"מה זה, זה נראה כמו ספא", אני אומרת לרותי לבייב־יליזרוב. "נכון?" היא עונה בגאווה, "ויש פה גם את הריח הזה שאני כל כך אוהבת, נקי ומתוק כמו שיש בבתי מלון ממש טובים". מיד עולה בי המחשבה, "מעניין מה זה בית מלון ממש טוב בסטנדרטים של לבייב", אבל אני מגרשת אותה מהר ומציצה שוב באחד מהחדרים. הוא יפהפה וגדול, בכניסה ניצבת מראת איפור ענקית מוקפת נורות. בקצה החדר אני מגלה מדרגות שמובילות לבריכה מרוצפת בגוני כחול. בא לי לטבול בה ברגע זה, היא נראית חלומית וצלולה כמו לגונה בהוואי. קשה להאמין שאנחנו במקווה ברחוב בן יהודה בתל־אביב. אני נזכרת במקווה שבו ביקרתי ערב החתונה שלי. הוא היה חשוך כמו ארון מטאטאים ונדף ממנו ריח של אקונומיקה ממסדית בשילוב טחב. בהשוואה אליו, המקווה הזה נראה כמו הסופר־מודל של המקוואות.
כתובת נוספות למנויים:
הגענו למקווה הדוגמן הזה בעקבות המיזם שלבייב־יליזרוב יצרה עם שותפתה, ברכה שילת, יזמית בתחום החינוך והמנהיגות הנשית. קוראים לו "שעשני אישה" ומטרתו להנגיש את טהרת המשפחה לכל הנשים, דתיות, אבל בעיקר מסורתיות וחילוניות. "טהרת המשפחה בשבילי היא מתנה שקיבלנו מהקב"ה", אומרת רותי, "זו שיטה גאונית שמחזירה לזוגיות שלנו את התשוקה, האהבה והגעגוע לבן הזוג. הערב של הטבילה במקווה בשבילי כל כך מיוחד. יש משהו במים הצלולים האלו, מי גשם טהורים, שמחבר אותי פנימה וגורם לי לקחת זמן יקר לעצמי. והאיחוד עם בן הזוג אחרי כמעט שבועיים של געגוע, הלוואי שיכולתי להעביר את התחושה הזו לכל הנשים".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בשלב ראשון כבר הושק אתר אינטרנט חדש ומושקע ששם לעצמו למטרה להפוך לבית החם של ציבור הטובלות. יש שם ולוג של רופאות ומדעניות שמדברות בשבחי השיטה הזו להחזרת האש לקשר הזוגי, ורשימה של 150 המקוואות היפים והשירותיים בארץ. צוות המיזם עצמו עבר בין מקווה למקווה ברחבי המדינה, והעניק תווי איכות לכאלו שעומדים בסטנדרטים שלו.
"היה לנו חשוב לשפר את חוויית הטבילה לנשים", מסבירה לבייב־יליזרוב, "והשאיפה היא שעוד ועוד מקוואות יתווספו אלינו עם הזמן כדי שתהיה לכל אישה יכולת בחירה. אולי ראית את שלטי החוצות שלנו. שלט ורוד עם המשפט 'זה היום שלך'. זה החזון שרצינו להעביר, שהטבילה במקווה אמורה להיות יום משמח ומשמעותי".
נשים כמוני נרתעות מהמילה "נידה", שרומזת שאת מנודה, ומהמילה "טומאה". כאילו שצריך לשפוך עלייך בקבוק סנו ז'אוול.
"השורש של המילה נידה בכלל בא מהמילה נדידה, לא מלשון נידוי או דחייה, אלא בעל ואישה שנודדים זה מזה כדי לחזור ולהתגעגע. וטומאה זה בכלל מצב רוחני. אבל עזבי, זה בדיוק מה שאנחנו רוצות לעשות במיזם, להעביר את המסר שאני בעצמי למדתי על הזוגיות הפרטית שלי. כמה זה עושה טוב לקשר, כמה זה גורם לך לחזור להיות מאוהבת בבן הזוג שלך.
