לא קשה לדמיין מה עבר בראש של חיים כצמן, המנכ"ל ובעל השליטה בחברת גזית גלוב, בפגישה הזאת. איל הנדל"ן בן ה־72, אחד מאושיות שוק ההון בתל־אביב בעשורים האחרונים, מצא את עצמו בקרב על מפעל חייו. מולו, בג'ינס קרוע ובחולצת טריקו של ולנטינו עם הדפס של ענק של האות V - ישב ברק רוזן, הבעלים של חברת ישראל קנדה. כצמן, שחקן פוקר מהמנוסים והמתוחכמים שיש, הבין שאין לו בעצם קלפים ביד. רוזן בן ה־50, שהתחיל את הקריירה שלו כמתווך דירות, שם הצעה על השולחן להשתלטות על גזית גלוב ("ג'י סיטי", במיתוג המחודש שלה), בתום כמה חודשים שבהם קנה עם שותפו אסי טוכמאייר עוד ועוד מניות של החברה. כצמן נאלץ להסכים. זה היה שיאו של קרב שלא ירד מכותרות העיתונים הכלכליים. מאבק דורות בין הסוסים הנמרצים והטריים - רוזן וטוכמאייר - לבין כצמן, איש האצולה הוותיקה של הכלכלה הישראלית. מעבר למספרים ולספרי החשבונות, היה כאן סוג של רגע סמלי, חילופי דורות בענף הנדל"ן. כל הסאגה הזאת הייתה יכולה להחזיק עונה שלמה בסדרות כמו "שושלת" ו"דאלאס".
כתבות נוספות למנויים:
אבל את כצמן לא מנצחים כל כך מהר: מאז הבורסה נפלה והירידה החדה בשווי המניות של ג'י סיטי – הפכה את העסקה ללא כדאית עבור רוזן וטוכמאייר. הם נאלצו לוותר על ההשתלטות, הותירו את ג'י סיטי בידי כצמן, ורשמו על הדרך הפסד של יותר ממאה מיליון שקל. כצמן מצידו נשאר עם ערימת מזומנים של מאות מיליונים ביד - הכסף שהעבירו לו רוזן וטוכמאייר בתמורה לרכישה של חלק ממניות ג'י סיטי, במחיר גבוה בהרבה משווי השוק שלה כיום - 3.4 מיליארד שקל.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כן, המזל היה עם כצמן, אבל הוא לא יכול להתרווח יותר מדי על הספה הנוחה במשרדים שלו במגדל שמעל קניון ג'י בפארק צמרת. הוא נשאר עם חברה ממונפת שנושאת על גבה התחייבויות של מיליארדי שקלים ואגרות חוב בצלילה חדה, שמבטאות חוסר אמון של שוק ההון ביכולתו לנווט את הספינה לחוף מבטחים. גם העיתונים הכלכליים לא מפנקים אותו: אין כמעט יום שהוא לא מככב בהם בכותרות מסוג - "כצמן צריך לוותר על השליטה בגזית גלוב מחשש שתגיע למדרון חלקלק".
בריאיון כצמן מדבר לראשונה על החודשים הסוערים שעברו עליו, מתייחס לקרבות השליטה עם רוזן וטוכמאייר, מספר מה הוא חושב על שניהם, מסביר למה הזיקנה עושה לו טוב ולמה הוא עדיין ממשיך לרוץ קדימה בגיל 72. "הכותרות בכלל לא היו רעות מבחינתי", הוא אומר ומחייך בנון שלנטיות, "זה שאנשים חושבים שהעסק שלך טוב ומוכנים לשלם הרבה כסף עבורו, מה הבעיה? יש צרות גדולות יותר". האם המשחק הסתיים? "לא בטוח".
