נתונים מעידים, כי היקף הרכישות בפריפריה נמצא בעלייה, ויש ביקוש גובר ליישובי הצפון והדרום הן בקרב רוכשים והן בקרב קבלנים שרוכשים מגרשים לבנייה. האם הפריפריה נהיית אטרקטיבית יותר? האם גבולות הביקוש מתרחבים? או האם אלו המחירים הגבוהים במרכז, שדוחקים את הרוכשים החוצה, למקומות שבהם ההון העצמי שלהם יאפשר רכישת דירה. יצאנו לבדוק מה הופך את יישובי הצפון והדרום למבוקשים יותר לאחרונה, מה עוד הממשלה צריכה לעשות כדי שהמגמה תתרחב, וגם לשמוע על הסיבות למעבר מפי האנשים שהחליטו לחולל את השינוי המשמעותי. הופכים את הפריפריה למרכז – כתבה שלישית בסדרה.
"בשנתיים האחרונות משרד הבינוי והשיכון שותף וחוזה בשינוי מגמה מבורך באזור הצפון", כך פותח ואומר אריאל אולצוור, מנהל מחוז צפון במשרד הבינוי והשיכון. "יזמים וקבלנים ניגשים וזוכים במכרזי שיווק בצפון בהיקפים מסיביים ביחס לשנים קודמות. כמו כן אנחנו רואים מגמה הולכת ומתחזקת של משפחות צעירות שעוברות מהמרכז לצפון. המגמה המבורכת הזו משנה את פניהן של ערים, דוגמת מגדל העמק, חצור הגלילית, טבריה, קצרין ובית שאן". אולצוור גם מדגים שיווק קרקע מוצלח, לדבריו, דוגמה בולטת אבל אחת מיני רבות לאחרונה – "קרקע לבנייה בקצרין, ששווקה באמצע שנת 2021, מוצעת היום למכירה בעליית ערך של מאות אחוזים. זאת רק בשנה האחרונה, בהמשך להחלטת הממשלה להגדלת ההתיישבות באזור".
עוד על־פי אולצוור - "ישנם מספר גורמים מרכזיים שיצרו את השינוי. תחילה עידוד ויצירת תנאים במאמץ ממשלתי בהובלת השר אלקין ושיתוף פעולה בינמשרדי ליצירת היצע משמעותי של דיור בר השגה איכותי לרכישה בבעלות סבירה באזור הצפון. זאת לצד החלטת הממשלה מחודש דצמבר 2021 להקצאת כחצי מיליארד שקל לצורך הכפלת האוכלוסייה ברמת הגולן ובקצרין, שאותתה לציבור כי הממשלה 'שמה יד בכיס' ועושה מאמץ אדיר לקידום האזור. מרכיב נוסף הוא איכות החיים הגבוהה בצפון לעומת יוקר הדיור, צפיפות המגורים ועבודות הפיתוח המסיביות לתשתיות במרכז, המקשים במיוחד על משפחות עם ילדים". אולצוור מייחס חשיבות גם לשינוי מודל העבודה בעקבות הקורונה ולשיפור בתשתיות התחבורה - "גם התפתחות משמעותית באפשרות והסכמה של מעבידים לעבודה היברידית מהבית, בשילוב תשתיות תחבורה ותקשורת, מאפשרות מוביליות לאזורי תעסוקה. נסיעה מקריית שמונה למרכז ההייטק ביקנעם אורכת רק כשעה, זמן שעשוי להיות מהיר יותר מנסיעה לעבודה בתוך אזור המרכז". אולצוור מסכם ואומר, כי "הפריפריה כפי שהכרנו אותה עד היום הולכת ומצטמקת, מאמצי הממשלה שוברים את גבולות 'גדרה-חדרה'".
פעילים בענף הנדל"ן מסכימים כי משהו השתנה בפריפריה, אולם הסיבות וההסברים לכך לא תמיד זהים. למשל סיוון היללי, סמנכ"לית השיווק של חברת קרדן נדל"ן, סבורה שהדבר קשור בין היתר לעלייה במחירי הדירות במרכז וגם לשיעור גירושים גבוה: "ההתייקרות הדרמטית בשוק הדיור מביאה לזליגה של אוכלוסיות מגוונות מהמרכז לפריפריה. כך לדוגמה, באזור המרכז שיעור הגירושים הגבוה בישראל וכתוצאה מכך נוצר צורך לדירות נוספות עבור תא משפחתי שהתפצל לשניים. כיוון שקיים מחסור בדירות קטנות בנות 3-2 חדרים, הרי שרבים מחפשים פתרונות דיור חלופיים בפריפריה ובמעגלים הבאים ממרכז הארץ. במקביל לכך גם בקרב משפרי דיור ניתן לזהות שינוי, כשהזינוק החד במחירי הדיור במרכז בשנה החולפת הביא את מי שמחפשים לרכוש דירה גדולה יותר, לבחור לצאת מאזור מגוריהם ולעבור לפריפריה. מדובר בהון אנושי איכותי שיוצא מהמרכז לפריפריה, הכולל גם אנשי הייטק ובעלי מקצועות חופשיים, וכך באופן טבעי, כוחות השוק מחזקים את הפריפריה שהולכת ומתרחבת".
