רק כאשר מביטים דרך עדשת ההיסטוריה ניתן להעריך עד כמה מדהים הנס הישראלי שנבנה על ידי דור המייסדים. למרות מלחמות קיום בעשורים הראשונים, למרות גידול אקספוננציאלי של אוכלוסיית מהגרים, שהגיעו רק עם הבגדים על גבם, למרות תקופת צנע שבה היה צורך להנהיג קיצוב מזון על מנת שיספיק לכולם, הם בנו לא רק ישובים, כבישים ועסקים. איכשהו, הם מצאו והפנו משאבים לבניית אוניברסיטאות מהשורה הראשונה בעולם.
מ-1948 ועד 1973, אוכלוסיית ישראל גדלה ב-300%, נתון מדהים בפני עצמו. אולם, מספר אנשי הסגל הבכיר באוניברסיטאות גדל ב-3,600%, פי 12 מהגידול באוכלוסייה. בפרק זמן של 25 שנה בלבד, הצליח דור המייסדים לקרב את ישראל מאוד לארה"ב מבחינת שיעור אנשי הסגל באוכלוסייה. כעבור שנים, אוניברסיטאות אלה סיפקו את המסד העיקרי לקפיצת הראש של ישראל אל תוך עולם ההייטק, מה שהפך לא רק לקטר הכלכלי של המשק כולו אלא לכיפת הברזל הביטחונית של המדינה. אך הזמנים השתנו וכך גם העדיפויות הלאומיות. בשנים 1973-2016, חלקם של אנשי הסגל הבכיר באוניברסיטאות המחקר מתוך האוכלוסייה צנח ב-60% (הוספת המכללות המתוקצבות אינה משנה בהרבה את התמונה הזו). השינוי הזה עלינו, דורות ההמשך.
באותם עשורים ראשונים, נבנו גם בתי חולים בקצב שהצליח להדביק את הגידול הפנומנלי באוכלוסייה. מספר המיטות לנפש נשאר קבוע פחות או יותר עד 1977. מאז, מספר מיטות האשפוז לנפש בנפילה חופשית, של 47% עד 2021. התוצאה: שיעור התפוסה הממוצע בבתי החולים הישראלים בשנים 2017-2019 היה הגבוה ב-OECD. בזמן ששיעור האנשים הממוצע ב-OECD המתים ממחלות זיהומיות נמצא במגמת ירידה מ-1975, שיעור זה בישראל הכפיל את עצמו מאמצע שנות התשעים עד לפני כעשור. אמנם שיעור התמותה הישראלי ממחלות זיהומיות ירד מפסגתו ב-2015, אך הוא עדיין גבוה ב-38% מזה של טורקיה, המדינה במקום השני ב-OECD. בזמן שכ-300-350 ישראלים נהרגים מדי שנה בתאונות דרכים, מבקר המדינה מצביע על 4,000-6,000 מתים כל שנה ממחלות זיהומיות. זה עלינו.
ב-1970, הצפיפות על כבישי ישראל היתה כמעט זהה לממוצע של דנמרק, בלגיה, הולנד ושווייץ. כעבור חמישה עשורים, ב-2020, מספר כלי הרכב לק"מ כביש בישראל הפך לפי 3.4 מהממוצע של אותן מדינות – וזאת למרות שמספר כלי הרכב לנפש בישראל נמוך ב-32% מהממוצע שלהן. הזנחת התשתיות – זה עלינו.
פרופ' דן בן-דודצילום: דניאל צ'צ'יקומצב החינוך בישראל? כפי שפרסמנו לאחרונה, רמת הידע בישראל בתחומי ליבה, מתמטיקה, מדע וקריאה (כפי שידע זה בא לידי ביטוי בממוצע מבחני ה-PISA מאז 2006) הינה בתחתית העולם המפותח. וזה לא בגלל הבנים החרדים שאינם לומדים את החומר, כי הם גם אינם נבחנים. אילו היו נבחנים, הממוצע הארצי היה נמוך עוד יותר.