הריאיון נערך בשלישי בצהריים. כמה שעות לפני כן, מגלה לי כצמן בחיוך, הוא שוחח בטלפון עם רוזן. "שיחה ידידותית", הוא מגדיר אותה. היינו רוצים להיות הזבוב שעל הקיר, להאזין לאידיליה שמצייר כצמן: "אנחנו מדברים לא פעם, אני בידידות איתם, במיוחד עם ברק, שהוא בחור נועז, אני פחות מכיר את אסי. שניהם גם, אל תשכחי, נשארו שותפים בחברה שלי".
מה הרגשת באותה פגישה במיאמי, כשברק רוזן טס עד אליך, ובעצם שם לך על השולחן הצעה לנשל אותך מהחברה שהקמת בעשר אצבעותיך?
"חשבתי ואני חושב עדיין שהוא בחור נועז. גם כשאני הייתי בגילו רצתי אחרי משימות שנראו לי חשובות. חשבתי עליו שלא פשוט להגיע עם המשפחה שלך באמצע חג הפסח, מהרגע להרגע למיאמי, להשאיר אותם במלון ולנהל שיחות עסקיות מסביב לשעון".
"אצלי הנושא הוא בעיקר עסקי. הרבה פחות רומנטי ממה שזה נשמע, אין קרבות בין דורות ואין משחקי אגו. בסוף מדברים במספרים. עסקים טובים הם כאלה שכולם מרוויחים"
ציירו את המפגש הזה כסוג של מלחמת דורות – הבחורים החדשים בשוק שמאותתים לאיש האצולה הישנה שהגיע זמנו ללכת.
"שנות דור מפרידות בינינו. ברור שקאדר החברים שלו הוא לא שלי, לכל דור יש את הסגנון שלו. אבל בביזנס ברק מאוד רציני ונחוש. שניהם בני דור צעיר, עם אג'נדות שונות. אני הלכתי בגישה יותר גלובלית, הם יותר ממוקדים בשוק המקומי בישראל".
איך אתה מסביר את העניין שמעורר הסיפור שלכם, הרבה יותר מעסקאות אחרות בשוק ההון או שוק הנדל"ן?
"תגידי לי את. עשיתי עסקאות כאלו לא אחת ולא שתיים, שלא עוררו תגובות כאלו. עיתונאים כיד הדמיון הטובה עליהם יכולים להוסיף נופך לסיפור, פעם קרב בין דורות, פעם בין ענקים - אפשר לייצר תופינים כמה שרוצים. הבעיות הגדולות הן של העיתונאים ולא של המשתתפים. אצלנו הנושא הוא בעיקר נושא עסקי, שצריך לבחון בראש צלול וקר. לבחון מה המטרות שלך ולאן אתה רוצה להגיע. הרבה פחות רומנטי ממה שזה נשמע. אין קרבות בין דורות ואין משחקי אגו. בסוף מדברים במספרים. עסקים טובים הם עסקים בהם מרוויחים כולם".
אפילו אתה אמרת שהנרטיב של הצעירים שרוצים להוציא את הזקנים לגמלאות מעלה את המניה.
"זה נאמר בבדיחות הדעת. הדרך הטובה ביותר להעלות את מחיר המניה היא לעשות עסקים טובים ולהרוויח הרבה כסף. הם הגישו הצעה, התחילו בתהליך, וכתוצאה מנסיבות שוק ההון הודיעו שהם מעכבים ומשהים את העסקה. השווי של השוק ירד מאוד דרמטית, זו בעיה של השוק, לא שלי".
רוזן אמר עליך: "חיים כצמן הוא איש חד, מדהים, שבנה עסק עצום. עם זאת אנחנו מרגישים שצריך להביא דם חדש".
"אנחנו בעד להביא דם חדש. הם כרגע שותפים שלנו, חלקם לא השתנה. יש תנאי אחד בעסקת הרכישה המתייחס לחלקם: אסור להם לעבור את רף האחזקה, אלא אם יעשו הצעת רכישה לכל בעלי המניות והדירקטוריון, ובעלי המניות יצביעו בעד הצעת הרכישה שלהם. כך הם יוכלו לקנות את כל החברה. החברה שייכת לכל בעלי המניות ותפקידי להביא לכולם עסקה טובה, כמובן שכבעל מניות אהנה ממנה כמו כולם".