"עמדת זינוק שלא הייתה כדוגמתה מאז תחילת שנות ה־90"
גם אירית הופר, בעלת Inhouse שיווק פרויקטים, תולה את השינוי בהעדפות הציבור בעיקר בנסיקת המחירים בשנה האחרונה: "ב'הפוך על הפוך', מה שלא הצליחו ממשלות ישראל לעשות ב־74 שנות המדינה - כשניסו לשכנע מאות אלפי ישראלים לנטוש את סיר הבשר של 'מדינת תל אביב' לטובת מרחבי הגליל והנגב, ואף השקיעו בכך מיליארדים רבים על פני עשרות רבות של שנים - יעשה דווקא משבר הנדל"ן הן למגורים והן למסחר ולמשרדים. הכישלון של יישוב הפריפריה לא נבע מהיעדר הזדמנויות למגורים במחירים סבירים. הבעיה הייתה דווקא ב'מוצרים המשלימים', קרי תחבורה ותעסוקה. נושא התחבורה עבר שדרוג משמעותי בעשורים האחרונים - הן כביש חוצה ישראל, שכבר מחבר את באר שבע והנגב הצפוני עם הגליל המערבי, והן הרכבת שכבר מגיעה לכרמיאל בצפון ולנגב המערבי בואכה באר שבע ודימונה בדרום. עקב אכילס היה נושא התעסוקה, מה שהשאיר מאות אלפי ישראלים, ולא רק אנשי הייטק, במרכז, גם אם הלוקסוס הזה היה כרוך בהתחייבות למשכנתה לעשרות שנים. אולם, וזה אולם גדול, מעבר ליוקר מחירי הדיור ולמחסור במקומות תעסוקה, בשנה האחרונה צצה מאי שם הזדמנות פז לפריפריה, זאת עקב העלייה המסחררת במחירי הדיור והשכירות ברחבי הארץ. עובדה זו כבר גורמת לדחיקתו של ציבור שאינו עומד ביוקר המחייה באזור המגורים שהוא רגיל אליו. בחדרה מחירי השכירות עלו בכ־20% בשנה, במודיעין בכ־30%, וזאת נוסף על יוקר המחיה המאמיר. כך משפחות וזוגות, שבעבר הפריפריה לא הייתה אופציה מבחינתם, שוקלים זאת כיום".
אמנון מחרז, מנכ״ל היזמות בקבוצת בראל, מתייחס לפן נוסף שקיצר את המרחק בין פריפריה למרכז: "ראשי ערים בפריפריה מקדמים ובצדק את מערכות החינוך ביישוביהם. השקעה נכונה בהשכלה של הדור הצעיר ביישוב חיונית להתפתחותו. לא במקרה בכל מפגש היכרות עם ראש עיר הנושא הראשון שמוצג הוא הטיפול במערכת החינוך המקומית. במקביל גם תשתית התחבורה הלאומית עוברת שיפור ושדרוג עצום כבר למעלה מעשור. אומנם הדרך עוד ארוכה, אבל התוצאות כבר נראות בשטח, והפריפריה מתקרבת למרכז על ידי הנגשה תחבורתית. את מה שעשה כביש 6 ליקנעם, עושים קו רכבת העמק לעפולה והקו בין כרמיאל לחיפה. בשנה החולפת החלו העבודות על קו הרכבת הקלה בין נוף הגליל לחיפה. מה שקרה ליקנעם, יגיע בקרוב לנוף הגליל. השילוב בין החינוך, שעליו עומלים ראשי הערים במשך שנים, פיתוח התשתיות הלאומיות, שביצעו הממשלות, ועליית מחירי הנדל"ן, מעמיד את הפריפריה בעמדת זינוק, שלא הייתה כדוגמתה מאז תחילת שנות ה־90. זו בין היתר הסיבה לכך שגם אנחנו מקדמים היום פרויקט פינוי־בינוי ראשון בנוף הגליל, שבו יפונו 120 משפחות משיכוני הרכבת הישנים, ובמקומם ייבנו 778 דירות בשבעה מבנים חדשים, לצד 3,600 מ"ר של שטחי תעסוקה ו־6,100 מ"ר המיועדים למסחר".
