גם הסיפור הזה מתחיל בבוקר ה-7 באוקטובר, עם הצליל הצורם של האזעקות, שפתח את היום שלעולם יוגדר כשבת השחורה של מדינת ישראל. "התעוררתי ומהר מאד הבנתי שככל הנראה מדובר באירוע אחר וגדול", חוזרת לאותה שבת מיכל ברטוב, צעירה בת 23, סרן במיל' ביחידת הלוגיסטיקה בחטיבה 2 של גולני.
רק כמה חודשים לפני כן עברה ברטוב להתגורר בת"א, לאחר שחזרה מהטיול הארוך שאחרי צבא במטרה ליהנות מהחיים שמזמנים העיר הגדולה, מהתמרון שבין לקום בבוקר לעוד יום של עבודה, ולחכות לערב להיות עם בן הזוג ולבלות. אבל אז הוכיח שוב העולם שהמציאות משנה תוכניות והתמרון שנדרשה אליו היה שונה לחלוטין מהתמרון אותו תכננה. עכשיו, לאחר יותר מ-100 ימי מלחמה ושירות מילואים כקצינת לוגיסטיקה ביחידת המילואים של גולני, היא מצהירה: "לעולם לא אחזור להיות אותה מיכל שהייתי קודם".
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"לתרחישים מהסוג הזה התכוננתי"
ברטוב, טכנאית מעבדה בחברת אינספירה טכנולוגיות בשגרה, כססה ציפורניים עד שקיבלה את צו המילואים. "כל יום שבת חיכיתי לטלפון שלא הגיע. קשה לתאר כמה בער בי לשמוע שקוראים לי למילואים. התקשרתי לאנשים שאני מכירה שיעזרו לי להבין להיכן אני אמורה להגיע, אף אחד לא ענה. לא היה לי איש קשר כי במהלך השירות שלי שירתתי בצוות לוגיסטיקה בכל מיני יחידות, אבל לא הייתי מצוותת לחילות לוחמים. בשחרור הודיעו לי שאני משובצת ביחידת גולני במילואים וזהו. לא ידעתי את שם הבסיס ולא הכרתי את החטיבה, ולא אנשים שמשרתים בה. אז התכוננתי, וידאתי שהמדים עולים עליי וחיכיתי. היה לי ברור שאתגייס כי אני אוהבת את המדינה שלי ואת הצבא, וידעתי שאני יכולה לתרום. לתרחישים מהסוג הזה התכוננתי למרות שלא חשבנו על תרחיש כזה קשה. ב-8 באוקטובר קיבלתי את ההודעה ויצאתי לכיוון מחנה עמיעד. מאותו רגע שהגעתי לא יצאתי מהמחנה כמעט חודשיים".
מה מצאת כשהגעת?
"ביום הראשון היה כשל לוגיסטי. המפקד איפס אותי, עשה לי קצת סדר בבלגן, כי באמת לא היה מושג מה קורה. בתוך כל זה, זו החטיבה שהתארגנה הכי מהר, לא היה לה רגע אחד של המתנה. צריך להבין שלוקח קצת למוח להתרענן ולזכור איך עובד הצבא, אז בהתחלה הייתי קצת מבולבלת ובלחץ, אבל במהירות אספתי את עצמי ונכנסתי לעבודה".
חטיבה 2, חטיבת כרמלי, היא חטיבת חי"ר במילואים, שמורכבת מבוגרי חטיבת גולני. פעילותו של חיל הלוגיסטיקה כחיל תומך לחימה של צה"ל, גם במקרה זה, חולקה לשלושה מערכים עיקריים: מערך אספקה, מערך תנועות והיסעים ומערך הבינוי. "אני הייתי אחראית על כל המזון וההובלות, אלו נושאים קריטיים", היא מסבירה. "זה אומר לדאוג כל יום לשלוש ארוחות גדולות ולארוחות ביניים לכמעט 3,000 חיילים. במקביל הייתי צריכה לשנע צי של אוטובוסים למשימות עוצמתיות, כשאת מבינה את גודל האחריות של השליטה שלך".
איך נערכים לתרחיש כזה שמגיע בהפתעה?
"בתחילת המלחמה לא יצאנו בכלל ממפקדת החטיבה, כיוון שלא היו ערוכים לכזו כמות של מתגייסים. הרבה תנאים בסיסיים לא התקיימו בהתחלה, כמו למשל שהיינו שבע בנות ולא היה לנו איפה לישון. הוצאנו מאחד החדרים את הארון ואת שולחן המחשב ופיזרנו על הרצפה מזרנים. אי אפשר היה לפתוח את הדלת מרוב ציוד ומזרנים. לאט לאט התחלנו להסתדר, הזמנו אוהלים גדולים ללינה וסידרנו כמה פינות נוחות. מהר מאד הבנו שלא מדובר באירוע של כמה ימים, אלא בתקופה".
