בית המשפט למשפחה בפתח תקווה קבע לאחרונה כי הסכם גירושים שכלל סעיף על מכירת הבית המשותף ולא מומש תוך תקופה מסוימת – בוטל "בהתנהגות". השופטת אפרת ונקרט קבעה ששני שהצדדים זנחו אותו, ושהמחלוקת ביניהם על המניע לכך אינה רלוונטית.
מדובר בבני זוג שבמהלך נישואיהם רכשו מאבי הבעל חלקת אדמה שעליה בנו את ביתם המשותף. במעמד הגירושים הם חתמו על הסכם שאחד מסעיפיו קבע כי הבית יימכר תוך חצי שנה, והם יתחלקו בתמורתו. הסכם הגירושים אושר בבית המשפט, וקיבל תוקף של פסק דין.
למרות זאת, הבית לא נמכר ובנסיבות אלה ובני הזוג הגישו כמה תביעות לבית המשפט, אחת מהן מטעם הבעל לפינוי גרושתו ולחיובה בדמי שימוש ראויים. לטענתו, הקרקע שעליה ניצב הבית ניתנה במתנה מאביו, ועלות בנייתו מומנה באמצעות משכנתה ששולמה על ידו בלבד.
לדבריו, אשתו לשעבר סיכלה בכוונת מכוון את מכירת הבית והמשיכה להתגורר בו לאורך השנים. הוא ציין שהיא מסרבת להתפנות או לשלם לו דמי שימוש בגין חלקו בבית, וזאת אף שהסכם הגירושים - הקובע שאין לה זכויות כלשהן בחלקה - מעולם לא נזנח.
מנגד סיפרה האישה שלאחר אישור ההסכם הועמד הבית למכירה והרבה אנשים התעניינו ברכישתו, אלא שבעלה לשעבר לא היה מעוניין בכך. לגרסתה, באותה תקופה התברר לו כי לקרקע עתידות להיווסף זכויות רחבות כך ששוויה צפוי להאמיר. בנסיבות אלה, טענה, סעיף מכירת הבית בהסכם בוטל בהתנהגות, וממילא יש לראות בבעל כמי שאפשר הלכה למעשה לגרושתו להמשיך ולגור בבית, כך שאין לדרישותיו השונות כל יסוד.
עו"ד אורי נחמנימיכל קשרובהשופטת ונקרט הסבירה כי בעוד שהסכם להסדרת יחסי ממון בין בני זוג, לרבות שינויו, טעון אישור בית המשפט, את ביטולו לפי הפסיקה ניתן לעשות גם בהתנהגות. ביחס למקרה שלפניה ציינה כי מהראיות עולה שאחרי הגירושים עבר הבעל לגור במקום אחר למשך עשור, כאשר בתחילה הוא טיפל במכירת הבית ולאחר מכן העביר את הטיפול לאחיו – אך זאת מבלי לעדכן את הטלפון על שלט המכירה.
בפסק הדין צוין שנסיבות אלה תומכות בעמדת האישה, שלפיה "התנהלות הצדדים לאורך השנים מעידה בצורה ברורה כי הצדדים זנחו את ההסכמה למכירת הדירה ואף לא אחד מהצדדים נקט בעשייה אקטיבית משמעותית בכדי להביא לידי ביצוע המכירה בפועל".
השופטת הבהירה ששאלת המניע בדבר אי-המכירה אינה רלוונטית. בין אם המחדל קשור ברצון מי מהצדדים ליציבות, לשמירה על יחסים טובים או לעלייה צפויה בערך הקרקע - הרי שמהתנהלות הצדדים עולה כי בפועל לא נעשה דבר, וכי הייתה ביניהם הסכמה שבשתיקה שלא לראות בהסכם כעניין מחייב.
לפיכך היא קבעה שהסכם הגירושים בוטל בהתנהגות, והוא למעשה חסר תוקף. על רקע הסכמה שאליה הגיעו הצדדים, ולפיה הבית שייך לשניהם שווה בשווה, היא חייבה את האישה לשלם לגרוש שלה דמי שימוש ראויים החל ממועד הגשת תביעתו (ספטמבר 2019) ועד לצאתה מהנכס.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
• עו"ד אורי נחמני עוסק בדיני משפחה
• הכותב לא ייצג בתיק
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
