לפני כשבוע שוחררה ירדן ע' (30), רס"ר במילואים, משירות כמפקדת צוות הדרכת צלפים, תפקיד אליו גויסה יממה לאחר השבת השחורה של ה-7 באוקטובר. הובהר לה כי השחרור הוא בערבון מוגבל, מאחר שהיא צריכה להיות ערוכה לשוב ממש בקרוב למילואים לאור המצב.
מיד לאחר ששוחררה, חזרה ירדן, שמתגוררת בתל אביב, בוגרת תואר ראשון בהנדסה, תעשייה וניהול מבן גוריון, ותואר שני במינהל עסקים מת"א, לעבודתה Senior Solution Engineer בחברת דיגיטל טורביין (Digital Turbine), שמתמחה בעולם הפרסום והאפליקציות במובייל. "באפריל הקרוב אסגור שלוש שנות עבודה בחברה. את הקידום לסניור, שזה אומר העלאה בדרגה, קיבלתי במהלך המלחמה, דבר שריגש אותי במיוחד", היא מצהירה.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
למה?
"עוד לפני המלחמה היו לי הרבה שיחות בחברה על הרצון שלי להתקדם ולהרחיב את התפקיד. הכל נקטע ביום שבו נקראתי למילואים. אמנם עבדתי קשה כדי להרוויח את הקידום, אבל יכלו למסמס את זה. בכלל, לאורך כל המלחמה, המנהלים, כולל המנהלים של החברה בחו"ל והעובדים, התעניינו בשלומי ללא הפסקה ופינקו. נהגתי לסיים את יום המילואים ולהיכנס בלילה לווטסאפ, שם ראיתי את כל ההודעות המשמעותיות עבורי, הבנתי כמה גאים בי בעבודה ומחזקים אותי, תחושה שנותנת שקט ותמיכה וחיבוק ורוגע להמשיך במשימה הצבאית. כשקיבלתי את הודעת הווטסאפ שקודמתי, התרגשתי בטירוף. זה לא טריוויאלי בזמן מלחמה, כשאני בכלל לא בעבודה, לקבל קידום. מלחמה היא נקודת קיצון, וראיתי את ההבדל כשחברה למילואים היתה חייבת לעזוב הכל ולחזור לעבודה, אחרת לא היה לה לאן לחזור".
מה אומר התפקיד שלך בדיגיטל טורביין?
"אני אחראית על מתן מענה טכני ללקוחות, עובדת צמוד לצוותי הפיתוח והביזנס ומעבירה דרישות של לקוחות לצוותי המוצר, וגם חוקרת באגים באפליקציות. לכאורה קצת מהכל, אבל זה מה שהופך את התפקיד לסופר מעניין".
לאורך שלושת חודשי הלחימה עד כה, חלוקת הזמן של ירדן הייתה ברורה - 24/7 מילואים. בין היתר כלל התפקיד שלה ושל שש מפק"ציות נוספות, תחת פיקודן של מ"פ וסמ"פ, העברת אימונים ורענונים, ניהול מטווח, ניהול תוכן מקצועי, ופיקוד על קורס הכשרת צלפים בחירום טרם הכניסה ללחימה.
היא חוזרת לבוקר של ה-7 באוקטובר: "התעוררתי כמו כולם למציאות השחורה. יום למחרת קראו לי למילואים, התכוננתי וחיכיתי לזה. עליתי על מדים, הגעתי לבסיס, ומאותו רגע, לפחות בחודש הראשון, עבדנו מבוקר עד לילה. התנהלנו בין בסיסים שונים בכל הארץ, אימנו חיילים בהתאם לגזרות בהן הם נמצאים, תוך הבנת הצרכים והייעוד שלהם. זה סוג של מרוץ נגד הזמן. העברנו הדרכה קצרה בזמן שבימי שגרה קורס כזה לוקח שבועות. בחודש הראשון לא עבדתי בכלל. החיבור לעבודה נעשה באמצעות הודעות ווטסאפ, הייתה לזה הבנה מלאה בחברה. עם תחילת התמרון הקרקעי התחלתי לפתוח את המחשב, בעיקר בשבתות, ואחרי חודש וחצי ביקשתי מהמפקדת שלי יום ריענון והגעתי למשרד לביקור קצר. בשבועיים האחרונים כבר הגעתי למשרד כמעט כל יום, ואז הודיעו לי על סיום המילואים, תוך יידוע שככל הנראה ניפגש שוב בקרוב, ושבכל רגע, אם ייווצר צורך, יקראו לי. האם אני רוצה שהמלחמה תסתיים כבר? בוודאי, אבל כל עוד יש לחימה אני רוצה להיות חלק מהמערך בכל זמן שיקראו לי".