אז ג'י סיטי עדיין על המדף. יש סיכוי שתמכור אותה?
"לא שולל, אם תבוא הצעה שממקסמת שווי לבעלי המניות נקבל אותה. על פי הספר שלי כל דירקטוריון של חברה ציבורית חייב לנהוג כך".
כצמן הוא יליד תל־אביב, בוגר תיכון חדש ובית הספר למשפטים של אוניברסיטת תל־אביב. הוא הצעיר מבין שלושה ילדים ונולד בבית שרחוק מעולם העסקים. הוריו עלו ארצה בראשית שנות ה־30. אביו מבלארוס, עבד כל חייו במועצת פועלי תל־אביב, אימו ילידת רוסיה, הייתה עקרת בית. הוא החל לעסוק בנדל"ן כשהיה עורך דין – היה מעניין יותר לקנות מגרש מאשר לרשום אותו בטאבו.
מאיפה קיבלת את הדרייב לעולם העסקים?
"אין לי תשובה אמיתית, את החריצות קיבלנו כנראה מאבא שעבד כל ימי חייו. אבל אני לא המצליחן של המשפחה, המצליחנית האמיתית היא אחותי, דליה פרשקר, מראשוני ההייטק בישראל, שעשתה את אחד מהאקזיטים הגדולים הראשונים עם מכירת החברה שהקימה במאות מיליוני דולרים".
כצמן מתייחס למכירת חברת ניהול המערכות הממוחשבות "הממד החדיש", בשנת 1999, כשתרבות האקזיטים עוד הייתה בחיתוליה, ב־699 מיליוני דולרים. חלקה של פרשקר נאמד בכ־100 מיליון דולר. עד היום עומדת המכירה בראש טבלת העסקאות הגדולות שביצעו נשים יזמיות בישראל.
ב־1989 עבר כצמן לגור במיאמי עם אשתו ד"ר שולמית כצמן, שטסה לארה"ב להתמחות ברפואת ילדים. את העיסקה המשמעותית הראשונה שלו באמריקה ביצע ב־1991: רכישת מרכז מסחרי גדול שאותו רשם על שם "גזית אינק" - שלד בורסאי שרכש ורשם בבורסה בתל־אביב. החברה הפכה לאימפריית נדל"ן חובקת עולם, ובאוגוסט 2013 נאמד שוויה ב־22 מיליארד דולר.
מה זה עושה לך כשאתה קם בבוקר השבוע ורואה את השאלה בכותרת של אחד העיתונים הכלכליים: מי מוכן להמר על סיכוייה של ג'י סיטי להתמודד עם חוב פיננסי של מיליארדי שקלים? גם שוק ההון מבטא חשש אמיתי שלא תעמוד בהתחייבויות שלך.
"אני לא מוטרד ממה שכותבים. אחד היתרונות הגדולים שיש לזיקנה הוא שאתה יודע ממה להתרגש. אנחנו מראים לשוק שקיפות מלאה, אנחנו קיימים עשרות שנים, הוכחנו בעבר שאנחנו יודעים לבצע עסקאות גדולות וליישם את תוכניותינו. בשבוע שעבר מכרנו נכס בסלובקיה ב־422 מיליוני שקלים, ואנחנו צריכים למכור עוד 3־4 נכסים במהלך 12־18 החודשים הבאים".
דיברת על היתרונות הגדולים של הזיקנה, אתה רואה בעצמך זקן?
"לא. יותר אדם מנוסה שיודע איך להסתכל על דברים. הגיל שלי די מפתיע אותי, כי אני לא מרגיש זקן. אני עובד שישה ימים בשבוע. היום התחלתי לעבוד בשמונה בבוקר ולא אסיים לפני 12 בלילה. אין לי יום שאני עובד בו פחות מ־12־14 שעות".
