"הבוקר, בדרך חזרה מהקפה השכונתי, נסעה לפניי מכונית, שעל השמשה שלה היה מודבק סטיקר, 'ואהבת לרעך כמוך'. בזמן האחרון, אני רואה יותר ויותר סטיקרים כאלו בלוס אנג'לס, על מכוניות, ספסלים, ובעוד מקומות", מספר צ'ינו בינמו. "זה מתחבר, בעיניי, לשאיפה של הרבה אנשים, בוודאי שלי, בעיקר בתקופה הנוכחית, להצליח לעשות את העולם למקום טוב יותר". ואם השם בינמו נשמע לכם קצת מוכר, הרי זה בשל היותו אחד הפעלולנים ושחקני הכפיל הידועים בהוליווד, שהוא חלק ממנה, מאז עזב את ישראל, לפני כ-35 שנה. אלא שהדרך שלו לעשות את העולם טוב יותר לא עוברת דרך תעשיית הקולנוע, אלא דרך הנושא, לו הוא מקדיש בשנים האחרונות את מרצו ופועלו: הצלת הדבורים, שכמו בסרטים, ה"רומן" שלו איתן התחיל במקרה.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"לפני כחמש שנים, אחת משכנותיי קראה לי, והראתה לי את אחד העצים בגינתה, כשהוא מוקף דבורים. היא הודיעה, שהיא קוראת למדביר, והשבתי מיד: "on my dead body", הוא נזכר. "לקחתי קופסה, ולמרות שהצלחתי לאסוף לתוכה רק חלק מהדבורים, החשוב היה, שאת כולן הצלתי מידיו של המדביר. למרות שאז עדיין לא הבנתי דבר בנושא, התחברתי אליו, והחלטתי ללמוד אותו. הבשורה הגדולה בימים אלו היא, שלפני כשבוע מצאתי חברת דירקטוריון שלישית, מה שיאפשר לאשתי ולי, לפי החוק פה, להתחיל בהקמת החברה, שיש לה כבר שם: Chi of Bee. זה ציון דרך גדול ומשמעותי בדרך שעשיתי עם הדבורים עד היום, דרך לא קלה וזרועה בטעויות. ושמת לב שהשם שלי שזור בשם החברה?".
מה משמעות "דרך מלאת טעויות" בנושא הזה?
"למשל, לדעת מתי להתקרב לדבורים, ומאיזה כיוון להגיע אליהן. לראות איפה השמש נמצאת כדי להבין לאן הצל ילך, ואיזו רוח יש. להבין את ההבדלים בין סוגי הדבורים, ואיך העבודה נעשית בכוורת. כשטועים בדברים האלו, קשה להבין את עולם דבורים".
גם לא פחות קשה המחשבה, שדבורים יעקצו אותך כשתתקרב אליהן.
"טעות!", הוא מזדעק. "זו אחת הטעויות הגדולות של כל מי שלא מבין בתחום. מבטיח לך, שאם תיגשי לדבורה, שנמצאת על פרח, ותלטפי את גבה עם האצבע שלך, היא לא תעשה לך כלום. דבורה עוקצת רק כשהיא בלחץ, ומרגישה מותקפת. דבורה היא הגנתית, לא התקפית. במרחק שני רחובות ממני יש כוורת על עץ, בגובה עיניים של אדם. מדי יום עוברים שם אנשים וכלבים וילדים, והם לא מעניינים את הדבורים, כל עוד הם לא מפריעים להן. כשמגיעים לכוורת, והדבורים מרגישות מאוימות, הן עוקצות. הדבורה יודעת שהיא תמות, אם היא תעקוץ, אבל תלך על זה כדי להציל את הכוורת. את מגיעה לכוורות, שיש בהן עשרות אלפי דבורים הירואיות, שמגנות על הבית שלהן בכל כוחן. אגב, כל העבודה בכוורת נעשית על ידי הדבורות. הדבורים הם הדוגמה הטובה בעולם לשובניזם. התפקיד שלהם מסתכם בלהמשיך את השושלת. הם מזדווגים ומתים".
המטרה: להציל את הדבורים מהכחדה
לאחר מקרה השכנה והעץ, יצא בינמו לדרך במטרה ברורה: להחזיר את הדבורים לדרך גידולן הטבעי, על עצים ובטבע, ולקחת חלק בהצלתן מהכחדה, נושא ידוע ומדובר בעולם בשנים האחרונות. על פי הערכות מומחים בתחום, עקב התחממות כדור הארץ, שריפות, שימוש נרחב בחומרי הדברה ובכימיקלים, וחיסול אזורי מחייה הטבעיים, אחוז ניכר מהדבורים נמצא בסכנת הכחדה, כשעולם ללא דבורים, לדעת המומחים, יוביל בין היתר לכך, שלא יהיו תהליכי האבקה של צמחים, ובסופו של יום, לרעב בקרב בני האדם ויתר היצורים החיים, שניזונים מצמחים.