איך היה המעבר בין העבודה למילואים ובחזרה?
"למילואים מתחברים ברגע. קוראים לך, את מתייצבת וזהו, נכנסים לתפקיד. עם זאת, המלחמה הזו הייתה שונה. אמנם במהלך צוק איתן הייתי בדרום אמריקה, אבל כן הייתי במילואים בשומר חומות ובעמוד ענן. עם כל הניסיון, הפעם זה שונה. זה התחיל כבר ביום הראשון כשהגעתי לימ"ח, מחסן חירום, שהוא בסיס ענק. כמות החיילים, הנשקים, ההאמרים והמכוניות והציוד שהייתה שם - לא תיאמן. כל הצוות שלי ואני היינו בהלם, ואנחנו כבר לא ילדים. גם לא הכינו אותי למצב שאצטרך להיות חצי פסיכולוגית, והייתי כזו בעת הצורך. זה אמר לאסוף ולהרים ולחבק חיילים, שהגיעו נסערים מאירועים קשים שחוו. עם זאת, הייתי גם עדה לסיפורי הצלחה".
למשל?
"העברתי אימון לחבר'ה מבוגרים יחסית, שהתייצבו למילואים, בני 40 ומעלה, שלא נגעו שנים בנשק. היה צריך להכין אותם כמעט מאפס, כשרמת שיתוף הפעולה שלהם, לאמר זאת בעדינות, לא הייתה מספיק רצינית. לכן הייתי חייבת לעשות איתם גם שיחת התעוררות, מעבר לאימון המקצועי. בסוף, עם מעט אמצעים ובמעט זמן, הצלחנו להרים ביחד אימון טוב ומשמעותי עבורם. יומיים לאחר מכן פגש אותי קצין שלהם ואמר לי 'את יודעת, באותו היום יצאנו ישר מהמטווח לפעילות מבצעית, ואחד המילואימניקים ביצע ירי של שני כדורים על מחבל שהגיע לזרוק לבנה על חייל, הרג את המחבל והציל את חייו של החייל'. הסיפור תפס אותי באמצע האימונים, זה היה רגע שאת אומרת לעצמך 'וואו'. זה רגע מחבק. וצריך להבין", היא מוסיפה בהרהור. "לפעמים גם יש גם הערות שאת נדרשת להתייחס אליהן בצורה חד משמעית".
כמו?
"היה חייל שאמר לי 'את מלמדת אותנו להרוג', ומיד השבתי לו: "לא, אני מלמדת אתכם להגן". בכלל, להיות צלף זו אחריות מטורפת על הכתפיים, צלף זה עולם גדול בפני עצמו. זה לא רק לירות נכון ומדויק, כי מעבר ליכולת לזהות מטרה לא רוצים שידעו שאנחנו שם. כדי לדייק בירי מטווח של מאות מטרים, חייבים להיות בטוחים במטרה, ולדעת עוד דברים, כמו למשל את כיוון הרוח שיכולה להסיט את הקליעים, ועוד תנאים בשטח. זה לא מטוס שיורד על מטרה בשניות, אלא אופרציה שיכולה לקחת לפעמים שעות של עמידה בנקודה מסוימת, עד שמגיעים לרגע הצליפה".
אנחנו מדברות כמה ימים לאחר ששוחררת ממילואים. הצלחת לעשות את המעבר בחזרה לשגרה, לחיים התל אביביים?