לאן אתה עוד רץ בגיל שלך, אולי באמת עדיף לך למכור וליהנות מהחיים?
"אני אוהב את זה".
את תחושת הכוח?
"לא. את האתגרים. את ההישגיות. את התחרות. אל תשאלי אותי נגד מי, כי על זה אני לא יודע לענות".
אולי נגד עצמך?
"יכול להיות, אני לא מכיר משהו אחר. אשתי אומרת לי תמיד שאני חולה בסופי שבוע כשאין לי עבודה, שהתרופה הטובה ביותר בשבילי היא יום ראשון, והיא צודקת. יש במה שאני עושה הרבה חדוות יצירה. ללכת למקום שהיה שדה קוצים ופתאום ניצב שם בניין. את הקרקע של המקום שבו אנחנו יושבים היום (מתחם ג'י בשיכון צמרת - ש.ח.) קניתי מעיריית תל־אביב ב־2005, אז הכול היה חול ואבנים ואמרתי, על פי התוכניות שראיתי, שיהיו פה 3,000 דירות. אנשים לא האמינו. תסתכלי בחלון מה קורה מסביב".
יש לך זמן ליהנות מכל זה, לרדת כמה קומות מתחתיך ולאכול, למשל, צהריים במסעדת התרנגול הכחול?
"אני בידידות עם השף שאול בן אדרת, אני מאוד מעריך אותו, אבל לא זוכר שהייתי שם לצהריים בחמש השנים האחרונות. היום הביאו לכאן את ארוחת הצהריים שלי, סלט ירקות ותירס שאכלתי על השולחן הזה (שולחן זכוכית שיכול לממן כמה וכמה ארוחות במסעדת התרנגול הכחול - ש.ח.) קשה להבין את זה, אבל לא הכסף הוא שמעיר אותי בבוקר, בעזרת השם יש לי ולילדיי כל מה שצריך. זו חדוות היצירה, לגרום לדברים לקרות, כיף שאני לא יודע אפילו להסביר".
אם הכול כל כך טוב איך מצאת את עצמך נאבק על מפעל חייך?
כצמן מחייך חיוך גדול. "מפעל חיי הן שלוש הבנות שלי וחמשת הנכדים".
הוא אב לשלוש בנות: אביגיל (35) פסיכולוגית, נשואה פלוס 3, מתגוררת בקונטיקט; בת עמי (31) מהנדסת ביוכימיה, מתמחה בחקר הסרטן, נשואה פלוס 2, מתגוררת במיאמי; ועברונה (29) מנהלת פיתוח של מוצרי טיפוח לגברים, מתגוררת בישראל. אף אחת מהן אינה מעורבת בעסקיו כך שאין לו "יורש" עסקי מיועד.
ב־2013 נפטרה אשתו שולמית אחרי שנתיים של מאבק אלים בסרטן. שולמית וגם אביה, פרופ' פול רוזן, מומחה לגסטרו שהקים את היחידה לגילוי מוקדם של סרטן במרכז הרפואי רבין, נפטרו מסרטן המעי הגס בלי זיהוי מוקדם. שולמית נחשבה ל"מרת בריאות", שעשתה בדיקות קולונוסקופיה פעם בשנה, "ופספסו אצלה. זו האירוניה של החיים, הרנדומליות - המקריות. רק אחרי שהתעמקתי בנושא הקולונוסקופיה התברר לי שבבדיקה הזאת מזהים 80% ממקרי הסרטן. כי יש את תנועתיות המעי ואם הפוליפ מוסתר הוא לא יתגלה. אבא של שולמית הוא אבי שיטת הגילוי המוקדם של המעי הגס בישראל".
איך התמודדת עם הכאב ותחושת האובדן?