"כשהייתי בת 20 קראתי ב'קוסמופוליטן' כתבה עם מטפלת מינית מאוד מפורסמת מאנגליה. היא אמרה שזוגות שנמצאים יחד מעל לעשר שנים בקושי מקיימים יחסי מין. ואז מה היא בעצם מייעצת להם? לעשות דיאטת מגע במשך כמה ימים, פשוט לא לגעת, ואז לקבוע סקס־דייט ביומן. ואני אומרת, עם כל הכבוד למטפלת המינית הידועה, אנחנו היהודים חיים את זה כבר 3,000 שנה, וקוראים לזה הערב של המקווה. זו השיטה הכי טובה שיש לשאלת השאלות של העידן הזה, כשאחוזי הגירושים כבר עוברים את ה־50, וגם ה־50 אחוזים שכן נשארים יחד לא בדיוק מלקקים דבש. נשארים בגלל הילדים וכי יש משכנתה משותפת ולא כלכלי לעזוב. אנחנו מחפשים כל כך הרבה איך להישאר אוהבים, נוסעים עד להודו כדי ללמוד מבודהה, ודווקא פה בבית, ביהדות, יש לנו את כל התשובות".
מודה ומתוודה, כששמעתי שזה הבייבי החדש שלה, זקפתי את הגבה הלא־טבולה שלי לשמיים. בפעם האחרונה שבה שמעתי על רותי לבייב־יליזרוב, היא עוד הייתה המנהלת הנערצת של קניון רמת אביב. ההצלחה שלה שם הייתה פנומנלית: היא הצליחה להפוך את הקניון השכונתי להכי זוהר, מזמין וחו"לי. היא כל כך הצליחה שם, שעיתונאים כלכליים התחילו להתלחש שהנה, קמה מתחרה חדשה לתואר היורשת של אימפריית לבייב. עד אז, דיברו דווקא על אחותה הבכורה צביה כיורשת הטבעית של אבא לב, ואחר כך על אחותה חגית, שגרה בארצות־הברית ומנהלת שם את עסקי המשפחה.
אולי שמתם לב לחוט השני הדק שנמתח כאן: למרות שלראש המשפחה לב לבייב יש תשעה ילדים, חמישה מהם בנים, איכשהו דווקא הבנות הן אלו שמדברים עליהן כיורשות האפשריות של העסק. "זה ממש לא נכון", טוענת רותי, "אני כן יכולה להגיד לך שאנחנו משפחה שבה הבנות מאוד דומיננטיות".
אני מספרת לה שבתקופה שבה היא כל כך הצליחה בקניון רמת אביב, נשמעה עוד רכילות, שחורה יותר. אנשים אמרו שבגלל ההצלחה הפנומנלית שלה בקניון, האחיות שלה הרגישו מאוימות והחליטו להגלות אותה עם בעלה, איש העסקים והנדל"ן אפי יליזרוב, ללונדון. "נו באמת", היא מגחכת, "היחסים שלי עם האחיות שלי לא סתם טובים, הם מעולים. אני כל כך אוהבת אותן וקרובה אליהן ממש. צביה היא זו שהתעקשה להכניס אותי לעסקים עוד כשהייתי ילדה".
איך זה קרה?
"הייתי בת 18, בדיוק סיימתי את הלימודים ולא היה לי מה לעשות. אני לא אחת כזו שיכולה להשתעמם, אז צביה אמרה, 'בואי בינתיים, אנחנו צריכים עזרה במשרד המכירות של נווה סביון באפריקה ישראל. את מכירה את שכונת נווה סביון? זו שכונה קטנה של אלפיים יחידות מגורים. ושם אני התחלתי, הכי מלמטה, רק עניתי לטלפונים. האמת היא שהייתי מאוד־מאוד טובה בזה, אנשים אהבו לדבר איתי, רצו לשבת איתי פנים אל פנים. מהר מאוד הפכתי לאשת מכירות, הייתי הולכת עם זוגות להראות להם דירות. עבדתי כמו מטוס סילון. הייתי הולכת להראות דירה על עקבים של עשרה סנטימטרים, עוברת בחולות של אתר הבנייה בלי בעיה. כולם היו עולים במעלית ואני - בואו נעלה ברגל.