הוצאות הביטחון אשמות בכל? לא בדיוק
התירוץ השכיח להזנחת התשתיות החינוכיות, הבריאותיות והתחבורתיות של ישראל הוא שהוצאות הבטחון היו כל כך גבוהות שלא נותר מספיק לצרכים האזרחיים של ישראל. אולם, בניגוד לסיפורים, מאמצע שנות השישים ועד אמצע שנות השמונים – התקופה שבה החלה התפנית הפנימית של ישראל – ההוצאות הציבוריות האזרחיות של המדינה (כלומר, לאחר ניכוי הוצאות הבטחון ותשלומי הריבית) כאחוז מהתמ"ג היו גבוהות במידה ניכרת מממוצע ה-OECD. מאמצע שנות השמונים עד תקופת האינתיפאדה השנייה, לפני כשני עשורים, ההוצאות האזרחיות היו מאוד דומות לממוצע ה-OECD.
במילים אחרות, במשך כארבעה עשורים, ישראל הוציאה די והותר כספי ציבור לכיוונים אזרחיים. שינוי הכיוון האזרחי מאמצע שנות השבעים ואילך נבע מתפנית בעדיפויות התקציביות ולא ממחסור כספי. היעדר שקיפות תקציבית אינו מאפשר לדעת כמה כסף אזרחי הופנה מכיוונים ממלכתיים לכיוונים סקטוריאליים ואישיים, אך כולנו רואים ומרגישים את התוצאות.
עוד לפני השנה וחצי האחרונות – הנוראיות מאז קום המדינה – יותר ויותר ישראלים משכילים, עמוד השדרה של המשק והחברה, מרימים ידיים ועוזבים. במבט אל כל מי שהוציאו תואר אקדמי בישראל בשנים 1980-2010, על כל אקדמאי שחזר לארץ ב-2014 - עזבו 2.8. למרות שהמספר האבסולוטי של עוזבים אינו גבוה, חצינו את הארבע עוזבים על כל אקדמאי חוזר בתוך ארבע שנים בלבד.
על פי נתוני ה-OECD, שיעור הרופאים הישראלים בשאר מדינות ה-OECD כאחוז מכלל הרופאים בישראל גדל בהתמדה, ויותר מהכפיל את עצמו בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית. השיעורים נמוכים (אם כי, הם לא כוללים את הרופאים העוזבים לארה"ב, מה שהיה מעלה את העקומה עוד יותר), אך הכיוון המסתמן ברור.
נתוני ההגירה שפרסם לאחרונה הלמ"ס משקפים שדרוג באופן מדידת ההגירה. כתוצאה מסוגיות מתודולוגיות שנותרו, נתוני ההגירה השנתיים פחות רלוונטיים מהמגמה בנתונים החדשים. כאשר מרחיבים את היריעה מאקדמאים לכלל הציבור, מספר הישראלים שעזב, על כל ישראלי שחזר, גדל מ-1.3 ל-2.0 בפחות מעשור וחצי. עדיין לא ניתן לקבל תמונה מלאה לגבי העזיבה ב-2023 ו-2024, אך הסימנים הראשונים בעייתיים למדי.
ניתן לרכז את סכנת ההגירה בנתונים הבאים - ענף ההייטק לבדו אחראי לכמחצית מכלל היצוא של מדינת ישראל, ועובדים בו רק עשירית מהמועסקים בישראל. למעשה, רק 6% מהמועסיקים הם עם משלחי יד "הייטקיים" ועובדים בענף ההייטק. רמת הטיפול הרפואי שאנו מקבלים תלוי ברופאות וברופאים המוכשרים שלנו. הם מהווים רק 0.6% מהאוכלוסייה הבוגרת בגיל +25. הסגל הבכיר באוניברסיטאות המחקר – המהווה רק 0.1% מהאוכלוסייה הבוגרת בגיל +25 – הוא זה שמכשיר את הרופאות והרופאים, המהנדסות והמהנדסים, המדעניות ומדעני המחשב, וכל אותם אנשים שמחזיקים את ישראל בחזית הידע האנושית.
