כשאיתן פולק (60), מנכ"ל חברת האופנה ונדום, ישב שבעה לפני כשלושה שבועות על מות אביו דב פולק ז"ל, ממייסדי חברת האופנה הוותיקה פולגת, הגיעו לנחם גם אנשים שלא הכיר, מוותיקי קריית גת, כדי להודות לו ולמשפחתו על הפרנסה שסיפק להם אביו בשנות ה-60 הקשות בעיר, שנחשבה אז עיירת פיתוח.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בשיאה העסיקה פולגת - ספינת הדגל של תעשיית הטקסטיל הישראלית - 7,000 עובדים בארץ ובחו"ל, והייתה המעסיק הגדול של קריית גת. את הטקסטיל החליפה מאז תעשיית ההייטק - אינטל הקימה את מפעליה בעיר והיא שנושאת כיום בתואר המעסיק הגדול שלה. פעילות הייצור של פולגת חוסלה סופית בשנת 2008 (היום פועלת רשת חנויות פולגת תחת בעלות קבוצת גולף).
4 צפייה בגלריה
איתן פולק, בעל רשת ונדום. "אנחנו בעולם משוחרר ששבר מוסכמות והיררכיות. היום אין קודים, וזה חילחל גם ללבוש"
(צילום: דנה קופל)
"לאבא היה חשוב שאנשים יידעו שהיו במדינה שלנו עוד דברים להתגאות בהם מלבד יוניקורנים ואקזיטים, כמו התעשייה כחול-לבן שהמשפחה הקימה בקריית גת", אומר השבוע איתן פולק. "מאז שאני זוכר את עצמי כילד אהבתי להסתובב במפעל. הייתי סופג את הריחות של המכונות ושל הדברים שיוצאים מהמצבעה. אבא הצליח להעניק לכל מי שנכנס למפעל תחושה שנעשה בו משהו גדול, משהו בעל עניין לכל המדינה".
פולגת בהחלט סיפקה גאווה לאומית, כחברה שנבחרה לספק הראשי של חליפות גברים לרשת מרקס אנד ספנסר הבריטית, שמכרה מיליוני חליפות בסניפיה בימים בהם חליפות נחשבו הלבוש הרשמי של גברים בעסקים, בעבודה ובאירועים. אופנת הקז'ואל הספורטיבי - שלימים דחקה את החליפות לטובת טרנינגים, ג'ינס וטי־שירטס - נועדה אז לבית בלבד. עברו 14 שנה מאז נסגר המפעל וחוסלה תעשיית הטקסטיל הישראלית לטובת יבוא זול מסין, אבל פולגת (השם הוא שילוב של פולק וקריית גת) היא חלק מההיסטוריה הישראלית.
4 צפייה בגלריה
דב ואיתן פולק. "אבא הצליח להעניק לכל מי שנכנס למפעל תחושה שנעשה בו משהו גדול"
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
לא מקלקלים סיפור טוב
הסיפור המפורסם שמסופר עד היום הוא שפנחס ספיר, שר האוצר בשנות ה-60, חיפש להביא לישראל משקיעים להקמת מפעלים כחול-לבן שיספקו תעסוקה לעיירות הפיתוח. אחד מהם היה ישראל פולק, דודו של דב פולק, שהיו לו מפעלי טקסטיל בצ'ילה. ספיר סיפר לו שקריית גת, שם הקצתה המדינה שטח בחינם להקמת המפעל, רחוקה רק חצי שעה מתל אביב, וכדי להוכיח זאת קבע עימו נסיעה מתל אביב לעיר בשעת בוקר מוקדמת מאוד כשהכבישים ריקים, הורה לנהג לנסוע במהירות מופרזת וכך אכן הביא אותו לעיר ב-30 דקות. השאר היסטוריה.