"משם הגעתי לתפקיד של מנהלת אתר, שוב כי צביה דחפה, ופגשתי את המנהל יעקב ברכה. לא אשכח אותו בחיים, הוא הדמות שהכי עיצבה אותי. לפני שהתחלתי לעבוד, הוא קרא לי למשרד ואמר לי, 'תקשיבי, אני לא תומך במינוי הזה. אמנם את מוכרת מדהים, אבל את מאוד צעירה ולא מוצא חן בעיניי שאחותך מקדמת אותך ככה. יעד המכירות שהצבנו לרבעון הקרוב הוא מטורף, מה יקרה אם את לא תעמדי ביעד?'"
ומה ענית לו?
"אמרתי לו, 'אם אני לא אעמוד ביעד, אני אתפטר. אבל מה יקרה אם אני כן אעמוד ביעד?' והוא ענה: 'אם את תעמדי ביעד, אני מוריד בפנייך את הכובע'. אני טיפוס שמאוד אוהב אתגרים, ועמדתי ביעד בהצלחה יתרה. אז יעקב שם באותו יום קסקט והוריד בפניי את הכובע. ולא, לא נעלבתי מזה שהוא חושב שאני שם בלי סיבה. אני כן חושבת שאני והאחיות שלי הוכחנו שהצלחנו בזכות ולא בחסד. אף אחד לא היה מחזיק אותנו בתפקידים כל כך חשובים אם לא היינו עומדות ביעדים. אבל זה בסדר, אני מבינה שאנשים שואבים את הדעות שלהם מכל מיני סטיגמות על עשירים, איך אמרת שקוראים לסדרה ההיא שאת אוהבת?"
"יורשים", אני אומרת לה, במבט קצת מושפל. איכשהו הייתי משוכנעת שהיא ראתה את הסדרה ומצאה את עצמה בכל האינטריגות בין האחים למשפחת רוי ובקרבות הירושה שהם מנהלים מול אביהם. אבל ללבייב־יליזרוב לא היה מושג על איזו סדרה אני מדברת. מה גם שהדרך שבה היא מדברת על הוריה, על אחיה ואחיותיה, היא כל כך מגוננת ומלאת אהבה, שאין ספק שמשפחת לבייב רחוקה מאוד מהמשפחה הטלוויזיונית התככנית.
הלבייבים הם שבט אחד מלוכד ומסור, וגם מאוד דיסקרטי. החשאיות של אבי המשפחה כבר ידועה - האיש נותר סגור וסודי בפני התקשורת ממש כמו כספת יהלומים. רותי, לעומתו, היא אישה פתוחה ברגשותיה ובדעותיה, אוהבת לדבר ולצחוק. אבל גם היא שומרת על כללי השבט: הדבר הכי חשוב הוא המשפחה, צריך להגן עליה ולשמור על מעגל של שקט תעשייתי מכובד סביבה. וכך קרה שלרותי לבייב־יליזרוב אין כמעט נוכחות בגוגל. בקושי שלושה אזכורים קצרצרים וזניחים.
"כן", היא מודה, "אנחנו משפחה מאוד פרטית. זו הפעם הראשונה שאני מדברת בתקשורת. אני גם לא משלה את עצמי שאת עושה איתי כתבה בגלל שאני אני. אני יודעת שאני מסקרנת בגלל אבא שלי ובגלל שם המשפחה. אני לא חיה בסרט. אפילו את חשבון האינסטגרם שלי היה קשה לי לפתוח בהתחלה. כל נושא החשיפה לא נמצא בדנ"א המשפחתי שלנו".