"אם לא אשלח את המשאית בזמן הלוחמים לא יאכלו"
ברטוב נולדה בצפון. משפחתה מתגוררת באיזור כרמיאל. כששבה מהטיול הגדול של 10 חודשים בהם חרשה את דרום, מרכז וצפון אמריקה, שכרה דירה בת"א עם עוד שני שותפים. באפריל האחרון, כחצי שנה לפני פרוץ המלחמה, החלה לעבוד כטכנאית מעבדה בחברת אינספירה טכנולוגיות, חברה ציבורית ישראלית שנסחרת בנאסד"ק, שמתמחה בתחום הטיפולים מצילי החיים, בהתמקדות בהחלפת מכונות ההנשמה המסורתיות. כ-50 עובדים יש בחברה, שבתחילת החודש הנוכחי רשמה לעצמה הישג כשחתמה על הסכם כוונות (LOI) עם בי"ח יוקרתי בשיקגו, לשימוש קליני ב-ART100 INSPIRA של החברה. "שבעה מהעובדים נקראו למילואים", היא מספרת, "זה הרבה יחסית".
מה תפקידך בכוח אינספירה?
"אני טכנאית מעבדה, מבצעת ניסויים, נמצאת מאחורי הקלעים. לשמחתי, למרות שעדיין אין לי לימודים גבוהים, קיבלו אותי לחברה בזרועות פתוחות, נתנו לי הזדמנות. פתחו לי צוהר לעולם חדש כששיבצו אותי בצוות המחקר".
בחזרה לגולני. כשפרצה מתקפת הפתע על ישראל החזיקו שני גדודים של החטיבה, 13 ו-51, את גבול רצועת עזה. 71 מהם נהרגו בימים הראשונים ועשרות נפצעו. לאחר טיהור העוטף נכנסה החטיבה לרצועה וגם שם המשיכה לספוג אבדות קשות. ב-12 בדצמבר, במהלך קרב בין מחבלי חמאס ללוחמי החטיבה בשכונת שג'אעיה, נהרגו שישה חיילים מגדודי 13 ו-51, בהם מג"ד 13, סא"ל תומר גרינברג, ומפקד חפ"ק מח"ט גולני, אל"מ יצחק בן בשט.
מה קורה למצב הרוח ולתפקוד עם הידיעות על עשרות חיילים ומפקדים שנהרגו ונפצעו, בהם מג"ד 13, איך התמודדת עם זה?
"זה קשה מנשוא, אבל מרימים את הראש וממשיכים לבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר. בתוך כל הכאב והצער את המוטיבציה לא ייקחו מאיתנו. גם ברור שאסור לשקוע לתוך הצער והקושי. בכל פעם ששמעתי בשורות קשות כאלו, או כששמעתי על הנרצחים ועל החטופים, עלו לי דמעות, אבל מיד נכנסתי לניתוק מהרגש, כי את חייבת לתפעל. הבנתי שאם במעט הזמן הפנוי שיש לי אעסוק בזה לא אתפקד, ואת לא יכולה להרשות את זה לעצמך כשאת בתפקיד כ"כ משמעותי. הרי אם לא אשלח את המשאית בזמן הלוחמים לא יאכלו ארוחת בוקר. רק לאחר כחודש וחצי מתחילת המלחמה, כשהתחילו להוציא אותנו הביתה לכמה שעות, התחלתי לחשוב על המצב. אז, כשהייתי בבית והלכתי להלוויות ולשבעות ופגשתי חברים, התחברתי למציאות הקשה".
היו רגעי שבירה?
"בוודאי. באחת הפעמים שהגעתי הביתה הלכתי לנחם את אמו של אחד החברים הקרובים שלי שנהרג, שהיא כמעט כמו אמא שלי. אבל ברגע שחזרתי לבסיס, התנתקתי שוב. זה מחויב למציאות. כך נוצרה מיכל אחת פה ומיכל אחרת שם. היה לי גם קשה להסביר למשפחה שלי איך אני מתפקדת, איך ברגע שאני לובשת את המדים אני הופכת למין סופרוומן, שמבצעת את התפקיד על הצד הטוב ביותר למרות כל העצב. הסברתי להם שיש אנשים שצריכים אותי, גם לא היה מי שיחליף אותי".
