לירן אפרים ואייל בן דהן, הבעלים של "דרים בר", חברה לשירותי ברים באירועים ומסיבות, ספגו ב-7 באוקטובר מכה אישית ומקצועית. "אנחנו הפעלנו את הברים שהיו במתחם של מסיבת הנובה. כל הציוד והסחורה שהיו לנו שם נהרסו, נבזזו, הושחתו, הנזק עצום. הגשנו תביעה למס רכוש, קיבלנו חלק מהכסף בחזרה, אבל אין עזרה באמת. וחוץ מזה, איך הם יכולים לעזור לנו אם הם לא שמרו על היקרים לנו מכל ואיבדנו אותם שם?" שואל אלירן בקול סדוק, ומחזיר אותנו לשעה 9:13 בבוקר שבת, ולפעם האחרונה שבה קיבל אות חיים מירין משה אפרים, אחיו הקטן והאהוב.
ירין, שעבד ב"דרים בר", היה אחראי עם עדן ליב אוחיון, בת דודה שלהם, ועם אוראל אבו-חצירא, החבר הכי טוב של ירין ושל עדן, על ההקמה והתפעול של הברים במסיבת הנובה. שלושתם נרצחו במסיבה. הם עבדו בחברה בשמונה השנים האחרונות, ובתקופת הקורונה גם הקימו את "קוקטייל בוקס", מיזם למשלוח מארזי קוקטיילים עד הבית.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אלירן מספר: "למרות שהתחננתי אליהם שיעופו משם, הם נשארו וחילצו אנשים לאזור החפ"ק, עשו עירויים לפצועים ועזרו להתחבא, בזמן שאייל ואני בבית, כי אנחנו לא עובדים בשבת, ושומעים הכל בטלפון. אחרי 7 באוקטובר, כשקמנו מהאבל, היה לי ברור שהדרך להנציח אותם היא להמשיך את ה'קוקטייל בוקס'. שלושתם שיגעו לנו את השכל שהם רוצים לפתוח בר, אז אנחנו לא פותחים בר, אבל במקביל לשירותי הבר לאירועים שאנחנו נותנים, בארץ ובעולם, גם הכנו בקבוקים של קוקטיילים מוכנים לפי מתכונים של עדן, ירין ואוראל, ואנחנו משווקים אותם ליותר ממאה ברים עם גלויה ועליה סיפור הגבורה שלהם".
תחזיר אותנו למה שהיה שם באותו יום.
"בשש וחצי בבוקר הם עדיין ענו לנו בקור רוח ואמרו שהם עוזרים לפצועים וביקשו שנשלח להם תיאורים מהטלוויזיה, כי לאף אחד בשטח לא היה ברור מה קורה. אורן, עובד שלנו בבר בנובה, שסיים משמרת בחמש וחצי בבוקר ויצא הביתה ראשון, חטף כדור ברגל, וירין דיבר איתו והבין שהוא מתחבא בתוך שיח. ירין דיווח לנו, וככה גם אנחנו הבנו שיש מחבלים בתוך הארץ. התחלנו לדווח להם: 'תיזהרו, הם כאן וכאן, הם לבושים במדי צה"ל, תהיו ערניים, תנועו על צירים צדדיים ולא ראשיים ואל תיפרדו', עד שבשעה 9:13 הגיעה ההודעה האחרונה", הוא נאנח.
ראינו בטלוויזיה איך אנשים התחבאו מתחת לברים שלכם וניצלו ממוות.
"נכון. היו כאלה שהתחבאו במקררים שלנו, מתחת לברים, והיה להם מזל. היום, בדיעבד, אחרי שחיברנו את כל המידע והסרטונים, הבנו שהם היו ביחד עד הרגע האחרון לפני שנרצחו, וזה מנחם אותנו".