כשפוגשים את רותי ומתרשמים מכמה היא מחוברת וערכית, אי־אפשר שלא לחשוב גם על הבן המזויף של המשפחה. אנחנו מדברים כמובן על "נוכל הטינדר", ישראלי בשם שמעון חיות, שבמשך שנים התחזה למיליארדר בשם סיימון לבייב, והציג עצמו כבן המועדף של לב. התרמית הזו נתנה לו קו אשראי מכובד שאיפשר לו לשכור מטוסים פרטיים ומכוניות פאר. ככה הוא הרשים נשים, ואחר כך הונה אותן וחלב מהן מאות אלפי דולרים.
אגב, נדמה שהאיפוק והדיסקרטיות האופייניים למשפחה הם אלו שגרמו לו להתחזות דווקא ללבייב. הרי גם לילדי המשפחה האמיתיים יש מעט מאוד אזכורים בגוגל. "שמענו עליו והיינו מודעים לפעילות שלו במשך שנים", היא מודה, "ידענו עליו הרבה לפני הסרט. הכל התחיל כשאנשים בחברות השכרה של מטוסים פרטיים התחילו לספר לנו שהוא מעביר להם סוויפטים (אישורי העברת כסף מהבנק – ד"ס). זה פגע לנו במוניטין העסקי שלנו והעציב אותנו, ולכן כבר לפני שנים ניסינו להתלונן עליו במשטרה. אבל המשטרה פשוט לא התעניינה בזה. מעבר לזה, בכל פעם שהתקשרו אלינו כל מיני חברות של יאכטות ומטוסים כדי להתלונן שרימו אותן בשמנו, עורך הדין שלנו היה נותן להן את מספר התביעה שלנו במשטרה, שיצטרפו לתלונה ויחזקו אותה. ושוב, המשטרה לא עשתה בנושא דבר".
החוצפה הזו שלו, שנחשפה גם בסרט של נטפליקס "נוכל הטינדר", מאוד מקוממת.
"כן, את יודעת שהוא המשיך עם זה גם כשהוא כבר ידע שהסרט יוצא? אפילו יום לפני שהסרט יצא התקשר מלונדון חבר טוב של אפי, בעלי, ואמר שסיימון ניגש אליו והזדהה בתור אחי".
ומה חשבת על הסרט?
"נתחיל בזה שלא פנו אלינו מהסרט, לא להתראיין ולא לדבר. לקחו תמונות שלנו מהאינסטגרם ויצאו לדרך, בלי לשאול ובלי לבקש אפילו תגובה קצרה. הסרט עצמו הראה רק חלק קטן מאוד מהפעילות שלו, אנחנו מכירים הרבה־הרבה יותר. במשך שנים קיבלנו אינספור תלונות מחברות ומאנשים שנפגעו, זוגות צעירים, זקנים. זו אחת הסיבות שהחלטנו ללכת גם על קובלנה פלילית וגם על תביעה כספית. החלטנו שכל הכסף שנקבל ילך במלואו לנפגעים שלו. שיקבלו לפחות פיצוי".
למה החלטתם ללכת רק באפיקים משפטיים ולא לצאת ולהתראיין על זה בציבור?
"תראי, אני לא יכולה להגיד שזה לא פגע בנו. האחים שלי שגרים בחו"ל מספרים שכשהם מכירים מישהו חדש בעסקים אומרים להם, 'תוכיח לי שאתה באמת הבן של לבייב'. וזו נהייתה בדיחה. אני מגיעה למקום ומציגה את עצמי, ואנשים אומרים: 'אה, את אחות של סיימון'. לצערי, כשאתה חי את זה במציאות, זה מצחיק פחות. אבל לא רצינו לצאת לתקשורת מיד כי לקחנו זמן לחשוב איך להתמודד עם זה. נהיה כזה באזז סביב הסרט, שלפעמים זה מקומם אותי. מה פתאום הוא הפך לאיזו דמות מצחיקה וגימיקית במקום הנוכל שהוא. ומצד שני, זה גם מצחיק. ראיתי בטיקטוק סרטונים של נשים רוסיות שאומרות, 'עליי הוא לא היה מצליח לעבוד, זה היה נגמר בשנייה שהוא היה מבקש כסף'. צחקתי מאוד".