"אלברט איינשטיין אמר: "ביום בו ייעלמו הדבורים, יוותרו לבני האדם רק ארבע שנים לחיות", מצטט בינמו. "תפקידן אקוטי בכ"כ הרבה מובנים, שהגנתן חייבת להיות בראש סדר העדיפויות האקולוגי שלנו. הבנתי את חשיבות הנושא עוד יותר טוב בתקופת הקורונה. היינו בבית, היה לי זמן להתחיל ללמוד את הנושא ולהתחיל לבנות כוורות".
"אני סוכן נדל"ן של הדבורים, שרוצה לבנות להן בתים בטבע, לפי מה שמתאים להן, ולא לפי מה שמתאים לאדם. כואב לי, שתאוות הבצע השתלטה גם על העולם החשוב הזה"
קשה לעצור את שטף דיבורו, כשהוא נדרש לנושא. לסיפור האישי הוא מוסיף הרבה נתונים, עובדות וטרמינלוגיה, פרי לימודי חוג דבוראות באוניברסיטת קורנל, שבאיתקה, ניו יורק. "סיימתי שני קורסים בהצלחה, ואני מתחיל בקרוב את השלישי. בסה"כ אני מחויב בחמישה קורסים, שאני לומד בזום, ובמבחן מעשי, שמתוכנן להיות ב-22 במרץ באיתקה. לאחר שאעבור אותו, אקבל מאסטר בדבוראות". במקביל להבנתו ההולכת ומתרחבת בנושא, הולך וגדל מספר הכוורות שהוא בונה, לפי האג'נדה. "אני סוכן נדל"ן של הדבורים, שרוצה לבנות להן בתים בטבע, לפי מה שמתאים להן, ולא לפי מה שמתאים לאדם".
במה שונות הכוורות שלך מהקיימות?
"ראשית, הן לא נבנות מתוך שיקולים מסחריים, אלא מתוך רצון לשמר את הדבורים. יש הרבה אנשים בתעשייה הזו, רובם מגיע אליה בגלל קטע מסחרי. מדובר בשוק, שמגלגל מיליארדים בשנה בענפים השונים. לכן הכוורות הקיימות ענקיות, לכן משתמשים בחומרי הדברה ובכימיקלים. כואב לי, שתאוות הבצע השתלטה גם על העולם החשוב הזה. כשנותנים לדבורים בית גידול נכון, קטן יותר, ומציבים אותו על עצים, הזחלים לא מקבלים מחלות, והדבורים, ששותות מהם את החומר שבגוף, לא מעבירות כל מיני וירוסים, שמגיעים בסוף גם לדבש שהן מייצרות".
אמרו לך שאתה נאיבי?
"בעיקר אומרים לי שאני משוגע", הוא צוחק. "כל מי שרואה רק את התועלת המסחרית מהענף הזה, ומבין שהדרך שלי תפגע לו בכיס. אני לא נאיבי, כי אני לגמרי מכיר באפשרויות ובמגבלות. למשל, אי אפשר לעצור את הייעור, אבל בהחלט אפשר ללמד אנשים לא לרסס על פרחים, ולהסביר להם את חשיבות הכוורות הקטנות בטבע. אני לא עומד להילחם באנשים ובארגונים, רק מבקש ללמד אותם את הדרך הנכונה. לא מזמן דיברתי עם דבוראי בישראל, שגם הוא אמר לי שאני משוגע כי לטענתו, מי שלא עובד עם כימיקלים, מקלקל את התפוקה". "טוב", הוא משלים בציניות, "ברור שאני משוגע. אני עובד נגד מס ההכנסה שלהם".
מה בין החלום והחזון למציאות? מאיפה מגיע הכסף למיזם הזה?
"בינתיים אני מממן הכל מכספי. אני מאמין, שלאחר הקמת החברה, יהיה לי יותר קל לאסוף תרומות. יש בחור יהודי אמריקני, שמחכה להשלמת התהליך, והבטיח לסייע כספית. בסה"כ מדובר בעלות אפסית. זה לקחת מקטעי עצים, שנגזמים בכל מקרה, מכל מקטע אפשר לבנות 20 כוורות קטנות".
כמה עקיצות ספגת עד עכשיו?