ישראל פולק עלה לישראל וגייס את אחיינו דב, שחי בארץ, כשותף וכמנהל המפעל. לצורך כך עברה משפחתו של דב לאשקלון, שם איתן גדל. כשסיים את שירותו הצבאי למד הנדסה וניהול באוניברסיטת באר שבע ומונה למהנדס מפעל המכנסיים של פולגת בעיר. בשנות השיא ייצר המפעל 3,000 זוגות מכנסי גברים ביום.
שמעתי גרסה, אני אומרת לו, לפיה סיפור הנסיעה של ספיר ופולק לקריית גת הוא חצי אגדה אורבנית, ושפולק טען לימים כי ידע שקריית גת רחוקה יותר, אבל טען שאם שר מוכן לקום כל כך מוקדם בבוקר כדי להביא משקיע, אז הוא מוכן להביא מפעל למקום.
איתן מתעקש לא להרוג את הסיפור: "הסיפור טוב. המפעל אכן הוקם בקריית גת. אז מה זה משנה?", הוא אומר.
4 צפייה בגלריה
דב פולק ויצחק רבין במפעל. בזכות הקשרים שלו מימי פולגת קיבל את לקוסט, הוגו בוס, מקס מארה (נשים) וארמאני
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
פולגת לא ייצרה רק חליפות אלא גם בדי צמר משובחים לחליפות עבור לקוחותיה, שביניהם היו בתי אופנה ידועים מחו"ל כמו ארמאני, ורסאצ'ה, קלווין קליין, מקס מארה ועוד. דב פולק כיהן כמנכ"ל החברה עד שנת 1989, אז מכר את חלקו במפעל לקונצרן כלל, והוא ובנו איתן פרשו מהחברה, עברו מתעשייה ליבוא ולמסחר והקימו את ונדום, חלוצת היבוא והשיווק של מותגי אופנה יוקרתיים מחו"ל. היום ונדום נמצאת בבעלותם של איתן ואחותו מיכל פולק, שפעילה גם היא בעסק המשפחתי. איתן גר בגבעתיים, נשוי ואב לשלושה ילדים, שאינם מעורבים בעסק.
על הקמת ונדום הוא מספר: "אבא אדם גמיש. הוא היה אז בן 56, וחשב מה הדבר הבא בתחום. באותן שנים לא היה יבוא מסודר של מותגי אופנה פרימיום. הרעיון שלו היה לייצג מספר מותגי פרימיום בישראל בצורה מסודרת. בשנות ה-90 המסחר בארץ עוד לא היה מפותח, וכך גם הנראות של החנויות לבגדי גברים. אבא צירף אותי ואת מיכל, שסיימה לימודי פרסום ושיווק בלונדון, וגם את אחי הגדול צביקה (שלימים פרש ומונה למנכ"ל יבואנית המכוניות כלמוביל - נ"ז) והקים את ונדום, על שם כיכר ונדום בפריז, שידועה בריכוז חנויות של מותגי העל שסביבה".
בזכות הקשרים שלו מימי פולגת קיבל דב פולק את הנציגויות בישראל של לקוסט מצרפת, הוגו בוס מגרמניה, מקס מארה (נשים) וארמאני מאיטליה. בספטמבר 1990 נפתח בית האופנה הראשון בגן העיר בתל אביב, שעד היום פועלות בו חנויות ונדום ומקס מארה של החברה. בשיאה הפעילה ונדום 22 חנויות בכל הארץ וחלשה על שוק חליפות היוקרה לעשירון ולאלפיון העליונים.
לפתיחה של בית האופנה בגן העיר, טרום עידן הדיגיטל - מספר איתן - הכינו בחברה מארז קטלוגים של בתי האופנה שאותם ייצגו ושלחו אותם כהזמנה ל-150 לקוחות פוטנציאליים. בין הבאים היו דמויות מובילות במשק דאז כמו שלמה אליהו, בעלי חברת הביטוח אליהו, הבנקאי צדיק בינו, איתן ורטהיימר ז"ל, הפרסומאי דוד טמיר ז"ל, הקבלנים האחים התאומים גינדי ועוד. "הפכנו לדיבור בכל העיר", הוא אומר.