על רותי לבייב־יליזרוב זה היה עובד?
"אם הוא היה לוקח אותי בפגישה הראשונה במטוס פרטי? כבר על זה הייתי עושה עליו איקס".
היא בת 40. יש לה עיניים בוערות ויפות כמו של נמר ואישיות בהתאם. היא מגדירה את עצמה כבת ה"קצת שובבה" במשפחה. ממש כמו שהסתובבה באתרי בנייה על עקבים וגרמה למנהל שלה להסיר את הכובע, ככה היא עוסקת היום בתחום קצת לא צפוי לאישה שנולדה למשפחה מאופקת כזו: מטפלת זוגית ומדריכת כלות עסוקה ומצליחה עם קליניקה אחת בלונדון ואחת בארץ. ולא סתם מטפלת זוגית, אלא מטפלת מינית שמעלה באינסטגרם סרטוני הדרכה איך להחזיר את התשוקה. ככה, למשל, היא מדברת על המחזור החודשי: "אנחנו הנשים, הרבה פעמים שמות את עצמנו בתחתית סדר העדיפויות. קודם כל הילדים ומה יהיה עם הילדים ואז המשפחה והחברות, וההיא צריכה אותי שאעזור. אנחנו מגיעות למצב שאנחנו נמצאות בתחתית של התחתית, אנחנו מגיעות למצב שהילדים אוכלים ואנחנו אוכלות את השאריות של הסיר שלהם, או מסתפקות בביסקוויט וקפה. אז הקדוש ברוך הוא מצא דרך להזכיר לנו שאנחנו חשובות, ומה יותר סימן בשבילנו מדם אדום בוהק שיזכיר לאישה לקחת לעצמה זמן בשבילה?"
אין לך בעיה להגיד דם אדום בוהק או לדבר על מין עם מטופלות?
"מה פתאום שתהיה לי? תמיד שואלים אותי, איך זה שאת דתייה ואת יועצת מין? בעיניי זה הכי הגיוני. היהדות כל כך מקדשת את המיניות, זה לא האיסלאם והנצרות שהן פוריטניות, היא רואה בקיום יחסי מין מצווה, הגבר מצווה לגרום עונג רגשי ופיזי לבת הזוג, לתת לה תחושה שהיא רצויה ונחשקת. אז כשאני מטפלת במיניות וזוגיות אני תמיד יוצאת מנקודת המוצא של היהדות, שהאישה היא הכתר של המשפחה, שהכי חשוב שהיא תהיה מרוצה ושמיניות טובה זה אבן יסוד אצלנו".
אני חשבתי על זה יותר מכיוון אחר - את באה ממשפחה בוכרית, עדה שנחשבת מאוד שמרנית. אישה שם צריכה להיות ילדה טובה שלא יודעת כלום על מין, שלא לדבר על זה שאתם משפחה מאוד־מאוד דיסקרטית ממילא.
"יש שמרנות אצל הבוכרים, לא אגיד לך שלא. אני למשל התחתנתי בגיל די צעיר, וכן, בעלי הוא הגבר הראשון והיחיד בחיי, ואני כל כך שמחה שזה ככה. אבל אצלנו בבית נתנו לי לצאת ולבלות, נתנו לי חופש והמון עצמאות. לאבא ואמא שלי לא הייתה שום בעיה עם בחירת המקצוע שלי. הם תמיד נתנו בילדים שלהם אמון מלא ועודדו אותנו להגשים את עצמנו”.