עכשיו אני נאנחת, ואלירן אומר שהכל בסדר, הוא אחרי פגישה עם הפסיכולוגית שעוזרת לו, ובסופו של דבר העסק צריך להמשיך להתנהל למרות המיקס המריר של כאב ושמחה. "זה אשכרה מיקס, דיסוננס. כי העסק קם כדי לשמח אנשים, וזו גם הצוואה של עדן, ירין ואוראל, אבל וואלה, לא תמיד בא לנו להיות שמחים. מצד שני, אני בטוח שאחי לא היה רוצה שנהיה עצובים. אז אנחנו אוזרים כוח ועושים מלא דברים שנותנים לנו תחושת המשכיות בשמם ולמענם ולזכרם".
אייל: "הדבר הראשון שעשינו אחרי השבעה זה לחשוב איך אנחנו קמים, כי קיבלנו מכה חזקה גם מבחינת העסק וגם מבחינה אישית. היה לנו ברור שאנחנו ממשיכים קדימה, גם כדי להנציח אותם. אם הם מסתכלים עלינו מלמעלה, הם מאוד גאים".
אייל בן 35, נשוי ואבא לשלושה, וגר בפתח-תקווה. אלירן, בן 37, נשוי ואבא לשניים, גר בגבעת-שמואל. "הם יהיו איתנו בכל אירוע ובכל מקום, ונחייך את החיוך המקסים שלהם כמו שהם היו מחייכים אל האורחים ומדברים איתם. כל מי שקונה את המארזים אנחנו אומרים לו: 'תשתה בחיוך ובכיף, כי זו הצוואה שלהם'", אומר אלירן.
העסק של אייל ואלירן, כמו כל העסקים המופיעים בכתבה זו ועוד עשרות שבעליהם נפגעו באופן אישי מהמלחמה – בני משפחות, מילואימניקים, מפונים ועוד – משתפים פעולה עם מיזם של אתר המתנות BUYME וחברת טבולה. במסגרת המיזם נפתחה באתר קטגוריה מיוחדת לרכישת מתנות מעסקים אלה, במטרה לתמוך בהם.
איפה המתווה לתיירות?
מתחם האטקרציות "רפטינג נהר הירדן" סגור מאז 7 באוקטובר, ובעליו במילואים. עכשיו הוא מנסה לחזור לפעילות, אבל צריך את הרוח הגבית של הציבור, שיחזור לקנות ולהזמין ולא יזנח אותו לשקוע בבוץ של חוסר התפקוד והיעדר התמיכה הממשלתית. "אנחנו לא מסכנים ולא רוצים נדבות, אנחנו חרוצים ורוצים לעבוד, אנחנו רק מבקשים מהמדינה שתעזור לנו לא להפסיד כסף ולהגיע עם נשימה ליום שאחרי", אומר ערן גיגי, הבעלים.
בשנים רגילות חופשת פסח היא המקפצה שממנה תחום התיירות מזנק אל תוך הקיץ, והאתר של גיגי קולט בין 3,000 ל-4,000 מבקרים ביום – עובדי חברות הייטק, משרדי ממשלה, תלמידים, חיילים, משפחות. אבל עכשיו הריינג'רים מעלים חלודת זמן ואימה, הקיאקים תוקעים ראשיהם המיואשים בחול, וגיגי מחפש מי שיקשיב לו במשרדי הממשלה, במס רכוש וגם בפיקוד העורף – שם אומרים לו שהוא יכול לפתוח כי אינו בטווח הסכנה. מה שאומר שהוא גם לא בטווח הפיצויים. "אומרים לי 'תפתח'. את היית באה עכשיו עם המשפחה שלך לעשות רפטינג או ריינג'רים בנהר הירדן? איפה העיניים של מקבלי ההחלטות?" הוא שואל.
"פרות לא נוטשים": הרפתן שנשאר בקיבוץ - ראיון עם איתמר דגני, רפתן מיד מרדכי
(צילום: ליאור שרון, תומר שונם)
גיגי (44), מיסוד המעלה שבצפון, כבר 20 שנה בעסקי התיירות. את "רפטינג נהר הירדן" פתח אחרי הצבא. בינתיים הספיק להתחתן, להקים משפחה, להפוך לאבא לארבעה ולארח במתחם שלו בסביבות 400 אלף מבלים בשנה. אנחנו מדברים איתו השבוע אחרי ליל שיגורי הטילים מאיראן. "אני כבר ארבעה חודשים במילואים, ומחכה ליום שנחזור להפעיל את העסק, אבל בינתיים אני חייב עזרה, אפילו רק כדי להחזיק את העובדים ולשלם את ההוצאות הקבועות", הוא אומר.
