אב ובתו יפוצו ב-62,500 שקל אחרי שלא הורשו לעלות למתקן בלונה פארק בת"א בטענה שמי שעונד צמיד שמזכה אותו באי המתנה בתור - לא רשאי לעלות למתקני אקסטרים. עקב כך נקבע כי מדובר באפליה. חברת עיר השעשועים שמפעילה את הפארק, תשלם גם את שכר טרחת העו"ד של התביעה: 8,215 שקל וכן עלות שכר מומחה מטעם התובעת: 16,380 שקל.
את התביעה נגד חברת עיר השעשועים הגישה נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות בביהמ"ש השלום בבת ים, והחברה רשאית לערער על הפסיקה. עוד בנתבעים: שני עובדי המקום כולל רכז הנגישות.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
השופט יאיר חסדיאל, קבע כי שוכנע שהחברה המנהלת את הלונה פארק בת"א מנעה את עלייתו של האב ובתו על מתקן השעשועים על יסוד הצמיד שענדה על ידיהם, "במסגרת פרקטיקה גורפת, מפלה ומשפילה, ולא על סמך בירור פרטני והפעלת שיקול דעת פרטנית בנוגע למאפייני מוגבלותו של האב". הוא ביקש שלא להכריע אם סכיזופרניה היא לכשעצמה עילה מספקת למנוע מאדם לעלות על מתקן כזה. לשיטתו, גם למומחים קשה לקבוע אם במצב של התקף עלייה למתקן מחמירה את המצב ואם במצב מטופל ומיוצב אין פגיעה בעולה למתקן.
"השירות שמספקים הנתבעים הוא כמעט יחיד במינו בישראל", קבע השופט. "היקף הפגיעה שנגלה כאן, באב שהופלה במניעת עלייתו למתקן והופל מרוממות הנפש המצופה והיקף הזיהום המוסרי של המרחב הציבורי הנובע מכך, מצדיקים את פסיקת מלוא הפיצוי ללא הוכחת נזק על פי חוק השוויון".
מדובר באב ובתו בת ה-9 שהגיעו ב-2017 ללונה פארק עם תעודת נכה לאב, עקב סכיזופרניה שנתגלתה במהלך שירותו הצבאי. עם כניסתם למקום הונפקו להם צמידי אל-תור המעידים על זכותם לפטור מעמידה בתור. כשביקשו לעלות למתקן שעשועים בשם "סטאר פלייר" (Star Flyer) שתכליתו "לעוף" בטיסת נדנדות, נמנע מהם לעלות למתקן והם עזבו את מתחם הלונה פארק.
לטענתם, ללונה פארק יש מדיניות מפלה ששוללת באופן גורף ושרירותי מכל אדם שעונד צמיד אל-תור את הזכות להשתמש בקבוצת מתקנים בלונה פארק הכוללת את הסטאר פלייר, בהגדירה אותם מתקני אקסטרים. הם טענו שחברת עיר השעשועים הפרה את האיסור הקבוע בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מגבלות, משום שניתנה במקום הנחיה גורפת שאין להעלות למתקני אקסטרים אנשים עם מוגבלות שעונדים צמידים המשמשים לפטור מעמידה בתור, ולטענתם מדובר באפליה העומדת בניגוד להוראות חוק השוויון. לכן יש לחייב את המקום בפיצויים ללא הוכחת נזק.
הנתבעים טענו כי העובדים מוסמכים להפעיל שיקול דעת בשטח ולאסור על כל אדם לעלות על מתקן אם הם סבורים כי אותו אדם לא מסוגל להשתמש באותו מתקן באופן בטיחותי.
השימוש במתקן אינה בסמכות מפעילי המתקנים, אלא בסמכות מנהל התפעול של הלונה פארק או מנהל הלונה פארק, המשמש גם כרכז נגישות מוסמך, ושהוא גם בנתבעים. נטען כי המתקן עליו ביקשו לעלות האב ובתו נע בתנועות סיבוביות ומהירות ויוצר אצל המשתמש בו רמה גבוהה של התרגשות, חרדה, סחרור ותחושת אבדן שליטה, העשויים לגרום למצוקה. לאחר שהאב הודה בשיחה עם רכז הנגישות כי הוא סובל מסכיזופרניה, סבר האחרון כי קיים חשש סביר שהוא אינו יכול לעשות שימוש בטוח במתקן, ומשכך אין המדובר באפליה אסורה בהתאם לסעיף 19ו' לחוק השוויון.
האב לעומת זאת, טען כי העובד אמר לו שאין הוא יכול לעלות על המתקן מכיוון שהוא עונד על היד את הצמיד הלבן. לטענתו, העובד אמר לו שהוא "לא מאבחן אנשים ושאנשים עם צמידים לבנים לא מורשים לעלות למתקני האקסטרים".
אחראי הנגישות העיד כי האיסור שלו התבסס על מידע שמסר לו האב בקשר למהות מגבלותיו הנפשיות ועל התרשמותו מהתנהגותו הבלתי מווסתת של האב במהלך השיח ביניהם. אך זה לא מתיישב עם תשובתו בטופס תיעוד האירוע שמולא על ידו שלושה ימים לאחר האירוע. לשאלה: "על מה התבססה החלטת המנהל כי המבקר אינו עומד בדרישות הבטיחות של המתקן"? השיב האחראי רק כי "הנ"ל אמר לי שהוא סובל מבעיות נפשיות מבלי לפרט ולכן הפניתי אותו לשלט ההוראות אשר כתוב שאי אפשר לעלות למתקן אנשים הסובלים מבעיות פיזיות ונפשיות".
אם לא די בכך - בשורות המיועדות באותו טופס לצורך תשובה לשאלה "מדוע התרשם מפעיל המתקן כי יש לקרוא למנהל מוסמך" - לא מופיעה גרסת מפעיל המתקן - אלא רק תיעוד התלונה. זאת למרות שקיימת חובה לתעד בטופס את מלוא פרטי המקרה והוא מהווה תיעוד ראשון במעלה, הן נוכח עיתוי עריכתו בסמוך לאירוע והן נוכח חשיבותו בהיותו רכיב חיוני בנוהל שתכליתו "שרטוט של אופני טיפול מפורטים, זהירים, מדודים, שקולים, מדויקים ומתועדים כדבעי, כנדרש לצורך שלילת שירות ציבורי מאנשים עם מוגבלויות", כתב השופט.
ביהמ"ש קבע כי במהלך עדותו רכז הנגישות למעשה הודה כי בפועל יצקו הנתבעים אל תוך הנוהל קריטריון הסמוי מקוראיו, אך גלוי לעובדיהם, ולפיו די בכך שמבקר בלונה פארק עונד צמיד אל-תור על מנת למנוע ממנו לעלות על מתקן.
