ההיסטוריה של מדינת ישראל רוויה בסיפורים כלכליים מרתקים שסוקרו בעיתונים במהלך השנים. מדור "אוצר מהעבר" של ynet הביא בשנה האחרונה יותר מ-30 כאלה, חלקם על דמויות ופרשיות מוכרות יותר וחלקם על אנשים ואירועים שפעם היו בכותרות הראשיות אך היום סיפורם כבר נשכח. כאן תוכלו לקרוא את כל הכתבות שפורסמו השנה במדור, אך לכבוד החג בחרנו להרחיב ולהזכיר ארבעה סיפורים שגולשי ynet אהבו במיוחד.
"סע לדובאי, האמירות הגיעה לפשיטת רגל"
אבו דאבי ודובאי הפכו בשנה האחרונה ליעדים נחשקים עבור הישראלים ורבים מאוד כבר ביקרו באמירויות בעקבות הסכמי אברהם. גורדי השחקים, האי המיובש, הקניון הגדול בעולם, מכוניות הפאר והמרחק הקצר יחסית מהארץ קרצו לתייר הישראלי שלא היה מוכן לוותר על החוויה המיוחדת, גם בתקופת הקורונה.
אבל המדינה המתקדמת הזאת, שהתמ"ג שלה לנפש מגיע כבר ל-70,371 דולר, המציב אותה במקום ה-11 בעולם, לא הייתה כזאת מאז ומעולם. עד 1960 היו אלה אמירויות עניות של קובץ כפרי דייגים, נחשלות, דלות אמצעים, עם עוני חמור. האמירתים עסקו אז בעיקר בענפי הדייג, בניית ספינות וסירות ובסחר ימי.
אז איך הפכו האמירויות הנחשלות למעצמות עשירות וראוותניות של היום?
צפו: "סע לדובאי, האמירות הגיעה לפשיטת רגל"
(צילום: שחר גולדשטיין)
ב-1993, 27 שנים לפני ההסכם ההיסטורי עם ישראל, ביקר הכתב והפרשן הכלכלי של ynet ו"ידיעות אחרונות, גד ליאור, באיחוד האמירויות. "כבר בימים ההם", הוא סיפר, "גיליתי הרבה מנפלאות המדינה המיוחדת הזאת: מחד, עושר בלתי נתפס אצל רבים מהאמירתים, שנסעו כבר אז במכוניות פאר כדוגמת רולס רויס וקדילק, כאשר נשות השייחים רוכשות בשוק הזהב הנהדר תכשיטים בעשרות וגם ב-100 אלף דולר, באחר צהריים אחד של ביקור בחנויות שוק הזהב.
"אולם מאידך, חיו באותה מדינה עצמה גם מיליוני עובדים זרים, רבים מהם מפקיסטן, אפגניסטן, בנגלהדש, לבנון, הודו ונפאל, שעבדו למעשה ברוב המקצועות שהאמירתים לא חשבו אפילו לרגע לעבוד בהם - עבודות ניקיון, נהגי מוניות, צבעים, זבנים בחנויות ומלצרים. שכרם הגיע אז ל-800 עד 1,500 דולר בחודש".
הביקור הבא שלו באמירויות היה כבר שונה לחלוטין. "הגעתי בשנת 2009 לדובאי בשל סיבה שנראית ודאי היום לישראלים המבקרים כעת בהמוניהם כדמיונית לגמרי. העורך פנה אלי וביקש: 'סע לדובאי. האמירות הגיעה לפשיטת רגל'. זה היה נכון, אף כי קשה היה להאמין שזה מה שקרה לאמירות הזוהרת הזאת, שהייתה זכורה לי עוד לטוב מביקורי 16 שנה קודם לכן. הסיבה הייתה פשוט בזבוז ראוותני של כספי האמירות, עד שהפכה לחדלת פירעון".
תמונות וסיפורים נוספים ממקור ראשון מדובאי ואבו דאבי תוכלו למצוא בכתבה המלאה
הח"כ שמכר שטיחים לאיראנים: עלייתו ונפילתו של "הגביר" שניהל את המדינה
הוא לא נבחר לראש ממשלה וגם לא מונה למנכ"ל מדינת ישראל, אבל כולם ידעו מי באמת ניהל באותן שנים את ישראל. לא סתם כינו את חבר הכנסת אברהם שפירא "הגביר", אין אחד שלא ידע מי בעצם מנהל את העניינים בכנסת ומאחורי הקלעים בקואליציה ולמרבה הפלא, בהיותו איש מקובל ואהוד, גם באופוזיציה.