"כן, אבל לא באותה עצימות. הרצון שלי מראש היה לעשות את זה בהדרגה. זה אומר לחזור מהעבודה ולצאת קצת, לפגוש חברים ולשבת בהאפי-האוור תל אביבי. ואני אומרת 'האפי' רק כי ככה קוראים לזה".
את מרגישה שהמלחמה שינתה אותך במשהו?
"בוודאי. אני מרגישה מחושלת יותר ובטוחה יותר. קיבלתי תזכורת לזה שאני טובה בתפקיד שלי ועד כמה אני יכולה לתרום לצה"ל. גם נחשפתי שוב לחיילים המדהימים שלנו. חוויתי אותם, ראיתי את המוטיבציה שהיא בשמיים, הבנתי שמי שאומר שלהגיד את זה זו קלישאה, טועה. זו המציאות".
"המעברים בין המילואים לעבודה חדים ולא קלים"
בזמן שירדן ע' שוחררה, לעת עתה, משירות המילואים שלה, סרן במיל' ירדן אלפסי (29), עדיין נדרשת לג'אגלינג שבין היותה קצינת מבצעים בחמ"ל תקשוב של יחידה מסווגת, לעבודתה כראש צוות מקצועי בווקמי (WalkMe), חברת הייטק ישראלית, מפתחת פלטפורמה מבוססת ענן, שמפשטת את חוויית השימוש באתרי אינטרנט ובתוכנות ע"י הכוונה לפעולה באמצעות שימוש בבלוני עצות.
מאז ה-7 באוקטובר מחלקת אלפסי את ימיה בין ווקמי, שם היא בונה תהליכי עבודה ואוטומציות על גבי מערכת סיילספורס, לשם מכירה, שירות וניהול פרויקטים, שמשרתים מחלקות שונות בחברה, לתפקידה כקצינת מבצעים בחמ"ל התקשוב, שם היא אחראית על כלל עזרי השליטה בחמ"ל. "אני חייבת לדעת שתמיד תמונת המצב שיש בידינו היא העדכנית ביותר. לשם כך עליי להיות בקשר שוטף עם הממונה ועם היחידות שבשטח, ומהם להבין אם קיימות דרישות או פערים, ולתת מענה לאירועים בזמן אמת", היא מגדירה.
השיחה איתה, באופן קצת מפתיע, מתקיימת בנינוחות. "ביטלו לי את משמרת הבוקר", היא מסבירה. "דחו לי אותה ליום אחר, כך שיש לי יום לנוח". ונדמה שהיא זקוקה להרבה יותר מ-24 שעות כדי לנסות למלא את הפערים שנוצרו לה בחודשים האחרונים.
גם היא, כמו כל אזרחי ישראל, התעוררה בשבת השחורה לצלילי האזעקות. "התחברתי לחדשות, וב-11:00 קיבלתי הודעת גיוס. שעתיים לאחר מכן התייצבתי בבסיס, ומאותו רגע אני בתפקיד שאני עושה במילואים כשבע שנים. יומיים ראשונים עברו על כולנו שם ללא שינה, עמלנו על תוכנית מלחמה. אחריהם עברנו למשמרות של 12 שעות. זה אומר לשמוע מה קורה בשטח, להיות עדה לאירועים קשים, גם על הרוגים ופצועים, ולא להפסיק לרגע להיות קשובה ולדאוג שכל היחידות מקבלות את המענה שהן צריכות".
איך הצלחת לשלב בין המילואים לעבודה?
"חזרתי לעבודה רק לאחר כחודש מתחילת המלחמה. מאז אני מוצאת את עצמי בכל פעם מחדש במעבר חד שאינו קל. יום שלם אחד אני על מדים, חווה אירועים, לפעמים לא פשוטים, ויום אחרי זה אני במשרד, נכנסת לשגרה של פרויקטים פתוחים, שמחכים לי. זה לעבור מ'מוד' של עבודה למוד של מלחמה, ולהפך, ולתת את הפוקוס המלא לכל עולם שאני נמצאת בו. בהתחלה היה לי קשה להתנתק מאירועים, זה טבעי שמעכלים את מה שחווים רק לאחר שהאירוע מסתיים. בסופו של דבר אני עושה זאת כדי להכניס שגרה לחיים שלי, למרות שזו לא ממש שגרה, וגם כדי להעלות לעצמי את מפלס המורל".