ובכל זאת, המעבר הזה משיווק דירות וניהול הקניון הכי ממותג ואלגנטי בארץ לעיסוק במנהג בן 3,000 שנה קצת מוזר לי. בראש שלי אני מדמיינת גבר כסוף שיער עומד ואומר, "איפה המודל העסקי פה?"
"זה בטח לא בשביל כסף. זו אמונה חזקה שיש לי בסוד הזה לשמירת האהבה והתשוקה שקיבלנו מהקב"ה. וזה בא לי ממקום אישי. כי המשפחה והזוגיות שלי נגאלו בזכות זה".
אחרי הניהול של קניון רמת אביב, היא עברה לתפקיד הטבעי הבא - מנהלת חטיבת הקניונים הארצית. זו הפכה להיות התקופה הכי עמוסה ומאתגרת בחייה. "אהבתי את זה, אני מתה על התחום, אבל החיים שלי היו באמת מטורפים, כי במקביל גם עשיתי תואר שני וילדתי ילד שני".
זה השלב שבו אני מסתכלת עלייך כמו על חייזר. איך הספקת הכל?
"אני הסתכלתי על עצמי אז כמו חייזר. סדר היום שלי אז היה משוגע. הרגשתי שאני חיה ולא חיה. כל הזמן במרדף סביב השעון, יושבת בפגישות, סוגרת את החדר כדי לשאוב חלב אם ולהקפיא, כי אני גם מיניקה. מגיעה לכל שבת עם הלשון בחוץ. ואז הגיעו לבעלי מלא הזדמנויות עסקיות בלונדון וביהלומים, והוא ממש רצה לנסוע. אני לא רציתי, היה לי נוח איפה שאני, אבל אמרתי לעצמי, 'זה החלום שלו' ונסענו".
ומה קרה כשהגעתם ללונדון?
"התפנה לי זמן. גיליתי שבגלל הקריירה שניהלתי בארץ, אני לא יודעת כל כך להיות אמא. בארץ הייתי חוזרת הביתה מהעבודה ישר למטפלת שמגישה לי שני ילדים, מקלחת, מאכילה, משחקת איתם חצי שעה, ולילה טוב. ופתאום בלונדון אני מבינה שכל שבוע יש לי יומיים וחצי עם הילדים, סוף שבוע ארוך. זו הייתה ממש הרגשה של חרדה קיומית. אבל בסוף בלונדון למדתי להיות אמא ולאהוב כל דקה באימהות.
"במקביל גיליתי מה קרה לזוגיות שלנו בעקבות התקופה המטורפת ההיא בארץ. הבנתי שכבר שנים אני רואה זוגיות כמשהו שפשוט קורה מעצמו, לא משהו שאת משקיעה בו וחושבת עליו. שמתי לב גם שנשים מהקהילה היהודית אוהבות לדבר איתי, להתייעץ. שם התחילה כנראה הקריירה של הטיפול. מההבנה שזוגיות זה לא משהו שמתנהל מעצמו וכמה אני רוצה לעזור לי ולאחרים”.
דווקא אז, כשהיא סוף־סוף עוצרת קצת, קורה משהו פתאומי עם אחד הילדים, אתגר התנהגותי לא מוסבר שהם לא מצליחים לפתור בטיפולים הרגילים. רותי אובדת עצות, גם חיי הבית והזוגיות שלה משתנים וכולם סובלים. אז נכנסת לתמונה גיסתה שממליצה לה על “אגרות קודש”, כתביו של הרבי מליובאוויטש. "היא אמרה לי, ‘שימי לב למשהו מעניין. תמיד כשאנשים היו פונים לרבי בבעיות שקשורות לבית, בעיות שיש עם ילד, קשיים בזוגיות, פריון, פרנסה, תמיד התשובה שלו הייתה אחת – שהבעל והאישה צריכים ללכת יחד למדריך וללמוד מחדש את טהרת המשפחה'. אז אפי ואני מתחילים ללמוד הלכות טהרה, פתאום אנחנו רואים שיש כל מיני דברים קטנים שלא הקפדנו עליהם. כמו לא להעביר ספל מיד ליד בזמן הזה, או העובדה שהמיטה שלנו לא הייתה 'מיטה כשרה'".