"אי אפשר לומר במילים, כי זה הרבה יותר עמוק מזה. היינו זוג בלתי מנותק ופתאום בחמש דקות כל העולם מתהפך. הייתי במשרד בדרך ליציאה לשדה התעופה כשקיבלתי את שיחת הטלפון משלומית, שאף פעם לא הייתה מפריעה לי בישיבות. היא התקשרה עם תוצאות הבדיקה. ובמקום לטוס, חזרתי הביתה ומאותו הרגע החיים השתנו. בת זוגך הולכת וכלה מול עיניך, כשאתה מבין וגם היא יודעת היטב מה הסיכויים שלה להחלים. ארבעה ימים אחרי יום השנה למותה, הובלתי את בת עמי, בתנו השנייה, לחופה, כשהיא לובשת את תכשיטיה של שולמית, ואמא שלה איננה. כשנפטר לך הורה נבנית גדר מאחוריך, כשנפטר בן זוג הגדר מוקמת לצידך, וכשנפטר ילד היא לפניך. אישה שיותר צעירה ממך ב־14 שנה, יפת תואר, מוכשרת, דיברה שש שפות, קראתי לה תמיד 'אישה מושקעת מרופא'".
ארבע שנים אחרי מותה של שולמית, ב־2017, נישא חיים לשלי, חברתה הטובה. "בסופו של יום אני אדם בר מזל שזכיתי להיות בעלה של שולמית והיום בעלה של שלי. אלוקים אוהב אותי במיוחד ואני מרגיש את זה".
אתה מרגיש את עצמך יותר ישראלי או יותר אמריקני?
"ברור שאני קודם כל ישראלי. נכדיי אמריקנים. גם אביגיל בתי הגדולה אמריקנית לכל דבר למרות שנולדה בישראל. היום כל העניין הזה מאוד מטושטש בגלל חופש התנועה שמאפשר לנו לדלג בין המדינות".
ומה הלאה?
"העתיד של ג'י גרופ מתמקד באזורים אורבניים מרובי אוכלוסין. אנחנו חושבים להתמקד הרבה יותר בישראל ובארה"ב בהשוואה לעבר. אלו האזורים שאנחנו רוצים להצמיח, אם כי נמשיך כמובן לפעול גם באירופה".
יש שאומרים שאם היית מתרכז בנדל"ן בארה"ב ובישראל מצבך היום היה טוב יותר. מותחים ביקורת על כך שהתפזרת יותר מדי ומצאת עצמך בשווקים בעייתיים כמו ברזיל ומזרח אירופה.
"אני מכיר את הטענה, זוהי קודם כל חוכמת הבדיעבד. אבל אני לא שולל אותה. נכון שאני Deal junkie ודילים אטרקטיביים מדליקים אותי, אבל כל איש עסקים יאמר שיש יתרונות מובהקים לפיזור נכסים במספר מדינות. במבט לאחור אולי התפזרנו מדי. אם כי בברזיל הנכסים היו יוצאים מן הכלל, הבעיה הייתה בשער המטבע. גם מי שהשקיעו באנגליה, כשמסתכלים על מה שקרה לליש"ט מול השקל, לא יצאו עם בוננזה. אני לא חכם עד כדי כך".
ומה בעתיד?
"אנחנו נעסוק בעירוב שימושים והעצמת הנכסים שיש לנו. קחי את ראשון לציון לדוגמה, יש לנו 80 דונם עליהם בנויים כ־80 אלף מ"ר של שטחים מסחריים. כרגע אנחנו בעיצומה של בניית מגדל משרדים בן 32 קומות שיוסיף 60 אלף מ"ר, ועיריית ראשון פועלת לאישור תוכנית שתגדיל את זכויות הבנייה לעוד כחצי מיליון מ"ר של מסחר ומשרדים. אנחנו מנסים לשכנע את העירייה שחלק מהשטח יהיה גם לבניית כ־2,500 דירות להשכרה בשטחים של 70־110 מ"ר. אלו מספרים אסטרונומיים. כרגע מדובר בחלומות, כי העירייה לא אישרה. כך אנחנו עושים בנכסים שלנו בהלסינקי, ורשה, שטוקהולם ומיאמי. מייצרים זכויות בנייה נוספות יש מאין בנכסים שיש לנו. היום רשויות בארץ ובעולם הבינו שעדיף לעבות בנייה באזורים סופר אורבניים שיש בהם תחבורה ציבורית.