הם לא מקבלים פיצויים כי הם לא נמצאים בטווח של 9 ק"מ מהגבול. העובדים שלהם שהיו עד עכשיו בחל"ת הפסיקו לקבל תשלום מהמדינה, והוא צריך לממן אותם. מתוך 150 העובדים, יש 20 קבועים שגיגי לא יכול לאבד אותם, כי בלעדיהם הוא לא יוכל לחזור ליום שאחרי, אם יהיה יום שאחרי עד יולי-אוגוסט, שיא העונה.
אז משרד התיירות עוד לא נכנס לעובי הקיאק? אנחנו חצי שנה בתוך האירוע.
"בוועדה של הכנסת ביקשו מהם לתת מתווה לעסקי התיירות, למה הם לא עושים את זה? אפילו נציג הם לא שלחו לוועדה שדנה בנושא. ברשות המסים אומרים שהם פועלים לפי הנחיות פיקוד העורף ופיקוד צפון, ושלא מגיע לנו כיסוי. פיקוד העורף אומר לנו לפתוח את העסק, כי אנחנו 11 ק"מ מהגבול, 'ירוקים' לגמרי", הוא צוחק, "אבל איזו משפחה תגיע לפה לטייל? כל היום מטוסים בשמיים. איזו מנהלת בית ספר תביא לפה תלמידים? הרי 'מוקד טבע', שהוא הגוף שמאשר לאן להוציא טיולי בית ספר, לא מאשר בכלל להגיע לפה. אז בשביל מי נפתח? לא בתי ספר, לא משרדי ממשלה, לא חיילים, לא ארגונים – שזה המסות שלנו. בשביל שלוש משפחות ביום אני לא אחזיק מאה עובדים. רק לארגן את הסירות זה שבועיים עבודה".
אבל בינתיים הסירות הפוכות ואתה שוקע בבוץ של הירדן.
"שוקע. ברור. כל התשלומים נשארו אותו הדבר – ארנונה, חשמל, המנהלים שלי זה כל אחד משכורת של 20-15 אלף שקל. כל הבשר שהיה לי בשביל המסעדה והקפאתי, והייתי ערוך איתו להזמנות מטורפות שהיו לי לסוף 2023, הכל הולך לפח. הביטוח צד ג' שאני משלם זה 300 אלף שקל לשנה, ועוד לא דיברנו על הביטוחים של הטרקטורים והאוטובוסים. יש לי קולגה מ'בת יער' שפתח את המסעדה. מינואר עד מארס הוא הפסיד 150 אלף שקל. כל יום הגיעו לו בין 10 ל־15 אנשים, זה לא מכסה לו את השף אפילו".
מה אתה מבקש?
"אנחנו מבקשים מתווה לעסקי תיירות שנמצאים עד 20 ק"מ מהגבול. שתהיה תמיכה. יש עוד המון עסקים כמו שלי, ואיך הם רוצים שנישאר עסק חי ונגיע ליום שאחרי?" הוא אומר ומוסיף: "אני פונה לציבור, תקנו שוברים שלנו ב-BUYME, ותבואו לממש אותם וליהנות אצלנו כשנחזור לפעילות. זה מה שאתם יכולים לעשות עכשיו כדי לחזק את הצפון ולעזור לנו, המילואימניקים, להמשיך לקיים את העסקים שלנו".
