"במהלך חיי טיפלתי בהרבה אירועים קשים. ראיתי מראות נוראים, של מוות ופציעות קשות. ב-2001 הייתי הראשון שהגיע לסייע באסון שהתרחש באולמי 'ורסאי' בירושלים", מספר אלי ביר, מייסד ונשיא "איחוד הצלה", ארגון מתנדבים של כונני רפואת חירום, שמטרתם הצלת חיים ומתן שירותי עזרה ראשונה. "כל האירועים האלו יחד לא מגיעים לקצה של מה שראיתי וראינו ב-7 באוקטובר".
ביר, נשוי, אב לארבע בנות ובן (שמשרת ביחידה מובחרת ונמצא בעזה מתחילת המלחמה), וסב לארבעה, מתגורר רוב השנה בארה"ב, שם הוא מנהל כמה קרנות גדולות. באוקטובר האחרון הוא שהה בישראל. "ב-6 באוקטובר חגגנו את ערב שמחת תורה במלון בו שהינו בירושלים, משפחה וחברים. ב-7 באוקטובר התעוררתי ב-6:30 בבוקר, כשהתקשרו אליי מהמטה של הארגון. כשאני מגיע לישראל אני משמש בעת הצורך כמנהל תורן וכמתנדב, מה שהייתי בשבת השחורה.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"ב-7:00 הגעתי למוקד וקיבלתי פיקוד על הארגון. ביקשתי מהמתנדבים שהיו במוקד שיילכו לבתי הכנסת באזור ויביאו אנשים כדי שיוכלו להשיב לטלפונים שזרמו בלי הפסקה בקריאות נואשות לעזרה".
מתי הבנת שמשהו גדול ואחר מכל מה שהכרת מתרחש כאן?
"כשהודיעו לי שאחד המתנדבים שלנו נפצע קשה מירי של מחבל, כשהחלו אזעקות בלי הפסקה, וכשהחלו לזרום הידיעות מהשטח. חמישה מתנדבים שלנו היו בתוך מסיבת הנובה, וכשאחד מהם אמר שהוא חושב שיש עשרה הרוגים חשבתי שאולי מדובר בתאונת דרכים קשה. פתאום הוא התקשר ואמר שיורים עליו. כמה דקות לאחר מכן הודיעו לי שיש בערך 30 הרוגים, ומיד לאחר מכן אמרו לי שמדובר ככל הנראה ב-100 הרוגים. לא האמנתי שזה נכון. כשהתחלנו לקבל על מסכי הפלזמה במוקד את התמונות מהאירועים הנוראים בעוטף נכנסתי להלם מוחלט והרגשתי שאני לא יכול לעמוד על רגליי. בשעה 8:00 הבנתי שמדובר במלחמה ולא בפיגוע. אני זוכר גם את הרגע בו ראיתי איכון טלפון של אחד מ-600 המתנדבים שלנו בעוטף, שהוא נמצא בעזה. חשבתי שזו טעות".
וזו לא הייתה טעות.
"ממש לא. לצערי הוא עדיין שם, הוא אחד החטופים. במהלך השבת ובמלחמה איבדנו מתנדבים שנרצחו או נהרגו, ויש חטופים".
ביר מספר איך אשתו, גיטי, אישה חרדית, הודיעה לו באותו בוקר שהיא נוסעת לשדרות לסייע במה שקורה בשטח. "ביקשתי שתישאר אבל היא סירבה. היא חיבקה ונישקה אותי, אמרה שזה התפקיד שלה ובשביל זה היא סיימה לימודים באונ' בן גוריון בנגב כפרמדיקית, ושהיא יורדת לדרום מתוך ידיעה שאולי היא לא תחזור משם. נזכרתי איך במרץ 2020 נפרדתי ממנה בכזה שלום כשהרדימו אותי בביה"ח במיאמי לאחר שחליתי בקורונה. גם שתי בנותיי הגדולות וחתניי, כולם חובשים ומתנדבים בארגון, ירדו לדרום. אני נשארתי בירושלים לנהל את המוקד. בערב הגעתי גם לדרום, לסייע בפינוי הפצועים".