"מאות, בעיקר בתחילת הדרך. אחד האירועים הקשים קשור בדבורים אפריקניות, שקרויות גם דבורים רוצחות, שמסוגלות להרוג בן אדם. הן קיימות בקליפורניה, רק שבתחילה לא ידעתי עליהן. לפני כשלוש שנים הגעתי לגינה, לאחר שבעלת הבית ביקשה שאייעץ לה מה לעשות עם הדבורים שעל אחד העצים. הגעתי בתחילה כדי להסתכל ולהבין את הבעיה, וראיתי בחור, שבדיוק הגיע לגזום את העץ. ביקשתי ממנו לעצור עד שאבדוק את העץ, אבל הוא לא הקשיב, והחל לגזום. הרעידות והרעש הבריחו את הדבורים מהעץ, ופתאום אני רואה ענן שחור עף לכיוון שלי. טסתי לאוטו, עם שתי עקיצות בראש, לבשתי את החליפה ולקחתי את המעשנת, וחזרתי עם הציוד אל העץ. רק שלדבורים האפריקניות חליפה של דבוראי לא ממש מזיזה, גם לא הציוד שהבאתי, כי הן באות במטרה להרוג. כך, כשפתחתי את הכוורת שלהן, דרך החליפה, נעקצתי למעלה מ-200 פעם".
נשמע נורא!
"זו הייתה חוויה קשה. רצתי במהירות שוב לאוטו, כי חייבים לרוץ למקומות חשוכים, ולהיסגר. הדבורים האלו עלולות לרדוף אחרי אדם גם למרחק של חצי ק"מ. התיישבתי ברכב והתעלפתי. לאחר כמה ימים, ירדה הנפיחות וחזרתי לשגרה, אבל אני משער, שאם הייתי רגיש, כבר לא הייתי פה".
"לדבורים האפריקניות חליפה של דבוראי לא ממש מזיזה, כי הן באות במטרה להרוג. כך, כשפתחתי את הכוורת שלהן, דרך החליפה, נעקצתי למעלה מ-200 פעם. זו הייתה חוויה קשה. רצתי במהירות לאוטו, התיישבתי והתעלפתי"
משיכה לסיכונים
בינמו נולד לפני קצת יותר מ- 63 שנים בחיפה, בשם שמעון. במאי 1976 התגייס לצנחנים, ושירת בגדוד 202, בפלוגה תחת פיקודו של יום טוב סמיה. "עד היום אנחנו בקשר טוב, כמו משפחה", הוא אומר. "רק השבוע אספנו כסף, לסייע לאחד החברים, שחלה בקורונה. החבר'ה האלו הם כור מחצבתי, ויום טוב תמיד יהווה דוגמה למי שקרא 'אחרי', והלכו אחריו בצדק בעיניים עצומות. גדלתי בישראל, ולצערי, גם מכיר מקרוב את המחיר היקר שמשלמים על ההגנה עליה. אורי בינמו, בנו של אחי, אבי, לשעבר ראש עיריית נשר, נהרג ב-2005, כשחסם בגופו שני מחבלים מתאבדים שהיו בדרכם לביצוע פיגוע התאבדות בישראל, וקיבל על כך צל"ש. פצע שלעולם לא יגליד".
לאחר השחרור שירת כמה שנים בימ"מ, שם הוצמד לו השם צ'ינו, שהולך איתו מאז, ורשום בתעודת הזהות שלו. "קראו לי כך בגלל הסיכונים שאני אוהב לקחת על עצמי". אותה משיכה לסיכונים לקחה אותו לעולם הפעלולים והכפילים. "בתפקיד הראשון שלי בסרט 'לוחם של כבוד, 'נהרגתי' בפעם הראשונה בחיי", הוא מספר. "זו הנקודה בזמן בה הבנתי והחלטתי, שזה מה שאעשה בחיים. זה להיות בלב האקשן, ובמקביל ללמוד להיות מאופק. למצוא את האיזון בין האדרנלין המטורף לרוגע, למדיטציה".
עד היום הספיק לשמש פעלולן ושחקן כפיל בעשרות סרטי קולנוע, בין היתר ב"אושן 12", "אושן 13" ו"צלף אמריקאי", בו שיחק מחבל, והשתתף גם בסדרות טלוויזיה. בימים אלו הוא מצטלם לעונה החמישית של Navy SEAL, בה הוא משמש כפיל, ובמקביל משחק בסרט עם אלון אבוטבול, בתפקיד שומר הראש שלו, שנהרג.