"בדיוק התחלנו להתקרב"
בינואר, 105 ימים לאחר שעידן שתיוי נחטף לעזה מהמסיבה ברעים, שאליה הגיע כדי לצלם את המבלים, פתח אביו, אלי, בשביתת רעב מול בית ראש הממשלה בקיסריה. "אשבות רעב עד שנתניהו ייצא אליי", אמר. כל מי שישב מול הטלוויזיה בחודשים האחרונים מזהה את דמותו הנחושה, כמו את הפנים היפים של עידן, אבל כיום, חצי שנה מאז החטיפה, אלין לאופר, בתו של אלי ואחותו למחצה של עידן, רואה את אביהם הולך ודועך מול עיניה.
"אבא מאוד חזק ויש לו המון תקווה, אבל אני מרגישה שלא תמיד כולם מבינים מה המצב עושה למשפחות. זה אפקט דומינו שמשפיע על הכל. כל כך הרבה דברים משתנים. למשל, את אבא שלי אני בכלל לא רואה מאז שעידן לא פה, הנכדים לא רואים אותו. פעם הוא היה בא אליי כל הזמן, משחק איתם, אבל עכשיו גם כשהוא איתנו הוא לא תמיד שם, הוא במחשבות על עידן או בלו"ז של ראיונות ופגישות. אני מתגעגעת אליו, הוא הסבא והאבא הכי מהמם בעולם", היא אומרת ומתחילה לבכות.
לאלין, 35, יש כבר חמש שנים סטודיו לצביעת כלי קרמיקה בתל-אביב בשם Color Cafe. כשפתחה, אבא שלה, אלי, היה שם ועזר לה לשפץ. "עכשיו אני פותחת סניף נוסף בתל-אביב, לסדנאות וימי הולדת ואירועי חברה. אבא בא רק פעם אחת והלך. את רואה שזה לא אותו בן אדם".
עידן נחטף לעזה כשהוא פצוע. לאחר שהחל הטבח, הוא נתן לחברים את הרכב שלו כדי שיברחו, ונשאר כדי להציל אנשים. הוא הצליח לברוח עם גיא אילוז – טכנאי הסאונד של המסיבה שנחטף ונרצח בשבי – ונפצע. גיא התקשר לאמבולנס ודיווח שעידן פצוע קשה, וכך ידעה המשפחה שהוא חי ונחטף פצוע.
"עידן ואני לא גדלנו יחד", מספרת אלין, "אני גדלתי בארצות-הברית, ורק כשחזרתי לארץ פגשתי אותו ואת האחים הנוספים שלי מאבא. רק בזמן האחרון הרגשתי שכולנו מתחילים להתקרב. פתאום הייתה לו חברה, ואחי הגדול הציע נישואים, ואחותי התחתנה, והתחילה תקופת חיים דומה, ובדיוק כשהתחלנו להתקרב – לקחו אותו מאיתנו, וזה כל כך כואב. יש לי שלושה ילדים ועסק שלא יכולתי לעצור, הייתי חייבת להמשיך. אי-אפשר לקום וללכת, זה אחרת מלעבוד אצל מישהו".
ומאיפה יש לך הכוח לפתוח סניף חדש?
"אין לי אופציה אחרת, זה עסק שמחזיק את המשפחה, והעבודה גם הצילה אותי מהדיכאון. מאז 7 באוקטובר העסק נותן לי סיבה וכוח לקום בבוקר ולתפקד עבורו ועבור הילדים".
רוקדים עם מנהלים
כאשר שון זיו, שנשוי לטונדי, שעשתה עלייה לפני 14 שנים מהונגריה, מספר לי על הסטודיו שלו לריקודי זוגות, "דאנס", עולה לי מיד בראש הסרט "הנרקוד?" שבו ריצ'רד גיר מחפש קצת זיקוקים בשממת חיי הנישואים והולך לרקוד בזרועותיה של המורה לריקודים – האחת והיחידה – ג'ניפר לופז. "ברור שראיתי את הסרט, וזה ממש לא רחוק ממה שקורה בסטודיו שלנו", הוא אומר ומחייך. "זוגות מגיעים לרקוד ולמצוא מחדש את התשוקה בקשר. החזרות של הרקדנים ב'רוקדים עם כוכבים' מתקיימות אצלנו. ויש גם שיעורי ריקוד לאנשים עם צרכים מיוחדים, לאנשים שיש להם קשיי תנועה".