ב-2004 משפחת פולק הפכה גם לזכיינית של נייקי. איתן: "חיפשנו להרחיב את המגוון בקטע של אופנת ספורט, ונייקי בדיוק הקימו את הנציגות שלהם בישראל בראשות דניאל בירנבאום (לימים מנכ"ל סודהסטרים - נ"ז). פנינו אליהם ודניאל אמר לי, 'התרשמנו שאתם רמה אחרת', וקיבלנו את הזיכיון, אבל לא בבלעדיות. בשיא פתחנו 11 חנויות נייקי, לצד חנויות רשת ונדום, חנות של ארמאני בכיכר המדינה וחנות מותגים בשותפות עם ג'יימס ריצ'רדסון בדיוטי פרי בנתב"ג. בהמשך הבאנו את טומי הילפיגר, כשהייתה כאן רק חנות של מוצרים מזויפים שלהם, והחברה ביקשה מאיתנו להילחם בהם".
"היום אם מישהו בא לפגישה בחליפה, ישאלו אותו אם הוא הולך בהמשך לאירוע. גם בהייטק זה לא נחשב, המודל הוא מרק צוקרברג עם עשרות חולצות הטי-שירט הזהות שלו"
היום נייקי, ארמאני, לקוסט, הוגו בוס והילפיגר כבר לא מיובאים על ידי ונדום. החברה מייבאת כעשרה מותגי יוקרה אחרים, בהם מקס מארה, קרל לגרפלד, ורסאצ'ה, מוסקינו, באלר, מרקו פולו ועוד, שאותם היא מוכרת גם בחנות אונליין ומפיצה לכ-150 חנויות פרטיות.
נייקי נמצאת בבעלות הראל ויזל מפוקס ומהווה אחד ממוקדי הרווח הגדולים שלו. ארמאני, לקוסט והוגו בוס עברו לרוני אירני, בעלי פקטורי 54, ו-ונדום מפעילה רק שתי חנויות בגן העיר, ונדום לגברים ומקס מארה לנשים, וחנות אונליין לנשים ולגברים. מה קרה לכם?
"עד 2008 היינו בשיא, ואז התפוצצה בועת הנדל"ן בארה"ב וגררה משבר עולמי שהביא לירידה שלנו מהשיא. הקמעונאות הפכה ללא רווחית עבורנו. נייקי רצו שנעבור לחנויות גדולות יותר של 250 מ"ר. הם התנגדו לפתיחת חנויות ברחוב ורצו בקניונים. הקניונים העלו שכר דירה ואמרו לי ישירות שלא אוכל להרוויח תחת שכר הדירה החדש. דובי שניידמן, שהיה גם הוא זכיין של נייקי בישראל, יזם את הרעיון לפנות בשם שאר הזכיינים להראל ויזל מפוקס ולעניין אותו ברכישת הפעילות מאיתנו. הראל קנה מאיתנו וצירף את דובי כשותף שלו בעסקי הספורט. להראל היה יתרון - כגוף קמעונאי גדול, קבוצת פוקס, הוא קיבל מהקניונים שכירויות נמוכות משלנו. ברגע שיש לך יתרון בשכר הדירה, אתה יכול להרוויח. אני לא חושב שהייתי פחות טוב מהראל אם הייתי מקבל שכירויות נמוכות כמו שלו.