זמן לא רב אחר כך, היא חיפשה מרצה שתעביר לקבוצת חברות שלה הרצאה על טהרת המשפחה. כאשר לא הצליחה למצוא - החליטה להעביר את ההרצאה בעצמה. "קצת אחרי זה הבעיה שלנו בבית נפתרה. פשוט נעלמה מעצמה. אני כל כך נזהרת שלא לקרוא לזה נס, לא אוהבת שמבטיחים ניסים ונפלאות. ועדיין, איך שהתחלתי להפיץ וללמוד טהרת המשפחה העניינים התחילו להסתדר, אי־אפשר שלא להרגיש שהקדוש ברוך הוא כיוון אותי”.
את יודעת, זה מרשים אותי שאת זאת שבאת בסוף להרצות להם בערב ההוא. הרי את אישה כל כך עשירה, יכולת בקלות להפעיל כסף וקשרים ולהביא מרצה תוך יומיים.
"אני לא כזאת. לא עלה על דעתי להפעיל קשרים כדי למצוא מישהי שתבוא".
וזה מהבית?
"אמא שלי היא אישה צנועה ופשוטה ברמות. היא האישה היחידה על פני כדור הארץ שאין לה תיק איפור. לא מסקרה, לא סומק, והיא גם לא צריכה, פשוט יפהפייה טבעית מדהימה. היא כולה רוחניות ומשמעות, רק לעשות ולתת צדקה ואיפה לעזור. היא עושה גם הרבה מאוד שידוכים. אגב גם אבא שלי הוא לא טיפוס של מותגים. בכלל. אני תמיד אומרת שזו זכות לגדול אצל הורים כמו שלי, בעיקר בגלל הערכים שספגנו מהם בבית".
את מעבירה חלק מהם לילדים שלך?
"בטח, אמא שלי ואבא שלי תמיד רצו שנעבוד ונפרנס את עצמנו ונעריך כסף, וגם הילדים שלי בחיים לא יקבלו מותרות ומותגים. כילדה עבדתי בבית של ההורים שלי יותר קשה מילדים אחרים, הייתי כמו אמא לאחים הקטנים יותר, ישנה עם אחותי התינוקת, קמה איתה ומאכילה אותה. אמא שלי כל הזמן הייתה מארחת ומבשלת, גם חברים וגם אנשים שאין להם, במצוקה כלכלית או בריאותית. לא תמיד זה היה פשוט, אבל תמיד זה היה ערכי ומלא לב. אני חושבת שערכים זה לא משהו שקשור בכלל לכסף".
ובכל זאת, מכל הדברים שעשירים כן יכולים להרשות לעצמם, מה הכי כיף? גולף? יאכטות?
"כל דבר הוא כיף אחרי המון עבודה קשה. באמת. כשאתה בא לנוח במלון פאר אחרי תקופה של עבודה קשה שנתת את הנשמה, זה הכי כיף. רק חסרה לי הנישה הקטנה הזו של אוכל כשר טוב, אבל זה משתפר.
"אני כן יכולה להגיד לך שמעולם לא חייתי בתודעה שאני לבייב ומגיע לי משהו. מעולם לא עלה על דעתי להגיד משהו כמו – 'סליחה, אתה יודע מי אני?' לא היה, לא קיים, אצל אף אחד מאיתנו. מה שכן, יש אנשים שמתקרבים אליך בגלל זה. היו חברות שרצו להשתמש בי, לספר שאני חברה שלהן. היה לנו זוג חברים, אישה ובעל שמאוד אהבנו, שסיפרו על הקרבה איתנו כדי ליצור קשרים עסקיים, וברגע ששמעתי שהם עושים את זה נאלצתי לנתק איתם כל קשר".