"בגילי המופלג וכדי לשמור על נערותי, אני ממשיך לעסוק בפעלולים", הוא מסביר. "אני עדיין מותקף על ידי כלבים, ולוקח חלק בנהיגות משוגעות. יריתי במספר ענק של כלי נשק שונים, ו'נהרגתי' עשרות פעמים. וככל שאני 'נהרג' יותר, כך אני חי יותר. מעבר לזה, אני צריך להכניס כסף הביתה. אני גם מרוויח מהמקצוע הזה לא רע בכלל, וגם נהנה. גם לשם הבאתי את נושא הדבורים. כשאני מגיע, החברים לסט אומרים: 'הנה איש הדבורים', אני רותם אותם לרעיון".
"אני ממשיך לעסוק בפעלולים ועדיין מותקף על ידי כלבים, ולוקח חלק בנהיגות משוגעות. אני מודע לזה שאני מתבגר אבל אפסיק לעבוד רק כשהטלפון יפסיק לצלצל"
לפני כשבועיים קרתה התאונה הנוראה לשחקן אלק בולדווין, שירה למוות בטעות בצלמת הסרט, האלינה האצ'ינס.
"למרות שתאונות קורות, זו תאונה נדירה, טרגדיה נוראה. השבוע דיברתי עם חבר, נשקן על סטים של קולנוע. לדבריו, החלו לבדוק כל מיני דרכים, כמו ייצור נשקים, שלא יוכלו לירות מהם כדורים אמיתיים, במקביל להחמרת הנהלים. לדעתי, חייבים שיהיו על הסטים אנשים מקצועיים יותר, שיהיו כמו בצבא עוד כמה עיניים. אי אפשר להפסיק עם הפעלולים, ואי אפשר להוציא מהסטים את הנשקים והקרבות, זה חלק מהקולנוע. לצערנו, העולם שלנו מלא בקרבות, במלחמות ובפשע, והקולנוע משקף מציאות. הפתרון הוא להחמיר את הפרוטוקולים, ולהקפיד לעמוד בהם. האם תאונות ימשיכו להתרחש? בוודאי. אבל אסור שיהיו מהסוג הזה".
אתה בן 63 וחצי. לו חיית היום בישראל, היית מוגדר כקרוב לגיל הפרישה.
"גיל הפרישה של פעלולונים נע בין 40 ל-50. פעלולן הוא לא שחקן, זה אחד שנופל וחוטף מכות וחייב להיות בכושר מלא. אבל אני עדיין שם, ואפסיק לעבוד רק כשהטלפון יפסיק לצלצל. אני מודע לזה שאני מתבגר, אבל רק כשיגיע טלפון כזה, ואני מקווה שהוא לא יגיע מהר, אבין שאני זקן מדי לפעלולים. בינתיים אני מכניס את עצמי לנושא הדבוראות, מתוך כוונה להמשיך לעסוק בזה עוד הרבה זמן, כשזה נושא מלא אדרנלין וגם רוגע. כמו בפעלולים. החלק של המדיטציה מגיע כשאתה פועל מתוך ידע, כשהגוף שלי יודע בדיוק מה לעשות. אחת השאיפות שלי היא לטפל בעתיד בחיילים שחוו פוסט טראומה, באמצעות הדבורים. זה יכול להרגיע אותם, לתת להם את ההרגשה, שהם שולטים בחיים שלהם".
ואיך זה לגעת בזוהר ההוליוודי?
"אני לא לגמרי חלק מהעולם ההוליוודי. אני תמיד זוכר שאלו רק סרטים ותעשייה של שואו-ביזנס, לא החיים האמיתיים שלי. הכרתי ואני מכיר שחקנים רבים, יש ביניהם שהפכו לחברים, אבל עם גבולות. אני תמיד חוזר לאחר הצילומים הביתה. לאשתי, לכלבים, לעיסוקים שלי".
מה דוחף אותך כל הזמן ללכת על הקצה? לחיות את האקסטרים של האקסטרים?
"זה התחיל בילדות, אז נהגתי לקפוץ מגובה רב, ונמשכתי לדברים מסוכנים. אבל גם כשלקחתי סיכונים, זה היה עם אצבע על הדופק, ותמיד דאגתי לשמור על הגבול, שמפריד בין המסוכן למשוגע. אני גם לא חושש להודות שאני פוחד, כי מי שלא פוחד נפגע יותר מהר. עוד בילדותי גם נהגתי לתפוס דבורים בידיים, יש לי אופי של האנטר. ואולי", הוא מהרהר בקול, "התשובה לזה נמצאת איפשהו בחיים קודמים. משמח אותי שבשלב הנוכחי של חיי, הפכתי את ה'קטע המוזר' של לתפוס דבורים ולאסוף אותן מהבריכות, כדי שלא יטבעו, לעיסוק שיועיל לאמא אדמה ולאנושות כולה".