גיטי ביר, שהקימה יחידת רפואה ועזרה ראשונה של נשים ומתנדבת בארגון, נהגה תחת אש לאורך הכבישים בדרום ובכניסה לכפר עזה ורעים. באחד הראיונות סיפרה איך הצטרפה לשני חתניה שירדו לדרום באמבולנסים. "הייתי בטוחה שנפגוש בדרך חיילים ושוטרים, אבל הכבישים היו ריקים", סיפרה. "לא הבנתי מה כל המכוניות עומדות בצדי הדרך עם דלתות פתוחות. כשירדנו לראות במה מדובר הבנו שאלו אנשים שירו בהם וכולם מתים. משם הגענו לשער הנגב וסייענו בהוצאת האנשים משם, עבדתי בלי הפסקה כל אותו היום הנורא. עברתי מאמבולנס לאמבולנס".
"בתוך כל הקושי", אומר ביר. "זה היום שהארגון שלנו היה בתפארתו. כל המתנדבים שלנו הגיעו לשטח עם האמבולנסים והאופנועים, וגם המסוקים הוקפצו. למרות שביקשו והסבירו להם את הסכנה, אף אחד מהם, כולל בני משפחתי, לא היה מוכן לשמוע את המילה 'לא'. בשבת השחורה טיפלנו בכ-2,500 איש. המתנדבים שלנו נחשפו למראות נוראים של נשים, גברים וילדים, שנרצחו, שהתעללו בהם, שנאנסו. ד"ר עינת קאופמן, מנהלת מחלקת החוסן בארגון, הייתה בין המתנדבות ששוחחו במשך 12 שעות רצופות עם ילדי משפחת עידן, שהתחבאו בארון לאחר שהוריהם נרצחו, עד שהגיעו לחלץ אותם. כשירדתי בערב לשטח ראיתי זוועות שלא האמנתי שיכולים לקרות בישראל. רוב היום היינו שם לבד. כל הגופים הלאומיים לא הגיעו ולא סייעו ביום הכי נורא שידעה המדינה מאז הקמתה".
"נולדתי עם הרצון להציל חיים"
הוא נולד בשכונת בית וגן בירושלים למשפחה חרדית ממוצא אמריקני. עד היום הוא זוכר ומזכיר איך נחשף כילד בן 5 לפיגוע הטרור שאירע בקו 12 ב-1978 בשכונה בה הוא גר, ונרצחו חמישה ילדים ובני נוער, ומבוגר אחד. "לאחר האירוע הזה החלטתי שאני רוצה להיות רופא ולהציל חיי אדם", הוא חוזר אחורה בזמן. "נולדתי עם הרצון להציל חיים. כשלמדתי בביה"ס החרדי בכל פעם ששמעתי או ראיתי אמבולנס הייתי מציץ מהחלון. לאחר שלא השתלבתי וזרקו אותי מבית הספר, הלכתי לעבוד בחנות הספרים של אבא שלי. הייתי אוטודידקט, אצלו בחנות למדתי הכל.
"בגיל 15 עברתי קורס עזרה ראשונה במד"א, זה היה הקורס הראשון בחיי שהתחלתי וגם סיימתי. מכאן התחלתי לעשות חישובים סטטיסטיים: כמה זמן לוקח לאמבולנס להגיע כשקוראים לו למקרה דחוף, וכמה אנשים מקפחים את חייהם בגלל שהוא לא מגיע בזמן. האירוע הכי קשה לי כנער היה כשהגעתי בזמן שניסו להציל ילד בן 7 שנחנק מנקניק. 21 דקות עברו עד שהאמבולנס הגיע. אי אפשר היה כבר להציל את הילד הזה. אם האמבולנס היה מגיע בזמן או רופא שהיה בסביבה, והיה מודע לקריאת החירום, הילד הזה היה נשאר בחיים".