"אני לא מבין על מה נזעקים כולם בעניין דמי השכירות. להערכתי דווקא בישראל העלאת שכר הדירה מתונה יחסית למקומות אחרים שאני מכיר. מדובר בתופעה בינלאומית"
"לפני שש שנים, כשהתחלתי לפעול על פי התוכנית של עיבוי מרכזים קיימים, היו לנו 500 מרכזים שכל אחד היה שווה כ־20 מיליון דולר. היום יש לנו 104, כמעט כולם שווים כ־100 מיליון דולר. הפטנט הגדול הוא לקחת אותם ולהוציא מהם הרבה יותר. זה האתגר. הדרך לפעמים ארוכה ומלאת עליות ומורדות אבל לבסוף אתה מגיע".
או שלא?
"גם את זה לוקחים בחשבון. שאם נצליח לפגוע ב־5 מבין 10 נכסים, עשינו את זה. הפגיעות המוצלחות יפצו אותך על האתרים שבהם נשארת עם מה שקנית".
מה יעשו הבחירות לנדל"ן?
"אני לא חושב שהבחירות משפיעות במישרין על שוק הנדל"ן. הכלכלה העולמית היא גורם הרבה יותר משפיע. אנשים קונים נדל"ן כשיש להם כסף. כשמדברים על מיתון עולמי, ישראל קצת יותר מוגנת בהשוואה לעולם בגלל האנרגיה, נושא ההייטק עדיין מהווה קטר גדול של המשק, אם כי הבועה מתפוגגת ללא ספק. הטכנולוגיה לא נעצרת אבל הקצב יואט. תחושת העושר תשתנה והיד תהיה פחות קלה על ההדק ברכישת דירות. ייקח כמה שנים ויבוא גל חדש. הביקושים לנדל"ן די קשיחים עם או בלי בחירות, והם יכולים לרדת רק בגלל מצב כלכלי גרוע ולא בגלל הבחירות".
שאלת השאלות, איך מורידים את מחירי הדירות?
"כדי להוריד מחירים בצורה קבועה יש לסגור את הפער בין ההיצע והביקוש. ישראל צריכה 80־100 אלף דירות בשנה. כדי לסגור את הפער יש צורך כרגע ב־100־120 אלף דירות חדשות בבנייה. המדינה צריכה להחליט מהו מבחינתה שוק הנדל"ן – מקור הכנסה כפי שהתייחסה אליו עד היום, או צורך לאומי, ולזכור שהלקוח שלה הוא האזרח. תסתכלי מה קורה כאן", הוא מסתובב לעבר חלונות הענק מאחורי גבו, במשרד שלו בקומה השישית של קניון ג'י צמרת, ומתבונן במגדלים סביבנו. "בתל־אביב יש מקום לחצי מיליון יחידות דיור. היום בונים אלף. המצב נכון לא רק לתל־אביב, אלא לערים כמו באר־שבע או אשקלון.