שון, בן 45, שגם את טונדי הכיר בסטודיו לפני 12 שנים, והם הורים לבן, גיא, הוא בכלל ביולוג בהשכלתו, וגם עבד בתחום לפני שהפך מורה לריקוד. גוף האדם נשאר הכלי שאיתו הוא עובד, ובעזרת הריקוד הוא גם משקם ומעצים אותו. ב"דאנס" עובדים הרבה עם אוכלוסיות מיוחדות – אוטיסטים, חולי פרקינסון, אנשים עם מחלות מוטוריות. תנועה יוצרת שיקום של המוח וגם משקמת בעיות בתנועה, ואפילו בעיות תקשורת בין זוגות. הוא מקיים בסטודיו גם סדנאות מנהיגות למנהלים.
רוקדים עם מנהלים?
"משהו כזה", הוא צוחק. "כשמנהל רוקד ריקוד זוגי שמחייב תיאום והדדיות, הוא לומד לעבוד בשיתוף פעולה ולא בהנחתות, וזה משפיע גם על היחסים עם הצוות במשרד".
ב-7 באוקטובר שון היה עם צוות הסטודיו בריטריט בבודפשט, וכאשר הצוות שלו מ-551, יחידת מילואים של לוחמי סיירות, הוקפץ לעוטף, הוא הפך עולמות כדי לתפוס טיסת חילוץ לארץ. זמן קצר לאחר מכן כבר היה בתוך עזה עם הצוות, עד שנפצע ויצא לשיקום. הפציעה קטעה עבורו גם שליחות משמעותית: מ־2010 הוא רוקד בהתנדבות בבית הלוחם, כבן זוג לריקודים של רקדנית נכה, ויטל זינגר. השניים מייצגים את ישראל בנבחרת הריקודים הפראלימפית של ארגון נכי צה"ל, והיו כבר פעמיים סגני אלופי אירופה, וזכו במקום שלישי באליפות עולם. "אבל השנה אני כבר לא יכול להתחרות, כי אני פצוע ולא יכול להתאמן לקראת התחרות".
ומה עם שיקום העסק?
"כל אוקטובר-נובמבר העסק היה סגור, ולאט-לאט, מדצמבר, התחלנו לפתוח, והקבוצות מתחילות לחזור. אנחנו לא מתעסקים בלבכות, אלא במה אנחנו יכולים לעשות, איך מרימים את הראש ומחזירים שיעורים קבוצתיים ופרטיים. אני חוזר לעשות סדנאות לארגונים, אבל כרגע בגלל הפציעה אני לא יכול לרוץ, לנתר, להרים דברים".
ומה אתה צריך כדי שהעסק יחזור לפעילות משמעותית?
"בעיקר לעשות סדנאות לארגונים, וגם שיעורים פרטיים. מחיר שיעור פרטי נע בסביבות 320 שקל לשעה אם רוכשים חבילה".
אז ויטל צריכה למצוא פרטנר אחר?
"לא", הוא כמעט נעלב. "היא תתחרה בקטגוריית סולו עד שאשתקם, אני אופטימי".
"צמאים למכור חקלאות"
גיא סער (35), במקור ממכבים-רעות, למד באוניברסיטת באר-שבע הנדסת תעשייה וניהול והלך במסלול בטוח להייטק, אבל לא לקח בחשבון שאביתר בוראני, שלמד איתו במסלול ושלהורים שלו יש את משק "א. אדמה" במושב ניר חן, יחבר אותו לטרקטור ויגרור אותו לפתוח ביחד איתו עסק לשיווק ירקות ופירות. "זה היה בתקופת הקורונה. השתעממתי לעבוד מהבית, וביוני 2020 אביתר ואני הקמנו את 'ריפרש', שהיא שלוחה של 'א. אדמה', שמספקת את הסחורה ללקוח. אנחנו מוכרים כמויות קטנות, ולכן הטריות שלנו מאוד גבוהה, לא כמו בסופרים שקונים מלאים גדולים שנתקעים זמן במחסנים", מספר סער.