"לפני 35 שנה מד"א לא רצו אותנו"
הארגון המתחרה של איחוד הצלה הוא מד"א, והיחסים בין שני הארגונים ידעו עליות ומורדות, וכללו האשמות הדדיות שהגיעו עד כדי סכסוכים משפטיים. עם זאת, הם גם ידועים בשיתופי הפעולה שלהם, כמו במהלך השבת השחורה. במטרה לסיים את הסכסוך בין הארגונים פעלו בממשלה ובכנסת באמצעות חוק לאיחוד מוקדי החירום הרפואיים הטלפוניים, שיורה על הקמת מוקד יחיד, אבל בעקבות פיזור הכנסת הליך החקיקה הופסק. ביר מעדיף שלא להיכנס לסבך הזה ולשמור על שקט תעשייתי, אבל כן חוזר אחורה ומזכיר איך החל בהקמת הארגון שלו. "לפני 35 שנה רצינו להיות חלק מההיענות של מד"א לקריאות שלהם, והם לא רצו. החלטתי להראות להם שאני לא צריך אותם".
הוא אסף מספר אנשי רפואה ומתנדבים, כולם חרדים, וטס למנהטן עם 700 דולר שקיבל לבר המצווה. בכסף הזה רכש שני מכשירי קשר, וכשחזר לארץ, הוא אומר, הוכיח מהי חוצפה ישראלית. "פתחתי מוקד מתחת לחנות של אבי והאזנתי לרשת של מד"א בצורה פיראטית. לקריאה הראשונה רצתי והגעתי בפחות מדקה. ראיתי אדם שוכב על הרצפה עם פצע מדמם בצווארו. ידעתי שאם הוא יאבד דם הוא ימות. מכיוון שלא הייתה לי תחבושת, הסרתי את הכיפה מראשי ולחצתי איתה על המקום כמו חוסם עורקים. על זרועו של האיש היה חרוט מספר, הוא היה ניצול שואה. האמבולנס הגיע לאחר 20 דקות ופינה אותו לביה"ח, כשהוא מחוסר הכרה. יומיים לאחר מכן התקשר אליי בנו והודה לי. זו הייתה פעם ראשונה שהצלתי מישהו, ושם החלטתי להקים ארגון שיציל כל אדם שיהיה בסכנת חיים, בכל מקום".
החליט ומימש. ב-2006 הוקם "איחוד הצלה", שהיום, בנוסף למתנדבים החרדים, חברים בו אלפי מתנדבים שאינם דתיים, וגם ערבים ממזרח ירושלים ומהמשולש, בהתאם לחזון הארגון שאומר שטיפול רפואי ראשוני יוענק לכל נזקק, ללא הבדל דת גזע ומין בכל הארץ בעזרת ציוד רפואי מתקדם, כדי להציל חיים ולמזער נזק בלתי הפיך, ולשפר את מצב הרפואה הדחופה הטרום אשפוזית במדינה. "הערתי את מד"א במהפכה שעשיתי. הגעתי לכל מקום במינימום זמן", הוא אומר בגאווה. מלבד ישראל, סניפים נוספים של הארגון קיימים בארה"ב, פנמה, ברזיל, הודו, בנגלדש ואוקראינה. בימים אלו הוא שוקד על סניף חדש במדינת איווה שבארה"ב.
