בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל השבוע בקשה שהגישו 30 נכדים של אישה שהלכה לעולמה לפני עשרות שנים כבעלת נכס בעיר. חרף אי-התאמה בין שמה לבין השם המצוין בטאבו, שוכנע השופט אוהד גורדון כי נוכח כמה אינדיקציות, בראשן תעודת הזהות של המנוחה, מדובר למעשה באותו אישה.
מדובר באישה שנולדה ב-1888. במוקד ההליך ניצב נכס שנמכר זה מכבר לצד שלישי, ותמורתו – שיש להניח כי רבה – נשמרה בידי עורך דין עד להכרעה הסופית במשפט. אחת מבעלי הנכס בטאבו לפני המכירה הייתה "שפירא היינה רזיל", כשלטענת התובעים - מדובר למעשה בסבתם, שושנה שפיר ז"ל.
בדיון שנערך בבית המשפט ביום שני סיפר אחד הנכדים כי ברשותו תעודת הזהות העתיקה של סבתו. היא חתמה עליה בשם "רייזיל שפירא", באופן התומך בטענה שהיא אותה "היינה" מהרישום בטאבו. כשנשאל הנכד כיצד תעודת הזהות של סבתו הגיעה לידיו, השיב שמצא אותה בבית אימו לאחר פטירתה.
בא-כוחם של הנכדים, עו"ד אלדר שוחטמן, טען שמשרד הפנים השמיט מסיבה לא ברורה את האות א' משם משפחת המנוחה, שפירא, כך שיצא שהיא נקראה "שפיר" באופן המציג אותה לכאורה כמי שאינה בעלת הנכס. ואולם לשיטתו מדובר בטעות. בנסיבות אלה עתרו הנכדים להצהיר על סבתם כבעלת הנכס.
נציג לשכת רישום המקרקעין בירושלים, עו"ד דימה גזאלה, לא העלה התנגדות עקרונית והותיר את ההכרעה לשיקול דעתו של בית המשפט.
בפתח פסק הדין ציין השופט גורדון כי בוצעו פניות יזומות מצד בית המשפט אל גופים שונים - כמו רשם המקרקעין ורשות האוכלוסין וההגירה - במטרה לקבל נתונים שיאששו או יפריכו את טענת היורשים. אולם לדבריו, מאותם בירורים לא נמצא שישנם "טוענים אחרים לכתר". "לאחר כל אלה", כתב, "אני סבור שהתובעים עמדו בנטל, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך זה, להראות את הזהות הנטענת בין סבתם המנוחה לבין היינה".
לדבריו קיימות שורת אינדיקציות התומכות במסקנה זו. ראשית, ציין, ניצבת תעודת הזהות של המנוחה שבמסגרתה חתמה את שמה כ"שפירא" ולא "שפיר", באופן התואם לשם המופיע בטאבו. יתרה מכך, במסמכים העוסקים בצו ירושה שניתן אחר פטירת אביה של המנוחה – הסבא רבא של התובעים – צוין כי יורשתו היחידה היא בתו ששמה "הניה רייזיל... שפירא".
סממן מרכזי לכך שהסבתא ו"היינה" חד הן נמצא בסמיכות הזמנים שבין הוצאת צו הירושה אחר הסבא רבא, לבין רישומה של "היינה" כבעלים בטאבו. כך, בעוד הצו הונפק בפברואר 1945, הרישום בטאבו בוצע לאחר פחות מחצי שנה, ביולי אותה שנה.
"גם הנסח הבריטי מציג רישום של בעלת הזכויות בשם 'הינה רזיל שפיר'", כתב השופט, כשלדבריו ייתכן שאף כתוב "שפירא", שכן לא ברור אם מופיעה האות a בסוף שם המשפחה.
ממכלול הנתונים עלה שהוכח כי סבתם של התובעים ו"היינה" הן למעשה אותו אדם. לפיכך קיבל בית המשפט את התביעה, הכיר בסבתא כבעלת הנכס הרשמית ונתן הוראות לעורך הדין ששמר על כספי המכר כיצד לחלקם בין היורשים.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ התובעים: עו"ד אלדר שוחטמן ממשרד בן דוד-אברהם-הכהן
• ב"כ הנתבעת: עו"ד דימה גזאלה
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