בכל שלוש הקבוצות הנ"ל יחדיו נמצאים פחות מ-300,000 אנשים. זהו. לישראל אוכלוסייה המתקרבת ל-10 מיליון. אך כדי שהמדינה תיפול מתחת לעולם המפותח, לא צריכים שמיליון או שניים יעזבו. מספיקים כמה עשרות אלפים מהקבוצה הזו וישראל תחל בספירלת הקריסה מהסוג שהזהירו ממנה 130 מהכלכלנים הבכירים בארץ השנה.
לאחר עשרות שנים של עזיבה הולכת וגוברת במינונים קטנים, באו השנה וחצי האחרונות שגרמו לנפילת האסימון אצל רבים לאן כל התהליכים ארוכי הטווח שתוארו לעיל הובילו את המדינה: ניסיון ההפיכה המשפטית מתחילת 2023 והמשך החתירה להשגתה כיום; הזוועות באוקטובר והברבריות הבלתי נתפסת כאשר חלקים מהמדינה נכבשו; תרבות שלטונית מפלגת שהפכה משכילים, טייסים ומשפחות חטופים לאויבי העם; הרס הולך וגובר ביחסיים הבינלאומיים של ישראל; מלחמה גוברת עם ממשלה המעדיפה כוח ושלטון על טובת המדינה; וסירוב החרדים – המכפילים את חלקם באוכלוסייה בכל 25 שנה, אך מתעקשים עדיין להשתמט מנטל הבטחון ומהנטל הכלכלי. מעל כל אלה מתנוסס הדגל השחור הגדול מאז קום המדינה.
לסיכום, מספר משפטים נבחרים ממכתב האזהרה שעליו חתמנו 130 הכלכלנים בסוף מאי: "ללא שינוי בתוואי הקיים, תהליכים אלה מסכנים את קיום המדינה. רבים מהנושאים בנטל יעדיפו להגר מישראל. הראשונים לעזוב יהיו אלה שלהם הזדמנויות בחו"ל... האוכלוסייה שתישאר בישראל תהיה פחות משכילה ופחות יצרנית, וכך יגבר הנטל על האוכלוסייה היצרנית שנשארה - מה שיעודד הגירה נוספת מישראל. תהליך זה של 'ספירלת קריסה' שבה מעגלים הולכים וגדלים מעדיפים להגר, כאשר מצבם של הנשארים הולך ונעשה גרוע, יפגע קשות באוכלוסיות שאין להן אפשרות קלה להגר, ובכלל זה המגזר החרדי. התהליכים הדמוגרפיים והכלכליים שעוברים על ירושלים בעשורים האחרונים – הידרדרותה המהירה במדדים הסוציו-אקונומיים, תוך כדי נטישת העיר על ידי חלקים גדולים של אוכלוסייתה החילונית – מדגימים היטב את תופעת ספירלת הקריסה והסכנות הנשקפות למדינת ישראל כולה. לירושלים יש את ישראל. לישראל, יש רק את עצמה. "הסכנה ברורה, ולהערכתנו הסבירות להתממשותה גבוהה מאוד... זוהי אזעקת אמת. ההיסטוריה לא תסלח לקברניטי המדינה בהווה ובעתיד - מכל קצות הקשת הפוליטית - אם יעמדו מנגד".
השנים הקרובות יחייבו הוצאות עצומות על שיקום ופיצוי האלפים שנפגעו בגוף, בנפש ובכיס, בנייה מחדש וחיזוק מערך ההגנה של ישראל וכן את אזורי הצפון והדרום שנפגעו ופונו. מימדי המשאבים הנדרשים לשיקום ישראל לא ישאירו שום מרחב להמשך מימון דרישות סקטוריאליות צרות. אם אי פעם היה עיתוי לכייל מחדש את העדיפויות הלאומיות של ישראל, זאת תהיה ישראל 2.0 שנצטרך לבנות מחדש.
פרופ' בן-דוד הוא כלכלן בחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב, ועומד בראש מוסד שורש למחקר כלכלי־חברתי. פרטים נוספים על כיוונה של ישראל ומה ניתן לעשות לביצוע תפנית ניתן למצוא באתר של מוסד שורש.