איזו זוגיות יש להורים שלך? כי הם נשמעים מאוד־מאוד שונים. הוא מטייל בעולם כמו ג'יימס בונד, נורא מסתורי, והיא בבית, לבושה בפשטות ועוזרת למעוטי יכולת.
"הם בזוגיות טובה. תמיד יש מקום לשיפור, כמו אצל כולנו, אבל אני מסתכלת על כל הדברים שהם הצליחו לעבור יחד וזה באמת הישג. את יודעת, זה לא פשוט גבר שנוסע כל הזמן, שעובד, ולך יש תשעה ילדים לגדל. אבל אני מרגישה שהוא היה מאוד־מאוד נוכח בחיים שלנו. להורים שלי היה כלל מאוד חשוב. לא משנה איפה אבא שלי מסתובב במשך השבוע, בשבתות הוא תמיד מגיע הביתה. ואם הוא לא מצליח – אנחנו נוסעים אליו.
"אבא שלי גם אוהב מאוד עשייה חברתית. ההורים שלי הקימו יחד רשת בתי ספר ענקית שעוזרת לאלפי ילדים וילדות מעוטי יכולת. אבא שלי גם הקים את הקונגרס העולמי ליהדות בוכרה. צריך לזכור שהוא הגיע לפה מסמרקנד בלי כלום, הוא יודע מה זה קושי כלכלי. ולכן הוא רצה לתת בחזרה לקהילה הבוכרית שממנה הגיע".
לבייב־יליזרוב לבושה יפה ויצירתי, אבל לא במותגים מנקרי עיניים. החולצה מפוראבר 21, הנעליים והחצאית מזארה, ורק התיק יוקרתי, של איב סאן לורן. על האצבעות יש לה רק שתי טבעות. אחת, משובצת אבן אזמרגד ירוקה וגדולה, היא קיבלה מאבא. השנייה, יהלום, אלא מה, מבעלה אפי, יהלומן רגיש ונאה שלאחרונה נכנס לפוליטיקה ונבחר להיות חבר המועצה הדתית של סביון. ועוד פרט קטן - הם קרובי משפחה. היא נישאה לו כמו שהיא עושה כל דבר בחייה, מתוך אהבה ענקית ואמונה חזקה.
איך התאהבתם?
"הוא תמיד היה שם ברקע, אנחנו מכירים מאז ומתמיד. אבל קטע רומנטי? לא עלה לי במחשבה. אני תמיד צוחקת ואומרת שאלוהים כישף אותנו, בגלל זה התאהבנו ככה. תשמעי משהו מצחיק, אני הייתי הבת של נשיא הקהילה, ואת בטח מבינה שזה גרם לבחורים רבים לרצות להתחתן איתי. אפי היה יושב מהצד ורואה איך מצעד של מחזרים עולה אליי לרגל למשרד. הם היו עושים לי בושות של החיים. מגיעים למשרד המכירות שלי עם אמא ואבא שלהם, נושאים בונבוניירות ושוקולדים ופרחים, ואני באמצע העבודה. אני חושבת שזה גם הוסיף לאנטי שהיה לי ממילא נגד חתונות. אפי ואני היינו כל הזמן מתווכחים על זה. הודעתי לו בתקיפות שעד גיל 27 אני לא מתקרבת לשום חופה. שאני בכלל לא חושבת על ילדים. אמרתי לו שוב ושוב, 'תשמע, אם אתה מחפש אישה קטנה שתשב בבית ותכבס לך ותטפל בילדים, זו לא אני. תשכח מזה'. אבל אפי ראה רחוק, כי היום אני אמא מאוד מסורה לשבעה ילדים ונמצאת בבית ומבשלת בהנאה גדולה. וזה קורה רק כי זה בא ממני, כי אני חפצתי בזה בלב שלם".