"הוא המוציא והמביא", אמרו עליו גם יצחק שמיר וגם שמעון פרס. כאשר רצו מתווך - פנו אליו, כיוון שהיה מקובל על שניהם ומאחר שבשמחת החיים שהפגין תמיד, התחבב על כל הסובבים אותו.
אברהם שפירא המנוח, איש חסידות סדיגורה ומקורב לחסידות גור, היה הכל: מנהיג אגודת ישראל, במינוי אישי של הרבי מגור, יו"ר מיתולוגי של ועדת הכספים של הכנסת, יו"ר הקואליציה, וגם יו"ר הוועדה המייעצת לבנק ישראל. שפירא כאמור היה כמעט כל יכול בכנסת, בעיקר בכל נושאי הדת והכסף. בעניין הדתי הוא יזם חוקים שחלקם התקבלו, חלקם גרמו למהומה וחלקם נדחו. כך למשל, ניסה לסגור את "הבימה" בשבת - אך נכשל בכך.
צפו: האיש שלא נבחר לראשות הממשלה אבל ניהל את המדינה
(צילום: שמוליק דודפור)
במקביל לפעילותו בכנסת, היה שפירא גם איש עסקים כבעלים של מפעל שטיחי כרמל ועוד כמה וכמה עסקים בארץ ובחו"ל, דבר שסיבך אותו אחר כך בטענות על שחיתות. גם סופו של המפעל, שהיה שנים רבות מרכז חייו, לא היה מרנין במיוחד.
על אופיו וכישוריו המיוחדים בכל הקשור לעסקים יעיד הסיפור הבא: ב-28 ביולי 1964 סופר ב"ידיעות אחרונות" כי מפעל שטיחי כרמל החל לייצר שטיחים ישראלים "בסגנון סקנדינבי": "תוקם ועדה מייעצת של אדריכלים לבחירת צבעים אופנתיים לשטיחי 'קופנהגן'". הייתה זאת הקדמה להצפת השוק בישראל בשטיחים פרסיים "על אף ההגנה האדמיניסטרטיבית". לעניין הזה ידאג בעתיד שפירא, כאשר יוטלו מכסים בשיעור גבוה במיוחד על שטיחים שייובאו לישראל, מה שלא ימנע כעבור זמן יצוא מפתיע מאוד של שטיחי מפעלי שפירא לאיראן, כפי שהעיתון מגלה בידיעה תחת הכותרת "שטחים ל...פרס", ב-31 באוגוסט 1977. "רק איש עסקים חצוף כמו שפירא יכול להעז לייצא שטיחים לאיראן", אמרו אז תעשיינים.
על סיפורו של האיש שכונה "הבוס הגדול", ולא רק בגלל ממדי גופו, תוכלו לקרוא בכתבה המלאה
מנהל הבנק שהורשע בגניבת 47 מיליון דולר - וקיבל חנינה
יהושע בן-ציון היה עילוי. על כך הסכימו הכל. האיש נעים ההליכות, שומר מצוות אדוק ותורם לצדקה, היה משפטן מצטיין, שאף כיהן כשופט בבתי דין צבאיים. חייו השתנו מן הקצה אל הקצה כאשר נשא לאישה את מוניקה וויליאמס, בתו של מיליונר יהודי-בריטי, שהיה במקרה גם בעליו של בנק בשם א"י-בריטניה. כבר כשמלאו לבן-ציון המחונן 29 שנים הוא נתמנה למנהל הבנק, ובעידודו של שר האוצר האגדי, פנחס ספיר, פרחה האימפריה הקטנה הזו. קבוצת וויליאמס רכשה חברות רבות, ושמה הלך לפניה. עד מהרה היה בנק א"י-בריטניה לרביעי בגודלו בישראל.
עם זאת, בן-ציון הנמרץ דווקא לא הצליח בכל מעשיו. הוא רכש לא פחות מ-19 חברות לקבוצת וויליאמס, אך רובן דווקא כשלו. כדי להיחלץ ממצב הביש, החל, על פי החשדות, לבצע פעולות אסורות בכספי הבנק בצורה מתוחכמת, דבר שהביא לבסוף לקריסת הבנק ולהתפוצצות אחת הפרשיות הכלכליות החמורות בתולדות המדינה.
צפו: מנהל הבנק שהורשע בגניבת 47 מיליון דולר - וקיבל חנינה
(צילום: שמוליק דודפור)
ב-9 בינואר 1975 הרשיע בית המשפט את בן-ציון בגניבת 47 מיליון דולר. העונש: 12 שנות מאסר. בן ציון, שהתמודד עם "מחלה סופנית" ממנה בסופו של דבר נפטר, טען עד יומו האחרון כי הוא חף מפשע ובית המשפט טעה טעות קשה. מהרגע הראשון שלאחר הרשעתו הוא היה עסוק בהשגת חנינה שתמנע ממנו מלרצות תריסר שנים בכלא - ולאחר מאבק ארוך הצליח בכך.