במשק "א. אדמה" שבניר חן, בין קריית-גת לאשקלון, מגדלת המשפחה של אביתר את כל הירוקים האפשריים – פטרוזיליה, כוסברה, נענע, מנגולד, סלרי, חסות וגם מלפפוני מיני, פלפלונים, ומה שהם לא מגדלים בעצמם הם מביאים מחקלאים חברים: תותים, עגבניות שרי, בננות, אבטיחים, וגם יינות, שמן זית, דבש, תבלינים ועוד דברים טובים שעולים לאתר שלהם ונשלחים לטווח שבין מודיעין לכפר-סבא.
המרלו"ג של "א. אדמה" נמצא בשדרות, והיה מושבת מ-7 באוקטובר. המשכתם לפעול בזמן הזה?
"היינו יצירתיים", הוא צוחק. "הפעלנו את המשלוחים ממקומות שלא חשבנו עליהם אפילו – החזקנו סחורות בתוך הבתים שלנו, אצל חברים, בתוך משאיות. המכונות של האריזה עברו לעבוד מהמשק בניר חן במקום מהמרלו"ג בשדרות, ורק עכשיו המרלו"ג חזר לפעול, וגם החבר'ה חזרו ממילואים, כולל סמנכ"ל התפעול שלנו, אלמוג בראונשטיין, שהיה במילואים מ-7 באוקטובר ושמנהל את כל התפעול, הרכש והלקוחות. כשהוא היה מגויס עבדנו בלעדיו הרבה יותר קשה, וירדו לנו המכירות והלקוחות, ועכשיו, כמו אחרים, אנחנו בתקופה מאוד קשה וצריך להחזיר את הכל. היו לנו עובדים שיצאו למילואים ולא חזרו בכלל, כמו המלקט ומנהל המשלוחים. אנחנו חברה של 20 עובדים וכל עובד משמעותי. בכל בוקר אנחנו מספקים סחורה לחברות, למשרדים, עושים שווקים לחברות הייטק, מארזים לחגים, ואנחנו צריכים לדאוג שהדבר הזה ימשיך, גם כי אנחנו צמאים למכור חקלאות ישראלית".
אתה היית במילואים?
"ב-7 באוקטובר הייתי עם אשתי בבית החולים, בסיפור שנגמר בלידה שקטה. זו הייתה אמורה להיות הילדה הבכורה שלנו. כולנו בהתאוששות. גם אנחנו וגם העסק".
מתנה עם ערך מוסף
בזמן המלחמה השיקה חברת המתנות BUYME יחד עם חברת Taboola קטגוריה ייעודית בשם "עוטפים עסקים", המאגדת עסקים שנפגעו בעקבות המלחמה ומציעה לרכוש מהם מוצרים כמתנות, במטרה לסייע להם. המיזם כולל מילואימניקיות ומילואימניקים שעזבו את העסק כדי להתגייס, בעלי עסקים שבני משפחה שלהם נרצחו או נהרגו, מפונים שהעסק שלהם מתקשה ועוד.
"הפרויקט נולד מהרצון לתת ללקוחות שלנו ערך מוסף למתנה בזמן כזה, ואנחנו רואים היענות גדולה בקרב הקהל שלנו", אומר תומר כהן, מנכ"ל BUYME.
לדברי אפרת ישראלי־קורן, מנהלת משאבי אנוש בטבולה, "מתחילת המלחמה טבולה הייתה מעורבת ביוזמות רבות על מנת לתרום ולחזק את החברה הישראלית בתקופה זו. לקראת פסח רצינו למנף את היכולת של הפלטפורמה שלנו להגיע לקהל רחב, ולפרסם את בעלי העסקים שנפגעו באופן ישיר מהמלחמה. יחד עם BUYME יכולנו להרחיב את האימפקט. שיתוף הפעולה איפשר לנו ליצור הזדמנות לכל אחד לרכוש את מתנת החג שלו במקום שתורם לחברה הישראלית".