הפכת לסוג של מכונה כדי לא לאפשר לעצמך את הרגש במעברים האלו?
"כן, זה כמעט הכרחי. היה לי ברור שאם אשאב לרגש, זה יכול לנתק אותי מהמטרה שלי להמשיך כמה שיותר בחיים, להמשיך לעשות את הכי טוב בעבודה, ולייצר לעצמי סוג של שגרה. לכן, כדי לרכך את המעבר ולעכל את מה שעברתי, לפעמים לקחתי יום של מנוחה, לא מעבר. אני מרגישה מחויבות לכל מערכת שאני נמצאת בה, לא אנטוש את המילואים ולא את העבודה, אתן תמיד את כל שאני יכולה לכל מסגרת שאני נמצאת בה".
איפה החיים הפרטיים? את רווקה, שחיה בעיר בלי הפסקה.
"נכון, וזה חסר, אבל המציאות מחייבת. בחודשיים הראשונים כמעט ולא הייתי בדירה שלי, למרות שהמשכתי לשלם שכר דירה. ישנתי יותר קרוב לאזור ששירתתי בו. עכשיו אני מצליחה להגיע לדירה לקצת זמן, אבל עדיין אין לי פניות לחיי הרווקות. נושא הדייטינג, למשל, נמצא כרגע ב'הולד', כי דייט זה להתאמץ ולשווק את עצמך, זו עבודה. בנוסף לעבודה שגם ככה יש לי, זה לא תמיד אפשרי. אני מוצאת שאני חוזרת לאט לחלק מהדברים שעשיתי לפני המלחמה, כמו לספורט, אבל הכל בטעימות בזמן הפנוי המעט שיש לי. במעט הזמן הפנוי שיש לי חזרתי לקרוא ספרים. עם זאת, אם לפני המלחמה אהבתי את הז'אנר של אימה ורצח, עכשיו קשה לי לראות סרטים וסדרות כאלו. אבל זה בסדר", היא מדגישה בחיוך. "רוב הדברים יחכו. אני מאמינה שהמלחמה תיקח זמן, אבל גם במהלכה יהיה שחרור של מילואים לפחות לפרקי זמן ואוכל לחזור לשגרה, למרות שברור, שלעולם כבר לא תהיה אותה שיגרה שהייתה, אף אחד לא יחזור להיות כפי שהוא היה לפני השבעה באוקטובר".
איפה את מניחה את הכתף, שואבת שקט פנימי הכרחי כדי להמשיך?
"אני מקבלת הרבה תמיכה מהמשפחה שלי, מהחברות וכמובן מהעבודה, שמספקת לי ביטחון ורוגע".
כשאת מסתכלת אחורה, מה בשירות הצבאי הכין אותך לתרחיש שאת נמצאת בו עכשיו?
"אין ספק שמה שקרה השאיר את כולנו, ואותי בכלל, המומים, בוודאי מבחינה רגשית. לזה לא הכינו אימונים ותרגילים. אבל כמערך מילואים, לא היה אחד שלא התגייס, כולנו נרתמנו ומרגישים מחויבות גדולה להגיע למילואים, ולעשות ללא פקפוק את מה שצריך לעשות. התקופה הזו היא שוב הוכחה עבורי שאין תחליף לחומר האנושי ממנו מורכב הצבא, זה החוזק שלנו כצבא וכעם. לגביי, גיליתי שאני הרבה יותר חזקה ממה שחשבתי, ושאני יודעת לעשות כמה דברים במקביל. במלחמה זיהיתי יכולות שלא ידעתי עד כמה הן מושרשות בי, כמו התמודדות במצבי לחץ, והבנה שהחיים חזקים יותר, וחייבים להמשיך לחיות אותם ולחזור לשגרה. חודדה אצלי גם החשיבות של הבית ושל המשפחה ושל אלו שנמצאים בחיי, שתומכים בי במצבים קשים".