ב-7 בספטמבר הגיעה הפרשה לשיאה: ב"ידיעות אחרונות" דווח כי "נשיא המדינה העניק חנינה ליהושע בן-ציון. החנינה: בהתחשב במצב בריאות, בהמלצתו של מנחם בגין. בן-ציון ישוחרר מכלאו כבר בימים הקרובים".
החלטת נשיא המדינה עוררה פולמוס ציבורי שנמשך לאורך זמן ונחשבה לשנויה במחלוקת במשך שנים רבות. אבל בכך הפרשה לא הסתיימה - וסירבה לרדת מהכותרות גם עשר שנים לאחר שהחלה.
"אם אספר מאילו עסקים אני מרוויח כל כך הרבה, גם אחרים יעשו אותם ואפסיד כסף"
אנשי עסקים רבים, בעיקר בישראל, מעדיפים לפעול הרחק מהכותרות. הם עושים את העסקים בשקט, מושכים מהעסק מיליונים בשנה, חיים ברמת חיים גבוהה ומעדיפים לא להצטלם באתרי נופש יוקרתיים או שיכתבו על הווילה שאליה עברו רק לאחרונה. בישראל, סיפורי צבע עסיסיים על אנשי עסקים מובילים הם מצרך נדיר למדי. אנשי העסקים כאן כמעט שלא נצפים בחברת שחקניות קולנוע מפורסמות, על יאכטת תענוגות או בחופשת סקי בשווייץ.
אולם, לפני שנים חי בארץ איש עסקים מסוג אחר, כזה שצלמי פפראצי ברחבי העולם מנסים לחלץ תמונה שלו באתר אקסקלוסיבי או בחברת דוגמנית ידועה. כזה, שכיכב באותה העת הן במדורי הכלכלה והן במדורי הרכילות הפופולריים.
היה זה פוקה הירש. איש עסקים ישראלי, עם שם קצת משונה בארץ, מיליונר לא קטן, שייצר לעצמו תדמית של בליין בינלאומי והיה ממובילי מה שזכה בתקופתו לכינוי "החוג הנוצץ". השבועון "העולם הזה" הרבה לדווח על מעלליו, וגם בעיתונים היומיים ניתן היה למצוא דיווחים כמו "הוא שוב היה מוקף בחמש נשים יפהפיות, רוקד במסיבה הגדולה על הגג ונראה כמו תמיד במיטב מלבושי האופנה". בעסקיו, אגב, הוא היה דיסקרטי למדי. מה שהיה ידוע לכולם הוא שיש לפוקה הרבה מיליוני לירות.
צפו: איש העסקים שהצליח גם בביזנס וגם בפלז'ר, עד שהגיעו חוקרי המס
(צילום: משה מזרחי)
פוקה, שהצליח לצבור הון עצום אפילו בתקופת הצנע ומעלליו אף זכו לאזכורים בשירים של חיים חפר ונעמי שמר, בזבז כסף על ימין ועל שמאל. הרבה כסף. הוא יצא שוב ושוב למסעות תענוגות בחו"ל. "הנסיעות האלה עולות לי מאות אלפי לירות", הודה בשיחה עם כתבת עיתון "העולם הזה". הוא נהג לפקוד פעמים אחדות בכל שנה את פריז, לונדון, ניו יורק, רומא ומקומות שאהב במיוחד כמו הריביירה הצרפתית והאיטלקית וגם מונקו. גיחה ליומיים שלושה לסן טרופה או למונטה קרלו היו דבר שבשגרה אצלו. כאשר נשאל מהיכן יש לו כל כך הרבה כסף, נהג להגיד בבת שחוק: "אם אני אספר מאיזה עסקים אני מרוויח כל כך הרבה כסף - גם אחרים יעשו אותם ואני אפסיד כסף".
אבל החגיגה של פוקה נגמרה בבת אחת בעקבות פשיטת מס הכנסה המפורסמת ביותר בישראל עד היום. ב-2 במאי 1972 פשטו חוקרי מס הכנסה בעת ובעונה אחת על משרדיה של חברת "סידב", על ביתו של המיליונר בקיסריה ועל דירתו המפוארת בתל אביב, והחרימו מאות מסמכים וחשבונות. יש האומרים כי יום לפני הפשיטות היה היום האחרון של פוקה הירש השמח.
על סיפורו של האיש שזכה לכינוי "המלך פוקה הראשון" תוכלו לקרוא בכתבה המלאה
פורסם לראשונה: 07:19, 06.09.21