"הנושא העקרוני השני שצריך לעבור שינוי הוא לגרום לכך שלעיריות ולמועצות המקומיות יהיה כדאי לבנות דירות מגורים. בשיטה של היום, מה שכדאי להם הוא הקמת בנייני משרדים ומרכזים מסחריים. שיטת המיסוי בישראל, הארנונה, מבוססת על שיטת המנדט הבריטי, המכוונת למושל השולט בילידים. אין בישראל שלטון מקומי, יש אדמיניסטרציה מקומית. ראש העיר לא יכול לגבות מיסים כרצונו, שר הפנים הוא זה שמכתיב לו. יש לי דירות זהות בגודל ובשווי במיאמי ובתל־אביב, על הדירה במיאמי אני משלם פי חמישה בהשוואה לדירה בתל־אביב. כי במיאמי אני משלם כמו ברוב הערים בעולם מס רכוש, בישראל ארנונה. מס הרכוש מסייע לעיריה לממן את הוצאותיה. ראש עיר בישראל, אם אתרע מזלו לבנות דירות, הוא מפסיד עליהן כסף. לא רק שהוא לא זוכה במס רכוש, אלא הוא צריך לממן מתקציב העירייה את מוסדות החינוך, התרבות וכו'. מס הרכוש צריך כמובן להיות פרוגרסיבי, מי שמתגוררים בדירות ששוויין מיליון שקלים ומטה לדוגמה, יהיו פטורים".
מה אתה אומר על דמי השכירות שמזנקים ואיך אפשר לתקן את זה?
"אני לא מבין על מה נזעקים כולם. להערכתי דווקא בישראל העלאת שכר הדירה מתונה יחסית למקומות אחרים שאני מכיר. מדובר בתופעה בינלאומית. בשנה וחצי האחרונות דמי השכירות בדירות שבבעלותי במיאמי עלו ב־40 אחוז. גם בשוודיה הסוציאליסטית עלו דמי השכירות בשטוקהולם ובמאלמו ב־40 אחוז, בוורשה עלו דמי השכירות ב־30 אחוז. היסטורית, שכר הדירה בישראל כאחוז ממחיר הדירה נמוך משמעותית בהשוואה לעולם ועומד על תשואה של 2־3 אחוזים, מול 3־5 אחוזים בעולם. אם מחיר הדירות עלה ב־16־17 אחוז, אין סיבה שהשכירות לא תתייקר. הבעיה של הישראלי היא שהוא צריך לממן את שכר הדירה מהנטו שלו, שנמוך בהשוואה למקובל בעולם. ישראל גם הרבה יותר יקרה מאירופה ומארה"ב, ולישראלי הממוצע יש יחסית פחות כסף בחסכון".
מעניין לשמוע מה יש לכצמן, שמחזיק בשורה של קניונים ומרכזי קניות ברחבי העולם, לומר על העתיד של הענף הזה. "הקורונה הייתה הדבר הכי טוב שקרה לקניונים", הוא פוסק בנחרצות. "עד שהיא פרצה כולם היו משוכנעים שהאויב הגדול ביותר של הקניון הוא האונליין, שהאונליין יהרוג את הקניון בסופו של דבר. והנה כשסגרו את כל האנשים בבית, והחנויות נסגרו, הסתבר שהדבר אליו האנשים הכי התגעגעו היה סיבוב בקניון, לשתות קפה עם מאפה, לפגוש חברים. אחרי הקורונה המסחר בקניונים בארה"ב עלה ב־30 אחוז, והאונליין ירד ב־14 אחוז. הקורונה גם לימדה אותנו שיעור חשוב שיש כוחות יותר גדולים מאיתנו".
אתה קונה בקניון?
"חס ושלום, אני לא קונה. אשתי קונה הכול. מקסימום אני קונה כוס תה בקניון".
אמרת בריאיון שאתה כל הזמן מכניס את עצמך לבעיות. שגם כשאתה עושה עסקה מוצלחת השמחה מחזיקה עד הצהריים ואחר כך אתה שוקע בדיכאון.
"ביום טוב זה עד הצהריים. יש לי חבר פסיכיאטר שאומר שקצת חרדות הן דבר טוב. כשאתה מצליח בעסקה אתה מקבל זריקת אדרנלין, אבל מהר מאוד זה יורד. אני אדם הישגי, וכשאני מגיע למשהו, מיד אני שואל את עצמי, מה הדבר הבא".
פורסם לראשונה: 07:54, 24.06.22