"קיבלתי חיבוק גדול ממקום העבודה"
ימי מלחמה ואת בחורה בת 23 בסביבה שברובה גברית.
"נכון, היו קטעים מצחיקים בקשר לזה. למשל, לא אחת, כשדיברתי עם נהגי אוטובוסים ומשאיות האספקה, אולי בגלל המראה ואולי בגלל הדיבור שלי, הם היו יורדים מהמשאיות ושואלים איפה מיכל. כשהייתי משיבה שזו אני הם לא האמינו ונהגו להגיד 'באמת? לא דמיינתי אותך ככה'. לאחר שהכירו אותי השאלה לא חזרה. בנוסף, השתדלתי שלא לוותר על הנשיות, זה עניין של ניהול זמן. ידעתי, שאם אני רוצה לקום בבוקר ולהתקלח אני צריכה לוותר על שעות שינה, כשגם במקלחת הטלפון מונח על הכיור כי זה תפקיד של 24/7. לאחר כחודש בלחימה החלטתי להתאפר קצת. הגעתי לחמ"ל וכולם החמיאו לי. בסוף כולם נלחמים, אבל קצת איפור ובושם וקשת בשיער הם דברים קטנים שמשפרים את ההרגשה".
איך משולבת העבודה בסיפור הזה?
"לא יכולתי לשלב בין המילואים לעבודה. לא יצאתי כמעט מהבסיס. מהעבודה קיבלתי חיבוק גדול, שקט, גב ומעטפת. קיבלתי הודעות של דאגה, חבילות, בכל פעם מחדש ריגשו אותי עם מחוות קטנות. לפני כשלושה שבועות הוציאו אותנו לריענון, ובתחילת פברואר אחזור למילואים. ברור שמיד חזרתי לעבודה".
רגע לפני היציאה לריענון הופתעה ברטוב כשקראו לה והעניקו לה דרגת סרן, במעמד כל החטיבה. "קיבלתי את הדרגה כאות הערכה לעבודה שעשיתי. המעמד היה מרגש ברמות", היא מספרת . "לדעת שהצבא העריך את העבודה שעשיתי, זה לא מובן מאליו".
כשכל זה ייגמר ותחזרי לשגרה שלך ולעבודה, איזו מיכל תחזור?
"לעולם לא אחזור להיות אותה מיכל שהייתי קודם. המלחמה הזו היא רכבת הרים מטורפת. את חיה כל יום בתוך ים של חוסר ודאות, כל יום ממציאה את עצמך ועובדת קשה בתוך העצב. גיליתי בעצמי עוצמות אחרות של אחריות ומסוגלות. התפקוד במלחמה העביר אותי לתחושה שאני מסוגלת להכל, שאני הרבה יותר חזקה ממה שחשבתי. אין ספק, התבגרתי. אני עדיין שומרת על אופטימיות, אבל מפוקחת יותר. יש לי חברים בחצי עולם, אני רואה אותם ברשתות החברתיות, מסתכלת על התמונות שלהם ואומרת לעצמי שאנחנו לא חיים באותו עולם. עם יד על הלב, מעולם לא דמיינתי ולא האמנתי שאגיע לסיטואציה כזו בחיי. בקורס קצינות אמרו לנו תמיד להתכונן ליום כזה, אבל לא חשבתי שכך זה יהיה. אבל עכשיו, כשאני יודעת שיש לי את כל הכלים, אני שמחה שיצא לי לתרום ועוד יצא לי".
למה את הכי מתגעגעת?
"לשגרה הפשוטה. לקום בבוקר וללכת לעבודה, להתאמן, לרוץ, אלו דברים שממלאים אותי. כתחביב, אני מכינה תכשיטים, אני מחכה לחזור גם לזה. יש לי בן זוג מזה שבע שנים, אסף, שעובד במשרד הביטחון, שעוטף אותי בימים אלו. כשאני מגיעה הביתה מהמילואים אנחנו ביחד, מבקרים משפחה וחברים, יוצאים קצת, אבל זו עדיין לא השגרה. בתוך כל זה ברור לי שכל זמן שאנחנו במלחמה אמשיך בתפקיד שלי במילואים. כל זמן שיידרש. אני יודעת שעם ישראל חי, שננצח ונחזיר את החטופים. יהיה בסדר", היא מבטיחה בקול ומיד מתקנת את עצמה: "מה בסדר? יהיה מעולה".
