בית משפט השלום בתל אביב קבע לאחרונה שגרושתו של גבר שנקלע לחובות כבדים תיאלץ לוותר על מחצית מזכויותיה בדירה שבה התגוררו במהלך נישואיהם, אף שהיא שייכת לה במלואה בהתאם להסכם הגירושים. בכך קיבל השופט דן סעדון עתירה שהגישה הנאמנת בהליך חדלות הפירעון של הבעל לשעבר, בבקשה לפירוק השיתוף בנכס.
בני הזוג רכשו את הדירה בשנות ה-90 מורת 1.4 מיליון שקל ונרשמו בטאבו כבעליה בחלקים שווים. כמה שנים לאחר מכן לאחר מכן הם נפרדו וחתמו על הסכם גירושים שבמסגרתו התחייב הבעל להעביר לאישה את מלוא זכויותיו (50%) בדירה. בהמשך הוא נקלע לחובות ונושיו רשמו הערה לטובתם בטאבו. רק חודשיים לאחר מכן הגישו בני הזוג לשעבר את הסכם הגירושים החתום לאישור בית המשפט. עם זאת, עד היום האישה טרם פעלה לרישום זכויותיה בטאבו מתוקף ההסכם.
בדצמבר 2019 ניתן בעניין הבעל צו פתיחת הליכי חדלות פירעון. במרץ 2021 – כשני עשורים לאחר עריכת הסכם הגירושים – הגישה הנאמנת בהליך את התביעה לבית המשפט. לטענתה, ההסכם שעליו חתמו הצדדים הוא למראית עין, כך שהחייב עודנו בעלים של חצי מהדירה. לטענתה היא באה בנעלי החייב וזכותה בדירה, כפי משתקפת מהרישום על שמו בטאבו, גוברת על זכותה של הגרושה שלא נרשמה בטאבו.
מנגד טענו בני הזוג לשעבר שזכותה של האישה בדירה השתכללה עם כריתת ההסכם, שהוא לטענתם אותנטי ותקף. הם ציינו כי היא ויתרה במסגרת ההסכם על כתובתה ועל חלק ממזונותיה בתמורה לחלקו של בעלה בדירה.
עו"ד ענבל מרזוקאבל השופט סעדון לא שוכנע מטענותיהם, וכתב: "במקרה שלפני הצטברה מסה קריטית של 'אותות מרמה' המצביעה על כך שההסכם בין היחיד למשיבה – לכל הפחות בעניין העברת הזכויות בדירה מהיחיד למשיבה – היה למראית עין בלבד". לדבריו, בני הזוג לא סיפקו הסביר מניח את הדעת לפער הזמנים בין אישור הסכם הגירושים בבית המשפט (בשנת 2004) לבין גירושיהם בפועל (2009). לדבריו, גרסת האישה שלפיה בעלה בגד בה רק מחזקת את התמיהה שכן מצופה היה שבנסיבות כאלה היא תמהר להתגרש.
בפסק הדין צוין שבהתאם להסכם היה על הבעל להתפנות מהדירה לכל המאוחר בתחילת 2005. עם זאת, ביולי 2013 חתמו הצדדים על מסמך בבנק שבמסגרתו הצהירו שהם עדיין גרים יחד עם ילדיהם. הנה כי כן, כתב השופט, גם שנים ארוכות לאחר יצירת ההתחייבות של הבעל להעביר את זכויותיו לגרושתו הם המשיכו להציג עצמם כלפי צדדים שלישיים כבעלים במשותף של הדירה.
הוא גם לא האמין לתירוץ שהעלתה האישה שלפיו לא רשמה את זכויותיה בגלל שעול גידול הילדים מנע ממנה להתפנות למשימה. נקבע כי העיתוי שבו הוגש הסכם הגירושים לאישור בבית המשפט מרמז על כוונה להבריח נכסים מהנושים של הבעל.
לדברי השופט, צבר "אותות המרמה" מדבר בעד עצמו ולפיכך ההסכם להעברת זכויות החייב בדירה לגרושתו – בטל. בנסיבות אלה הוא נעתר לבקשת הנאמנת והורה על פירוק השיתוף בדירה.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ הנאמנת: עו"ד מאיר גרוס
• ב"כ החייב: עו"ד דוד הוד
• ב"כ האישה: עו"ד גלית ברוש
• עו"ד ענבל מרזוק עוסקת בחדלות פירעון
• הכותבת לא ייצגה בתיק
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