דיוויד סוקט, סמנכ"ל תכנון באפריקה ישראל מגורים, מתייחס לשינוי מנקודה אחרת: "מנקודת המבט של יזם נדל"ן, המושגים 'פריפריה' ו'מרכז' הם נחלת העבר. מדינת ישראל היא אחת הקטנות והצפופות ב־OECD, בזמן שהיא ראשונה בקצב הגידול של האוכלוסייה. היבטים אלו, לצד פיתוח מואץ של מערכות התחבורה ועליית המחירים במרכז, העלו את הביקוש לדיור בכל קצות המדינה. כיום, הרבה מעבר להשפעת המרחק מהמרכז, החלטתו של יזם האם ליזום בעיר מסוימת, מתבססת על מדיניות התכנון והפיתוח הקיימת באותה עיר. ככל שהמנהיגות המקומית גיבשה מדיניות מוצהרת לעידוד הפיתוח האורבני שלה, כך היא תמשוך את המגזר היזמי לפעול בתחומה. מכאן חברת אפריקה ישראל מגורים וחברת־הבת אפריקה התחדשות עירונית החליטו בשנים האחרונות להרחיב משמעותית את פעילותן בערים, כמו נוף הגליל, באר שבע ונהריה, המעוניינות לקדם פיתוח אורבני חדש בתחומן. שיתוף הפעולה המרשים של רשויות אלו עם המגזר העסקי הביא לכך שהן נהנות מביקושים הולכים וגוברים לפעילות בתחומן".
"השירותים לתושב צריכים להיות ברמה גבוהה יותר מאשר במרכז"
בין שהסיבה היא פיתוח מתמשך או דווקא עליית המחירים במרכז, יש עוד לא מעט דברים שעל הממשלה לעשות כדי להמשיך את המגמה. איתן אטיה, מנכ"ל פורום 15 הערים העצמאיות בישראל, מפרט: "כדי שאנשים ירצו לצאת מהמרכז, כל השירותים התומכים, קרי: הרפואה, התעסוקה, מתקני הספורט, התכנון העירוני והתשתיות העירוניות ומעל הכול - התחבורה הציבורית, צריכים להיות ברמה גבוהה מאוד, גבוהה יותר מאשר במרכז. שכן כל עוד משפחה שחיה מחוץ למרכז מתקשה בהשגת תור לרופא מומחה, מתקשה בקבלת טיפול רפואי באזור מגוריה, האוטובוס או הרכבת עוברים בעיר שלה פעם בשעה במקרה הטוב, והדרך מערד לבאר שבע לוקחת 55 דקות ומדימונה לבאר שבע לוקחת 40 דקות במקרה הטוב; כל עוד הרחובות בשכונה אינם מוצלים ואין בהם מספיק חנויות, קופות חולים ושירותים נוספים, ואין בהם עירוב שימושים ועניין אישי וציבורי, ואין בסמוך לערים הללו מספיק מקומות תעסוקה אטרקטיביים - אזי מדוע שאותה משפחה תרצה לחיות מחוץ למרכז?"
"הנגב זקוק לפרויקט מגה־לאומי"
אלי אביסרור, יו"ר ארגון הקבלנים בנגב ומ"מ נשיא התאחדות בוני הארץ, מוסיף גם הוא לרשימת הפעולות שעל הממשלה לנקוט: "כדי למשוך תושבים חדשים אל הנגב והדרום, יש לחבר את הנגב לכל הארץ ולדאוג לתשתיות תחבורה מתקדמות. בשנים האחרונות, עם הוספת תחנות ביניים בנגב, זמן הנסיעה מתל אביב לבאר שבע התארך, ולכן בראש ובראשונה יש להשקיע בפיתוח תשתיות ובקיצור זמני נסיעה ברכבת. בל נשכח כי מדי שנה עולים על הכבישים עשרות אלפי כלי רכב חדשים, וכדי להמשיך לקרב את הנגב למרכז, יש להוסיף כביש מקביל לכביש 6 ולאפשר נסיעה מהירה וקלה, שתמשוך לשם עוד ועוד משפחות. מלבד התשתיות התחבורתיות יש לדאוג לתעסוקה איכותית, אשר יהיו יחד מחוללות השינוי הכי משמעותיות לנגב ולהבאת תושבים חדשים לאזור. עד שנת 2000 מפעלים שעברו אל הנגב, נהנו ממענק בשיעור של 33%. מדובר במדיניות מענקים חשובה, שצריך להחזירה על מנת לעודד עוד מפעלים להעתיק את מקומם לאזור. כמו כן הנגב זקוק לפרויקט מגה־לאומי, שישפיע על האזור כולו. כך למשל הקמת שדה תעופה בינלאומי שני בנבטים, שיביא לפיתוחו של האזור כולו, ייצור מקומות עבודה חדשים, ישפיע על התשתיות התחבורתיות ועוד. המדינה חייבת להבין שזאת החלטה מכריעה עבור האזור. נוסף על שדה התעופה יש להמשיך ולפתח את ענף ההייטק והסייבר באזור". במקביל סבור אביסרור, שמהלך נוסף חייב להתייחס למיסוי, או יותר נכון, להקלות במיסוי: "כדי למשוך משפחות וזוגות צעירים אל הנגב, צריך לתת הנחה במיסים בשיעור של כ־20% בכלל היישובים באזור, לרבות בעיר באר שבע".
להזרים מאות מיליונים לשדרוג מערכת הבריאות ובתי החולים
ומה לגבי הצפון? אלון רחמיאן, סגן נשיא ויו"ר ארגון הקבלנים בצפון בהתאחדות הקבלנים בוני הארץ, מציין כי: "המדינה, באמצעות הרשויות המקומיות, חייבת לפתח את הפריפריה במספר מישורים. ראשית - לבנות מגורים במחירים זולים לזוגות צעירים, תוך מתן קרקע במחיר אפס ליזמים. שנית יש להמשיך ולפתח אזורי תעסוקה מודרניים שיקלטו אלפי עובדים בתעשיית ההייטק והלואוטק, תוך מתן תמריצים ליזמים. נוסף על כך חייבת המדינה לפתח את נושא ההסעה ההמונית, רכבות ישירות מהצפון למרכז, ולא דרך תחנות עצירה. מהלך נוסף הוא קידום בנייה של דיור להשכרה ארוכת טווח עם מחירים מפוקחים וזולים. כך תוכל המדינה למשוך זוגות צעירים לצפון. כבר היום מבצעת המדינה שכירות ארוכת טווח, אבל זה לא נעשה בפיזור הנכון, והמספרים רחוקים מאוד מהיקף הביקוש. לבסוף יש להזרים מאות מיליונים לטובת שדרוג מערכת הבריאות ובתי החולים. אם נשלים את הצעדים הללו, נוכל לבסוף לקבל את הצפון כמקום שכדאי וטוב לחיות בו לא רק למעננו, אלא גם למען ילדינו והדורות הבאים".
"לדעתי, בעוד מספר שנים כבר נפסיק לדבר על פריפריה בישראל"
דני מור, מנכ"ל חברת BST יזום, מאמין שהכיוון נכון והפריפריה הולכת ומתקרבת למרכז: "פריפריה היא מושג יחסי. בישראל הקטנה גם הקצוות המרוחקים נמצאים במרחק נסיעה סביר ממוקדי תעסוקה, בילוי ופנאי. מבחינה גיאוגרפית לפחות, המושג הזה יהיה פחות ופחות רלוונטי בשנים הקרובות, ככל שנסללים יותר כבישים והתחבורה הציבורית משתכללת ומתפתחת, זמני הנסיעה מתקצרים והמרחק הפיזי הופך לפחות משמעותי. השינוי הכי גדול, לדעתי, הוא באימוץ מודלים היברידיים של תעסוקה, כלומר המעבר לעבודה מהבית. אני חושב שזו מהפכה אמיתית לא רק בתחום המשרדים, אלא בדרך שבה אנחנו מנהלים את אורחות חיינו. אנשים עובדים יותר ויותר מהבית, והשיקול של המרחק ממקום העבודה נהיה משני. כמו כן בשנים האחרונות נבנו ועוד ייבנו אזורי תעשייה ופארקי תעסוקה רבים. יחד עם השקעות גדולות בתשתיות חינוך, בריאות ופנאי, לדעתי, בעוד מספר שנים כבר נפסיק לדבר על פריפריה בישראל".
אמיר כהן, סמנכ"ל שיווק של חברת י.ח דמרי, מסכם ומסביר כי בנקודת הזמן הזו יש פוטנציאל משמעותי לשינוי: "יש היום הזדמנות יוצאת דופן להגביר ביקוש בערי הפריפריה. היא מציעה איכות חיים ומרחבים ירוקים שאינם קיימים באזור המרכז הצפוף. מחירים סבירים יחד עם תמריצים כספיים יהוו מוקדי משיכה לצעירים. זו משימה לאומית, שתאפשר לא רק את הגדלת היצע הדיור, אלא גם תסייע לפתח ולחזק אזורים שלמים, שיסייעו גם לאוכלוסיות הוותיקות".
לבסוף יש מי שמדגיש, כי גם ליזמים והקבלנים תפקיד בדחיפה של פרויקטים וקידום הצפון והדרום. "צריך יזמים שיאמינו שהעתיד הוא בפריפריה", כך יעקב אטרקצ'י, בעלים ומנכ"ל אאורה, "המרכז נותר כמעט ללא עתודות קרקע פנויות לבנייה, ויש לנו הזדמנות לחדש את הפריפריה. אנחנו מאמינים בה, והמדינה צריכה לתמרץ עיריות שמקדמות התחדשות עירונית, ולתמרץ גם תושבים בפריפריה להזדרז ולפתוח בתהליכי התחדשות עירונית".
מבת ים לאילת: "יש פה שקט פנימי שאי אפשר להסביר"
בקיץ 2020, בעיצומו של משבר הקורונה, עזבו עדיאל (31) ודדי (31) לוסקי ושתי בנותיהם - שי־לי בת 6 ולי־בר בת 4, את דירתם השכורה בבת ים והעתיקו את חייהם הכי רחוק משם – לאילת.
איך זה קרה?
"הסיפור שלנו משעשע", מספרת עדיאל, מורה לתנ"ך בתיכון העירוני, "מרגע שחרורו מהצבא, דדי עבד במפעל אלומיניום, והגיע לשלב שנמאס לו מהטירוף של המרכז, מהפקקים, מהרעש. הוא לחץ שנעבור לאילת. הדחף להרחיק לאילת התחיל עוד כשהייתי בהיריון עם בתנו השנייה. מבחינתי, לא היה מצב להתרחק מהמשפחה שלי, שאליה אני קשורה בחבל הטבור, ודחיתי אותו. ואז הגיע משבר הקורונה והכול נהיה קשה מאוד. בסוף מאי 2020 דדי עשה את הצעד הראשון ורשם אותי דרך האינטרנט לגיוס מורים באילת, ומיד הוזמנתי לריאיון עבודה אצל מנהלת בית הספר. באותו היום בדיוק הסתיים החוזה שלנו על הדירה. הלכנו לראות דירה אחרת, אבל המחירים הגבוהים והקורונה היו כמו סימן משמיים. ערכתי ריאיון עבודה בזום, ופגשתי מנהלת מדהימה, חמה ואימהית. כבר באותה שיחה הבהרתי לה, שקשה לי להתנתק מהמשפחה, והיא ענתה: 'כשתצרכי חיבוק של אימא – אני פה'. זה משפט שאזכור לה כל החיים. היא שאלה מתי אני מתחילה לארוז, ואז נפל לי האסימון שאני עוברת לאילת".
גם המעבר, לדבריה, התנהל חלק: "כאילו ליוו אותי מלאכים. הבית, העבודה, השכנים שהגיעו עם עוגות – היום הם החברים הכי טובים שלי. בתקופה הראשונה למעבר דדי חתם בלשכת האבטלה, בהמשך הוא הגשים חלום והוציא רישיון לעסוק בתיווך, ועכשיו הוא פשוט פורח פה".
איך נראים החיים באילת לעומת המרכז?
"יש פה רוגע ושקט פנימי שקשה להסביר. כשאני צריכה להגיע למקום מסוים בעיר, אני לא צריכה לתכנן את כל היום סביב זה – הכול נגיש וקרוב ויש זמן. גם האווירה חמה ותומכת. זה לא מרגיש לי עיר, אלא יותר קיבוץ - כולם מכירים את כולם, אין צפצופים בכביש. דדי פורח פה, וגם הבנות – כשהגענו, שי־לי בתנו הגדולה הרגישה בנופש מתמשך ואהבה את זה מאוד. הקטנה לגמרי מחוברת. היא אוהבת את השקט שלה ועפה על אילת".
היית ממליצה לאחרים להשתקע באילת?
"מאוד, ודווקא להורים לילדים קטנים. לעבור עם בני נוער זה קצת בעייתי, כי האפשרויות מוגבלות. העיר מובנית לקליטה של ילדים קטנים, העירייה מארגנת להם בחינם המון פעילויות – אומנים שווים, הפנינגים, אטרקציות, מתנפחים. זו הרגשה של זכייה. במרכז הכול עולה כסף ועמוס, ופה זה נטו שלנו. יש המון עשייה קהילתית, יש חשיבות לתרומה לאחר; הילדה שלי פתאום מודעת ורוצה לתרום, הילדים מכינים עוגות לניצולי שואה. יש זמן למעורבות קהילתית. גם מבחינת העבודה, גרתי בבת וים וגם עבדתי בה, והיה לוקח לי להגיע ממקום למקום בין חצי שעה ל־50 דקות. פה מדובר בדקות.
"אני נשארת פה רק בגלל האנשים. אם חסר לי משהו באמצע הבישולים, אני שולחת הודעה בווטסאפ של הבניין, ותוך דקות זה נשלח אליי במעלית. בבת ים בכלל לא הכרתי את השכנים. אני עובדת בבית ספר מדהים, לאנשים תמיד אכפת ממך, מחבקים, מתעניינים. בגלל גיוס המורים ישנם בחדר המורים חבר'ה מכל הארץ, כך שכולם באותו מצב, אז עושים קידוש יחד ומזמינים זה את זה. הדבר היחיד שקשה פה, מבחינתי, זה הגעגועים למשפחה, אבל כל היתר מצוין".
האם עדיין נכון היום לקרוא לאילת פריפריה?
"בהגדרה אילת היא ה־פריפריה בגלל המיקום. היא עומדת בפני עצמה. אומנם העיר מציעה שפע בילויים ואטרקציות, יש מגוון סדנאות למבוגרים ויש תיאטרון מקומי, אבל כתושב אתה לא עושה את זה כל שבוע, אז לפעמים צריך לרענן, אבל בהחלט יש פה הרבה מאוד עשייה סביב צמצום פערים חברתיים".
מתל אביב לירוחם: "הקהילה פה היא כמו משפחה"
אורית ודניאל לבנברג וילדיהם השתקעו בירוחם לפני שלוש שנים. דניאל עובד מהבית בשיווק ואורית היא מנהלת תחום קהילה ושייכות בעיר. אורית מספרת על תהליך המעבר לירוחם: "בהתחלה גרנו בתל אביב, משם הדרמנו לראשון לציון, משם עברנו למושב קלחים שליד נתיבות ולבסוף התמקמנו בירוחם", מספרת אורית.
מה גרם לכם לעזוב את המרכז?
"בגדול התחלנו את המעברים בניסיון לשדרג את איכות החיים ולהישאר על אותה הוצאה חודשית. במקום דירת 4 חדרים קטנה, רצינו שטח ובית פרטי. הגענו לקלחים ושכרנו בית, כי רצינו לרכוש קרקע במחירים שידענו עליהם בעבר. האמנו שנוכל לקנות חצי דונם בחצי מיליון שקל, כי בעבר נמכרו שטחים דומים ביישוב הזה ב־180,000 שקל, אבל כשהגענו, כבר הייתה התפתחות במחירי השטחים הללו. האמנו שנוכל לרכוש בחצי מיליון, אבל דיברו איתנו כבר על מחירים שנעים בין 800 אלף למיליון. כשזה ירד מהפרק, החלטנו למצוא מקום אחר, כאשר האלמנט החינוכי עמד במרכז השיקולים שלנו. אנחנו אוהבים מאוד את הדרום, וחברה טובה שגרה בירוחם, סיפרה שפותחים בעיר בית ספר יסודי מונטסורי. עשינו סיבוב ודי התאהבנו; ירוחם לא גדולה, יש בה משהו אינטימי, רואים את המדבר מכל מקום, אז התחלנו לחפש בית. גם כאן לא היה פשוט למצוא, כי הרוב היה בתים פרטיים מיד שנייה. אמרנו שנתחיל מלרכוש דירה, והשתקענו בדירת גן בת 5 חדרים בשכונה הדרומית, סמוך לכניסה לעיר, שעליה שילמנו 1,100,000 שקל. היום היא מוערכת כבר ב־1,250,000 שקל. כעת השאיפה היא לנסות לרכוש מהמינהל שטח, כי בדיוק עכשיו נפתחים מכרזים. לקנות חצי דונם כיום בשכונות צפוניות זה כבר בסביבות 700-600 אלף לעומת כ־400-350 אלף לפני כשלוש שנים. בשכונת האגם עדיין אפשר לרכוש קרקעות, והבנתי שהולכים להיפתח לשיווק עוד שטחים בשכונה שלי".
מה גורם לכם להישאר?
"קודם כל בית הספר של הילדים - אימרי 10, עברי 6.5, ויפתח בן 1.3, שנולד אחרי המעבר. אני עובדת במרכז צעירים בעיר כמנהלת תחום קהילה ושייכות. אני עוסקת בעיקר בקהילת הלהט"ב, ואני מאוד נהנית מהעבודה. דבר נוסף הוא הקהילה. חלק מהחיבור המעולה עם בית הספר היה שהתקבלנו באהבה רבה בקהילת הורים חזקה וטובה, ויש לזה השפעה. כמה חודשים אחרי שהגענו התחילה הקורונה, ואם לא הייתה קהילה שמקבלת אותנו, היה לנו קשה מאוד לשרוד את תקופת הבידודים והסגרים".
הייתם ממליצים גם לאחרים להשתקע בירוחם?
"לגמרי. כלומר מצד אחד אני ממליצה מאוד, אבל מצד אחד אני עדיין רוצה שהיישוב יישאר קטן ומיוחד. אני אוהבת את החיים פה, את החיבור של האנשים, השקט של המדבר, אבל צריך גם לקחת בחשבון את הריחוק. רוב המשפחה שלנו בצפון, ויש לזה מחיר, אבל הקהילה פה היא כמו משפחה, והילדים שמחים ללכת לבית הספר כל יום".
האם התפיסה הרווחת של הפריפריה עדיין רלוונטית?
"אני חושבת שכן. יש עדיין פער שצריך לדבר עליו, בעיקר בתחום הבריאות; בדרום יש בית חולים אחד גדול, ומדובר בהתמודדות ובמחירים לא פשוטים. גם היכולת של השוק להעניק מגוון תפקידים מוגבלת. לשמחתי, בעלי עובד מהבית, אז זה מקל מאוד. יש להגדיל מוביליות חברתית, לאפשר יותר מקומות עבודה ואפשרויות השכלה שונות, ואלה דברים שעובדים עליהם פה. היום הרבה יותר משפחות צעירות מחפשות את החיים בפריפריה, כי יש בזה בונוסים אדירים, כמו היכולת לחיות בנחת כלכלית. עדיין בירוחם קל יותר לרכוש בית או שטח, וזה גם לחיות בלי פקקים".
מבת ים לכרמיאל: "כשממשיכים לקרוא לכרמיאל פריפריה, זה מונע את התפתחותה"
ג'יזל דייה, 43, גרושה + 3 (בני 11, 10, 4.5), עברה מבת ים לכרמיאל לפני כשנה וחצי, בעיצומו של משבר הקורונה. במהלך השנים, מאז עלתה בגיל 19 מארגנטינה, התגוררה בעיקר באזור המרכז – תל אביב, כפר סבא והרצליה, ובעקבות נישואיה אף עברה לכמה שנים לספרד. "תמיד רציתי לעזוב את המרכז, אבל עשיתי את הצעד בעקבות גירושיי, כשהגורם העיקרי לבחירה בכרמיאל היה המשפחה שהייתה לי פה". ג'יזל מספרת שבבת ים עבדה בד בבד כשכירה וכעצמאית, ובתקופה שבה החליטה על המעבר, הייתה בדיוק בחל"ת, "זה אפשר לי מעבר רגוע יחסית", היא מסבירה ומוסיפה, כי בתחילת שנת הלימודים החולפת היא הפכה לעצמאית, כשפתחה בעיר את gi-mnastic, סטודיו להתעמלות קרקע ואקרובטיקה.
איך נראים החיים בכרמיאל לעומת המרכז?
"אנחנו חיים כאן בשכר דירה ומרוצים מאוד. קודם כל השקט של עיר קטנה יותר - אין פה לחץ כמו שיש במרכז, אין זיהום אוויר, צפצופים או מיליון אנשים. מבחינת כלכלית המחיה נוחה יותר. אפשר ליהנות מתנאים נוחים יותר בזול. אפשר לגור בבית שכור גדול יותר עם חצר או מרפסת. מבחינת חינוך לילדים, עדיין חסרה לי בכרמיאל אלטרנטיבה אולי קצת שונה, פחות קונבנציונלית, אבל זה מתחיל לקרות. יש גן השייך לבית חינוך דרור – חינוך לדיאלוג, ויש גם תיכון ויסודי שמתחילים בשינוי – אבל הייתי רוצה שיהיו עוד אפשרויות בחירה של מסגרות חינוך".
היית ממליצה לאחרים להשתקע בכרמיאל?
"בהחלט. דרך מרכז הצעירים התחלתי בשנה שעברה תוכנית מנהיגות, שהפכה לתוכנית של משפחות צעירות עם ילדים בתהליך בניית קהילה, שאליה אנחנו יכולים להרגיש שייכות. קיימנו אירועים כיפיים וגדולים למען הקהילה, ועכשיו אנחנו בתהליך גיוס של משפחות נוספות. אפשר להגשים כאן הרבה דברים, אבל עדיין חסרים כאן דברים, למשל תרבות, שירותים רפואיים, אין כאן בית חולים, אין אפילו בדיקות כמו CT, ולצורך כך צריך לנסוע לחיפה למשל”.
האם בכלל נכון היום לקרוא לפריפריה פריפריה?
"בעיניי, החלוקה הזו שגויה מהיסוד וסטיגמטית. לא צריך להיות הבדל עבור ישראלי בין תל אביב לכרמיאל. מצד שני לפעמים יכולים להיות לזה בונוסים, למשל מבחינת מיסים ונקודות זכות, כי אני גרה כביכול בפריפריה. מבחינת תעסוקה – אולי זה מונע ממשקיעים לפתח מקומות עבודה, וזה לא פשוט לתושבי העיר, בעיקר הצעירים והמשפחות הצעירות, כי הם צריכים לחפש תעסוקה בחוץ. יש הגירה לעיר, אבל גם עזיבה, ובזה צריך לטפל. יש פה מספיק תושבים עם השכלה, ואפשר לפתח ולעשות. למשל, אין בתי מלון בעיר, אין מוזיאון או אירועי תרבות מלבד פסטיבל המחולות, שירותי רפואה, חינוך מגוון - דברים שמושכים ומביאים בסופו של דבר אנשים. ברגע שממשיכים לקרוא לכרמיאל פריפריה, זה בסופו של דבר מה שמונע את ההתפתחות שלה".
מעפרה לקריית שמונה: "בחשבון הכללי הפערים משתווים"
מי שעשה את המעבר מהמרכז לפריפריה כבר לפני שלושה עשורים, הוא יהונתן בונה (52), נשוי לבת שבע, אב לשישה וסב ל־2 נכדות.
"גדלתי במרכז, בעפרה, מקום עם הרבה אידיאולוגיה, שמבחינת רבים נחשב לפריפריה בעצמו, אבל עבורי היא הייתה כמו שכונה של ירושלים", מספר בונה, המשמש כסגן מנהל בית ספר יסודי. בגיל 18 הגיע לקריית שמונה ממניעים אידיאולוגיים והחל ללמוד בישיבת ההסדר במסגרת הצבא, שם גם הכיר את אישתו, ירושלמית ששירתה שירות לאומי במקום. השניים נישאו ונשארו להתגורר בעיר. "באתי בגיל צעיר ומלא התלהבות בגלל האידיאולוגיה, ונשארתי בגלל העבודה, החברים ואיכות החיים החברתית והאנושית", הוא מספר.
מה גורם לך להישאר שם?
"לפני 20 שנה רכשתי כאן במשכנתה כמעט מלאה בית קרקע במחיר שלא יכולתי לקנות בו דירה בשום עיר מרכזית. כיום אין תחליף לרוגע שיש כאן - אין פקקים, אוויר נקי, הלחץ באוויר הוא שונה".
אתה ממליץ גם לאחרים?
"ממליץ מאוד. 'השכנים טובים בעיניי', המרקם האנושי כאן חם, תומך, התחושה היא שהאווירה רגועה יותר. מצד שני יש פחות אפשרויות בהמון תחומים: רפואית - ריחוק ממרכזים רפואיים. כשצריך טיפולים מיוחדים, בדיקות שונות או אפילו רופאים מומחים, המצב כאן לא מעודד. ישנו גם הריחוק מהמשפחה, ומתרגלים לוותר על המון אירועים שמתרחשים או שיכלו להתרחש, אילו היינו גרים קרוב יותר. כלכלית יש כאן פחות אפשרויות וגם המקום הרבה פחות נגיש לאירועי תרבות, מוזיאונים, קולנוע ומופעים".
האם התפיסה הרווחת של הפריפריה בקרב הישראלים עדיין רלוונטית?
"פעם זה נקרא "סְפר" - עם הילה של גיבורים וחלוצים. בהמשך זה הפך לפריפריה, כסוג של נטל על המדינה, ואז נוספו אזורי פריפריה חברתית גם בתוך הערים הגדולות והמרכזיות או בשוליהן. באשר לקריית שמונה, המתיחות הביטחונית השוררת והריחוק הגיאוגרפי המשמעותי מכל מקום מרכזי בארץ מצדיקים הן את התואר 'סְפר' והן את התואר 'פריפריה'. מצד אחד נכון גם לומר שמקומות אלו 'שואבים' אליהם אוכלוסיות מוחלשות - כמו בכל מקום שכולל דיור ציבורי ומטופלי רווחה שמגיעים אליו ובכל מקרה לא מועסקים, כך שיש נטייה של משיכה חברתית כלפי מטה. מצד שני יש גם פריחה של גרעיני צעירים, סטודנטים שלומדים באזור ואף משתקעים, יש הרבה עשייה חברתית שמעלה את איכות החיים, כך שבחשבון הכללי הפערים משתווים".
נקודה למחשבה / ערן רולס יו"ר מרכז הבנייה הישראלי
נושא פיתוח הפריפריה נמצא על סדר היום הממשלתי כבר שנים רבות, אך עד היום לא הצליח להתרומם ברמה מספקת. המדינה רוצה להסית את הביקושים הגבוהים מהמרכז העמוס והצפוף אל עבר הפריפריה, שבה יש עתודות קרקע פנויות רבות – הן בשל הצורך להתמודד עם הביקוש הכולל הגבוה לדירות בכל הארץ לאור מיעוט הקרקעות הפנויות במרכז, והן בשל הצורך לפתח את אזור המגורים של כשליש מתושבי ישראל.
נשאלת השאלה - מהי בעצם פריפריה? אני סבור, כי עצם ההגדרה של פריפריה אינה נכונה, היא מקבעת ומרחיבה פערים חברתיים ופערים תכנוניים וטמונה כולו באג'נדה פוליטית. שטחה הגיאוגרפי של ישראל הוא כה קטן במונחים עולמיים, בערך בגודל של שכונה אירופית ממוצעת, ולכן לא נכון, לדעתי, להבדיל ולקטלג אזור כה עצום כמעין אזור "מוקצה". מניעים פוליטיים הם שעומדים מאחורי ההגדרות הללו, ומכאן הבעיה.
אחרי שכל זאת נאמר, כדי לקרב את המרכז ל"פריפריה" עדיין יש למדינה עבודה רבה, במיוחד אם היא רוצה לשכנע את הצעירים לעבור לשם. נדרש להמשיך את המהפכה התחבורתית שהחלה כאן בשנים האחרונות ואינה מתקדמת בקצב מואץ דיו - סלילת כבישים, מחלפים ומסילות רכבת, שיאפשרו לקצר את זמן ההגעה למרכז וירחיבו את חופש התנועה למשפחות. לצד זאת הכרחי להקים באזורים מרוחקים מהמרכז מוקדי תעסוקה ענקיים, שיקלטו עובדים שיהיו מוכנים לעבור אליהם, כמו פארקי הייטק שימשכו חברות הייטק גדולות. יש להציע לצעירים גם מוקדי מסחר ובילוי מלאי תוכן ועניין, שיגרמו להם לרצות להישאר, לצד חינוך ראוי ומוקדי בריאות. לחברות שיעתיקו את המטה שלהן לפריפריה, יש להעניק הטבות במס ולהקים מרכזי פיתוח גדולים. ליזמים שרוצים לבנות, יש לדאוג לכדאיות כלכלית של פרויקטים על ידי תמריצים כספיים וכדומה. כל זאת תלוי כמובן בתקציבים ובסדרי העדיפות של הממשלה.
