העסקת הפלסטינים בישראל. ראשית, כבילת העובד למעסיק, באופן שלשני הצדדים יש אינטרס שהיתר ההעסקה יישאר בתוקף, גם אם אין צורך בעובד. שנית, גביית דמי תיווך והעברת היתרים - תופעה של קבלנות משנה. שלישית: אין פיקוח ואכיפה, וגם המדינה מפסידה מכך כספי מיסים שהמעסיק אינו מעביר.
לפני ארבע שנים המליץ מבקר המדינה להאיץ את הפעולות שהחלו ליישום החלטת הממשלה בנושא תעסוקת הפלסטינים, אך הדבר לא אירע וניתן למצוא לא מעט עובדים עם אישורי עבודה באתרי בנייה, מבלי שהשב"כ אישר את כניסתם לישראל. נוסף אליהם, ישנם רבים כמו חאמד, שפשוט עוברים דרך קווי תפר. גם כאן מאכערים מקבלים תשלום נאה, ובפועל בשוק הבניין יש שוהים בלתי חוקיים. לתפיסת המדינה יש בכך גם סיכון ביטחוני, שהרי איש אינו מפקח על אולם השב"חים.
מגיפת הקורונה הקשיחה עוד יותר את התנאים לקבלת אישורים. פועלים מעל גיל 55 או בני 20-25 שאינם נשואים לא מקבלים אישור כניסה לישראל, אך יש להם אישורי עבודה. הם הללו נכנסים לרוב ממעבר פאר'ון, סמוך לטול כרם, או באמצעות המאכערים שתוארו כאן.
20 פועלים ישנים יחד בחדר בלי מיטות וחלון
כאן מתחילה הסוגיה השנייה: תנאי המחיה של העובדים. כמעט כל הפועלים ישנים באתרי הבנייה, עובדים יותר שעות וחוסכים שעות נסיעה וסיכון שייתפסו בדרך לעבודה או בחזרה. נכנסתי לדירות הארעיות באתרים ולבי נחמץ. פגשתי עולם המתנהל כמו במחתרת, עם עליבות וסבל. בחלק מהאתרים מצאתי עשרה עובדים ישנים ב"חדרים", באחרים המספר הגיע ל-20.
באין מיטות, ישנים הפועלים על הרצפה או על מזרונים מאולתרים שמעלים אבק ועובש. באין חלונות, הם ישנים צמוד לקירות, בבגדיהם, ולעתים כשאין מקום מצאתי פועלים ישנים גם בתוך רצועות בטון ענקיות המונחות בחצר. פה ושם אפשר למצוא שמיכה, שנראית כאילו נלקחה מאחד הפחים באזור.
יום העבודה של הפועלים מתחיל בסביבות 7:00, ונמשך עד 16:00 או 17:00, ולעתים גם מאוחר יותר. השכר: 200 שקל ליום, כאשר חלק מהכסף נלקח על ידי אותם מאכערים, וחלק מהסכום גם מוקדש לרכישת מזון ושתייה. השירותים לרוב מאולתרים ומטונפים, ועל מקלחות אין בכלל מה לדבר. בחורף הם קופאים מקור, ובקיץ מתים מחום.
מוחמד מיריחו, נשוי ואב לשלושה, הוא מהמתמידים. "אני רואה את המשפחה שלי אחת לשבועיים-שלושה", הוא אומר. "בכל פעם אני צריך לעבור תשע שעות של מסע מהבית לרמאללה, ומשם לאתר הבנייה. אני יוצא מהבית ב-2:00 בלילה ומגיע ב-9:00 או 10:00 בבוקר. בדרך עומד שעות במעבר, בתקווה שבכלל יכניסו אותי. בגלל התהליך הזה, אני מעדיף לעבור את זה רק פעם בכמה שבועות, ולכן אני ישן באתר הבנייה כמו כלב. זו לא הבחירה שלי".
תיאסיר (28) מקליקליה הגיע לענף לפני 20 שנה מבית הכלא הישראלי. במהלך תקופת לימודיו הוא נאסר, וכששוחרר כבר היה זקוק לכסף והתחיל לעבוד. "יש המון סיכונים בענף", הוא אומר. "נפילה מגובה, מכה, נפילה של חפץ עליך, התחשמלות, התפוצצות, להילכד בתוך מכונה. פעם נפל עלי דיסק והיד שלי נחתכה, אבל בגלל שאני לא חוקי, לא עשיתי עם זה כלום".
פשוט המשכת לעבוד?
"כן".
מכיוון שגם היום אין לו אישור, הוא ישן באתר במשך ימים ארוכים, ומתקשר עם בני משפחתו מרחוק. "החיים בתל אביב יקרים מאוד", הא אומר. "אנחנו מוציאים ביום 100 שקל, ביחד, על מוצרי מזון בסיסיים שהקבלנים לא מספקים לנו".
עאבד משתדל לחזור הביתה לשכם בכל יום חמישי. "לפעמים אין ברירה ואני נשאר עד שישי או אפילו שבת, בגלל הבעיות במעברים", הוא אומר. "יש סבל משמעותי בתהליך ההגעה לעבודה בכללי, ובמיוחד בזמן הקורונה". הוא בן 55, אחד מאותם מקרים מוזרים - יש לו אישור עבודה בישראל, אבל אין לו אישור כניסה. "כדי לקבל את האישור אני צריך לשלם 2,600 שקל, ואם המשטרה תעצור אותי יעשו לי בעיות", הוא מודה.
אז מה אתה עושה?
"נכנס בין החורים במעברים".
למה לך כל הסיכון הזה?
"כי העבודה בישראל טובה יותר. בגדה המערבית מקבלים בקושי 100 שקל ליום".
כמה זמן אתה גר באתר הבנייה?
"שנה. בהתחלה היה קשה. היינו 40 פועל שגרים ביחד. עכשיו קצת יותר טוב, אנחנו רק עשרה, ובהדרגה הבאנו מקרר ומוצרים הכרחיים כדי לשרוד".
הפועלים סובלים גם ממכת גניבות. "באחד הלילות מישהו נכנס לאתר הבנייה לחדר שבו אני ישן, וגנב לי את הטלפון", מספר יאסר. "יש המון מקרים כאלה. הם יודעים שאנחנו ישנים בבניינים ולמרות שאין לנו כלום, עדיין נכנסים לגנוב מה שאפשר, כי כולם יודעים שאנחנו לא אמורים להיות כאן ואין לנו למי להתלונן. זה מה יש. פעם גנבו לנו את כל מחסן כלי העבודה".
וויסאם הוא אחד המבוגרים שבין הפועלים. כבר סבא לנכדים, ועדיין מגיע אחת לשבועיים לישראל, ונשאר לישון כאן. "צריך להכיר בזה שרמתם של הפועלים היא הרבה מתחת לאפס", הוא אומר. "בגלל זה נאלצתי לצאת מהבית ולעבור בדרך קשה ובעבודה בתנאים גרועים".
מאג'ד, לעומתו, נמצא כאן כבר כמעט שנתיים. "נכנסתי לישראל מעזה לפני שנתיים, עם אישור סוחר", הוא מודה. "עכשיו, אם אחזור לעזה לא אוכל להיכנס לישראל שוב, אז אני נשאר כאן, לעבוד ולפרנס את המשפחה שלי. אני לא רואה אותם פיזית, אבל לפחות דואג להם מרחוק".