כחלק מהרצון להגיע במהירות שיא לכל קריאה, הכניס ביר את האופנועים כחלק מרכבי החירום של הארגון. "כשראיתי איך אופנועים עם משלוחי פיצה עוקפים אמבולנסים, בתוכם ישבו מתנדבים שניסו להציל חיים של מטופל, החלטתי לרכוש אופנועים. רכשנו את כל הציוד שהיה באמבולנסים, שמנו אותו בתוך אופנוע, ככה הוקמה יחידת אופנולנסים להצלה. החובשים שלנו מקבלים את קריאות החירום באמצעות מוקד החירום הטלפוני או דרך האפליקציה הייעודית, ומגיעים ללא עלות. כך הצלנו חיים וטיפלנו באלפי הפצועים בשבת השחורה, כך אנחנו מגיעים מדי שבוע לבין 14 אלף עד 15 אלף קריאות. מאז הוקם הארגון עשינו מהפכה בתחום הצלת חיים בישראל, ובחישוב פשוט חסכנו למדינה עד היום למעלה מ-10 מיליארד שקל".
איך אתה מגיע לסכום הזה?
"האמבולנסים שלנו עובדים בחינם, המהירות בה הם מגיעים מצילה מנזקים שנגרמו כתוצאה מזה שלא הגיעו בזמן, כמו נזק מוחי. נמנעים כך גם אשפוזים ארוכים, ששווים הרבה כסף לאדם ולמשפחה, ובסופו של דבר גם למדינה, ומסייע, אגב כך, גם למלחמה בעוני".
מהיכן מגיעים כל הכספים?
"רוב התקציב השנתי שלנו, שעומד על כ-260 מיליון שקל, מגיע מתרומות מישראל וממדינות נוספות. אמנם, המדינה הבטיחה לתת לנו מתוך זה 10 מיליון שקל, אלא שהרבה לוטשים עיניים לסכום הזה, ובינתיים אנחנו ממשיכים לפעול באמצעות התרומות".
אפשר להתייחס לביר כאל דון קישוט מודרני. במקביל, אי אפשר להתעלם מכך שהוא איש עסקים ממולח, שיודע מאיזה צד של הלחם מרוחה החמאה, ואינו מהסס להגיד את שעל ליבו. "אני לא רוצה כסף מהמדינה, רק לקבל השתתפות בעזרת פחות בירוקרטיה. למשל, שיאפשרו לי להביא את הציוד לישראל בחינם", הוא אומר. "יש בישראל בירוקרטיה נוראית, שלא קיימת בשום מדינה אחרת בעולם. אני מתקשה להבין למה לקחת מהארגון סכומים גדולים, כשאנחנו מביאים מסוקים, אמבולנסים ואופנועים מחו"ל שנקנו מכספי תורמים. לי ברור שממשלה שמחליטה על בירוקרטיה כזו ולא מאפשרת לייבא ציוד חשוב כזה בחינם, לא באמת דואג לאזרחיה. אני מותש, לא מהמלחמה עם החמאס, אלא מהבירוקרטיה".
יש לך פתרון?
"בוודאי. לאחר אירועי 7 באוקטובר אמרתי לבנט ולליברמן, וגם לנתניהו, שחייבים שיהיה פה שר לענייני התנדבות, שימנע את הבירוקרטיה שמערימים משרדי הממשלה בכוונה על הציבור. יש פה שרים לעניינים שוליים, משרדים מגוחכים מקבלים כספים, למה אין משרד ושר למתנדבים? הרי אם לא היינו פה היו מתים עוד אלפי אנשים בשנה, או נכנסים למערכת של נזקים, שמערימה קשיים כלכליים וחברתיים על המדינה".
מה היעד שלך עכשיו?
"אני שואף להעלות את כמות המתנדבים ביותר מ-30% בשנתיים הבאות, בעוד כ-2,000 מתנדבים, לקנות עוד 300 אופנולנסים ו-50 אמבולנסים. החלום שלי הוא שבכל רחוב בארץ יהיה מתנדב או מתנדבת של איחוד הצלה, ונוריד את זמן ההגעה לקריאה למקסימום 90 שניות. צריך לזכור, מה שקרה ב-7 באוקטובר עלול לקרות שוב, ואוי לנו אם יקרה".
