בית המשפט למשפחה דחה לאחרונה תביעה שהגיש אלמן לקבל חצי מדירה שהייתה בבעלות אשתו המנוחה, ושאותה הותירה בצוואתה לשלושת ילדיהם בלבד.
בני הזוג חיו יחד כ-20 שנה עד התאבדות האישה. התביעה המדוברת לא הייתה הראשונה שבמסגרתה ניסה האלמן לקבל חלק מהעיזבון של אשתו: לפני כמה שנים הוא תבע לקבל ממנו מזונות, אולם גם אז בית המשפט דחה אותו וקבע שהוא מנסה לשלול חלק מירושת ילדיו.
בתביעה הנוכחית סיפר האלמן שהמשפחה גרה בדירה נשוא המחלוקת במשך 16 שנים עד שעברו לדירה אחרת. לדבריו, בהמשך נכנסו דמי השכירות ממנה לחשבון משותף. הוא הוסיף שבינו לבין המנוחה שררו יחסי שיתוף, ומשכורותיהם הופקדו לחשבון משותף.
מנגד טען מנהל העיזבון של המנוחה שלא מדובר בנכס משותף. הוא טען שבני הזוג שמרו על הפרדה רכושית וניהלו גם חשבונות נפרדים. לדבריו המנוחה הייתה בעלים של שלוש דירות בבניין, שאותן קיבלה בירושה מהוריה, והחזיקה אותן בבעלות נפרדת. כמו כן, הוסיף, האלמן הוא איש אמיד ויש לו נכסי נדלן נוספים וסכום כסף של 5.5 מיליון שקל.
מנהל העיזבון ציין שהדירה והכספים של האם ניתנו בצוואה לילדים, והאב אף קיבל זכות מגורים באחת מהדירות האחרות של אשתו, בנוסף לשלושה מיליון שקל מהחשבון המשותף שצוו לו, וכן סך 292 אלף שקל מזכויות שלה מעבודתה.
ואכן, השופט ארז שני דחה את התביעה וציין שבחיי האישה לא ביקש ממנה בעלה ראיה כלשהי בדבר שיתוף ספציפי בנכס, או אפילו רמז שזו כוונתו: "על פני עשרות שנות נישואין, מעבר דירות, שיפוצים וכו' לא ניצל התובע שום הזדמנות לקבע 'זכויותיו' בדירה נשוא התובענה".
הוא הוסיף שמצוואתה ניתן ללמוד כי הסתמכה על כך שבעלה יקבל את מה שציוותה לו וילדיה יקבלו את השאר, ואין שום ראיה לכך שחשבה שהתובע ינסה ליטול לעצמו מהחלק של הילדים. מסקנה זו נתמכת למשל בהצהרתה לרשויות המס, שבה הודיעה שהדירה אינה משותפת.
עוד קבע השופט כי האב לא הוכיח השקעה משמעותית בדירה. כמו כן, מגורי בני הזוג בשעתו בדירה אינם מעלים ואינם מורידים, שכן הם התגוררו גם בדירה שבבעלות הבעל, שלגביה הוא לא טוען לשיתוף.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ התובע: עו"ד מיכה צמיר
• ב"כ מנהל העיזבון: עו"ד רויטל כרם
• עו"ד אתי פרץ קינן עוסקת בירושות וצוואות
• הכותבת לא ייצגה בתיק
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין