הורדת מס, כשלעצמה, לא מורידה את יוקר המחיה גם אם היא מורידה את המחיר לצרכן. מעובדה פשוטה זו השיח הציבורי, המלובה על ידי פוליטיקאים שעסוקים בהבטחות בחירות פופוליסטיות ובביקורת על "קמצנות" הממשלה, נוטה להתעלם.
כאשר הורדת מס מגדילה תחרות, למשל הורדת מכס על מוצרי יבוא, וכתוצאה מכך המחיר שהצרכן משלם ליצרן או ליבואן יורד, הרי שיוקר המחיה יורד. לעומת זאת, אם המחיר לצרכן ירד רק מפני שהצרכן משלם פחות לממשלה, למשל כאשר המס על הדלק (הבלו) יורד, התוצאה היא שלממשלה יש פחות הכנסות ממיסים. ואם הממשלה לא קיצצה בהוצאות במקביל, הרי שאת ההכנסה החסרה היא תגבה במקום אחר בעתיד. לכן הורדת מס על דלק, או הורדת המע"מ או מס הכנסה, בדומה למענקים כספיים לכלל הציבור, לא מורידים את יוקר המחיה. הם מזרימים כסף לציבור במחיר של הגדלת החוב. כלומר, הקלה בהווה על חשבון העתיד. ארוחות חינם אין.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ניתן לטעון, כמובן, שרצוי להקל עכשיו על הציבור, ולהגיש את החשבון לילדים שלנו. ולכן רצוי שהממשלה תגדיל את הזרמת הסיוע לציבור, בפרט על ידי הורדת הבלו על הדלק, שמחירו עלה מאוד. זאת, טוענים רבים, נכון במיוחד כאשר ההכנסות ממיסים עולות על התחזית, או בביטוי המקובל: "יש עודפים שהצטברו בקופת האוצר". ואם יש עודפים, הרי זה הזמן להחזיר אותם לציבור. אבל יש בטענות האלה בעיות מהותיות. ראשית, אין עודפים. החוב הציבורי עולה על טריליון שקלים, וגבייה מעל התחזית מצמצמת במעט מאוד את החוב האדיר הזה, שעולה לנו 40 מיליארד שקלים בשנה בתשלומי ריבית.
שנית, אם בכל זאת רוצים להגדיל את החוב למען ההווה, מדוע דווקא על הדלק? יש היגיון רב בשיטת המיסוי על דלק: הבלו הוא סכום קבוע לליטר, לא אחוז מהמחיר. הגיוני שאדם שמשתמש במכוניתו הפרטית ישלם את מחיר הדלק ועוד סכום קבוע שנועד לפצות את הציבור על תרומתו לזיהום האוויר והגודש בכבישים. אולי מוטב היה להקל על כלל הציבור על ידי הורדת שיעור המע"מ? או אולי להשקיע יותר בשיפור התחבורה הציבורית?
שלישית, לא נכון להחזיר כסף לציבור כאשר המיסים גבוהים מהתחזית באופן זמני, ולא משנה אם יש או אין גרעון. הרי ברור שמוטב לנהל מדיניות יציבה של הוצאה ומיסוי - כך שבממוצע ההכנסות ממיסים מכסות בקירוב את ההוצאות. מדיניות כזו מאפשרת צמצום החוב ביחס לתוצר בשנים טובות, וכך ניתן לממן את המשך ההוצאה, ללא צורך בקיצוצים, בשנים גרועות. החלופה היא מדיניות של תקציב ציבורי "מהיד לפה" - כשיש גבייה מעל התחזית חוגגים, וכשהגבייה נמוכה מהתחזית מקצצים. בדיוק כמו שלא מומלץ למשק בית לחיות מהיד לפה, כך גם הממשלה.
יתרה מזו, יש הבדל חשוב מאוד בין ממשלה למשק בית. מוסכם על כלכלנים שמוטב שהממשלה לא תנהל מדיניות מגדילה תנודתיות (מחזורי עסקים). הצמיחה הכלכלית מאופיינת בתנודתיות - לעיתים יש האטה כלכלית ואף מיתון, וכתוצאה ירידה בגביית המסים, ולעיתים יש צמיחה מהירה מהממוצע וכתוצאה עלייה בגביית מסים. לעומת זאת, הוצאות הממשלה דווקא נוטות באופן טבעי לרדת בזמן גאות (פחות תקציבים לסיוע לנזקקים) ולעלות בזמן שפל. השילוב הזה יוצר "מייצבים אוטומטיים" לתנודות כלכליות: הורדת מס והגדלת הוצאה בזמן מיתון מגדילים את הביקושים במשק ותורמים לפעילות הכלכלית, והפוך בזמן גאות.
אבל קשה למקבלי ההחלטות להתעלם מהלחץ הציבורי, שתודלק על ידי ביקורת מטעה ומזיקה מהאופוזיציה, וגרם לממשלה בסופו של דבר להוריד את הבלו. במיוחד ראש האופוזיציה, בנימין נתניהו, ומי שהיה יועצו הכלכלי, פרופ' אבי שמחון - שניים שנתפסים בציבור כמבינים בכלכלה, מתדלקים לחץ ציבורי להגדלת ההוצאה ומפזרים הבטחות בחירות חסרות אחריות של ארוחות חינם. המשמעות של מדיניות מהסוג שנתניהו ושמחון ממליצים עליה עומדת בסתירה לקונצנזוס המוחלט בקרב המקרו כלכלנים. פזרנות ללא מחשבה על העתיד משמעותה בסופו של דבר צמצום הוצאה בזמן שפל (ואולי אף העלאת מסים). ובכך, המדיניות שהם מקדמים כחלק מתעמולת הבחירות היא פגיעה ברווחת הציבור בזמנים של האטה כלכלית ואף החרפת מיתונים, שכפי הנראה עוד יגיעו.
*עומר מואב הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת רייכמן ובאוניברסיטת ווריק, מגיש הפודקאסט "עושים חשבון" ובעל הבלוג "בעיקר כלכלה"