"נייקי הייתה עבור הראל צעד ראשון בדרך לקבלת הזיכיון של פוט לוקר. אם ב-2014 אני הייתי מקבל את השכירויות בגובה שפוקס קיבלה, אולי אני הייתי היום הזכיין שמפעיל 50 חנויות נייקי בישראל. ההבדל הזה שהקניונים עושים בעלות שכר הדירה בין הקטנים לגדולים משנה את התחרות. אני לא מתלונן, זכותו של הקניון ויש שיגידו שבכל העולם הגדולים מקבלים תנאים טובים יותר. יכולתי להגיד עד מחר שדפקו אותי, אבל זאת המציאות של השוק. גם לקוסט, ארמאני והוגו בוס דרשו חנויות גדולות בקניונים, דרישה שלא הייתה כדאית וויתרנו. זה לא שאירני קיבל - אנחנו ויתרנו".
"הראל ויזל קנה מאיתנו את הזיכיון של נייקי, וכגוף גדול קיבל מהקניונים שכירויות נמוכות משלנו. אם ב-2014 הייתי מקבל אותן שכירויות, אולי אני הייתי היום הזכיין עם 50 חנויות נייקי"
"הגזמנו עם הקז'ואל"
איך אתם, כיבואני ורסאצ'ה, קרל לגרפלד, מוסקינו, מרקו פולו – יצרני חליפות סופר יוקרתיות – מתמודדים עם האופנה השלטת של לבוש לא רשמי גם לאירועים ובהקשרים עסקיים?
"אנחנו בעולם משוחרר ששבר מוסכמות והיררכיות. היום אין קודים, וזה חילחל גם ללבוש. האווירה חופשית והכל קביל. בקוד הלבוש שהיה נהוג פעם היה גם ביטוי למעמד. כסף היה מזוהה עם אנשי עסקים, בעיקר בוגרים. היום הייטקיסטים צעירים הם כבר בעלי הון. כל המסגרות נשברו. אני מאמין שתהליכים מבטאים משהו, ואם זה מה שקורה - זה נכון לעכשיו. בוונדום רוכשים חליפות בעיקר חתנים, וחליפות הן כבר מזמן לא חלק משמעותי במכירות. היום אם מישהו בא לפגישה בחליפה, ישאלו אותו אם הוא הולך לאירוע. גם בהייטק זה לא נחשב, המודל הוא מרק צוקרברג עם עשרות חולצות הטי-שירט הזהות שלו, רק שלא שמים לב שהן לא חולצות ב-10 דולר מדוכן של וולמארט. הן חולצות פרימיום באיכות גבוהה. גם הסמל של סטיב ג'ובס היה אותה חולצת גולף שחורה.
"מותגי היוקרה מתאימים את עצמם לרוח התקופה: הוגו בוס אפילו שינה את הלוגו בניסיון לפנות לקהל צעיר יותר. כל מותגי היוקרה משקיעים באופנת הספורט, רק שהם קוראים לזה סמארט קז'ואל. אני לא אוהב את המילה יוקרה, כל מעצב שיער כאן קורא לעצמו מעצב יוקרה. אני חושב שהמילה הנכונה היא איכות. ויש עוד מספיק קהל בארץ שמחפש איכות. יש אצלי גם גידול ברכישה מצד המגזר הערבי, במיוחד בזמני החגים שלהם".
אתה חושב שהקהל הישראלי, יחסית לרוח התקופה, מתלבש טוב?
"בארץ משקיעים פחות מבחו"ל בהוצאה לביגוד - רק 4% מההכנסה הפנויה, לעומת 7% באירופה. התיאוריה שלי אומרת שאנחנו מדינה של מהגרים, ולכן קודם אנחנו משקיעים בהישרדות ואחר כך בביגוד, וגם שלוש שנות צבא במדים לא מצריכות מאיתנו רכישות בגדים. היה אצלי בעבר מנהל מהוגו בוס שאמר לי, אתה מגזים כשאתה אומר שבארץ לא לובשים חליפות, והתערב איתי שנראה לפחות 10 אנשים ברחוב עם חליפות. בסוף היחיד שראינו היה איש ביטחון בקניון עם חליפת מדים של חברת השמירה. הישראלים מגזימים עם לבוש הקז'ואל. בישראל מתפשרים על האיכות לטובת הכמות".
