גינה קטנה בלואר איסט סיד הפכה לשדה הקרב החדש של מנהטן. בלב שכונת "איטליה הקטנה", בין מסעדות הפסטה והמאפיות הוותיקות שעוד איכשהו שרדו את הג'נטרפיקציה של האזור, שוכנת פיסת ירוק קטנה ושנויה במחלוקת. מה שהחלה כגינה קהילתית שוקקת חיים, מקום מפלט מהמולת הבטון האפרורי וכל הרעש, עומדת כיום במרכזה של מחלוקת משפטית וציבורית סוערת בין הרצון לשמר את ההיסטוריה של ניו יורק לצורך הדחוף בדיור בר-השגה בעיר שמשוועת לפתרונות דיור חדשים.
במשך עשרות שנים שירתה גינת רחוב אליזבת׳ את הקהילה באזור – מקום שבו היסטוריה ותרבות נפגשים. כאן צולמו סצנות בלתי נשכחות מהסרט "רחובות זועמים" של מרטין סקורסזה, והשכנה פאטי סמית' כתבה עליה שירים. הם ועוד כמה כוכבי אי-ליסט כבדים – בהם כוכב סרטו של סקורסזה, רוברט דה נירו - התגייסו כדי לשמור עליה, אך המאבק רחוק מלהסתיים. העירייה בראשותו של אריק אדמס מבקשת להקים במקום פרויקט דיור בר-השגה לקשישים מקהילת ה-LGBTQ, בתכנית שזכתה לשם "Haven Green" ואמורה לכלול 123 יחידות דיור. יש שגידו שמטרת הפרויקט הוסיפה שמן למדורה כעוד נדבך לוויכוח העיקש בעד ונגד גישת ה-Woke שניו יורק הפכה לנושאת הדגל שלה בשנים האחרונות - אולי יותר מכל עיר אחרת בארצות הברית.
"כשגדלתי, איטליה הקטנה הייתה פחות או יותר ג'ונגל בטון. היינו משחקים בסמטאות. לא היה צל, לא ירוק, לא הפוגה לרגע מההמולה - משהו שכל שכונה צריכה", כתב סקורסזה לראש העיר. "המראה של איטליה הקטנה אולי שונה, אבל הצורך בנווה מדבר יפהפה ומרענן כמו גן אליזבת' סטריט לא השתנה. הלוואי שזה היה שם כשהייתי צעיר”. דה נירו, שמזכיר שוב ושוב שיזם את פסטיבל הסרטים טרייבקה מתוך רצון לשקם את השכונה, אמר שהוא נותר מסור למטרה להחיות את תדמיתה של מנהטן, וטען שהרסיתו של הגן יבטל את העבודה הקשה שלו ושל אינספור אמנים ופעילים אחרים. "ברור שאני תומך בהגדלת הזמינות של דיור בר השגה, אבל אני גם מלא בתשוקה לצורך לשמר את אופי השכונות שלנו", כתב דה נירו במכתבו לראש העיר.
המתח בין משבר הדיור לדילול המרחבים הציבוריים
המתח הזה בין פיתוח עירוני לבין שימור המקומות שמעניקים לניו יורק את האופי הייחודי שלה הוא במידה רבה לב ליבו של הפרשייה הזאת, שלא רק מתמקדת בשאלה האם לשמור על הגינה או להרוס אותה, אלא מעלה את אחד הנושאים הכאובים ביותר בעיר: האם ניו יורק מקריבה את נשמתה היוצרת לטובת פתרונות דיור מהירים? המחלוקת הפכה להיות סמל לניו יורק כולה: מצד אחד, עיר שנאבקת במשבר דיור חמור ובשוק נדל"ן יקר להחריד. ומצד שני, עיר שמתמודדת עם אובדן זהותה ועם דילול המרחבים הציבוריים שמעניקים לכל עיר את אופייה הייחודי.
קשה להאמין שכל הסערה הזאת מתחוללת סביב פיסת אדמה קטנטנה וססגונית: גן פסלים המשלב גן ירק אורגני ועצי פרי שמטופחים על ידי תושבי השכונה. אותו בוקר בו ביקרתי בגינה סיפק המחשה חיה לדינמיות של המאבק - בשבת ב-10 בבוקר מצאתי שם תמהיל ניו-יורקי אופייני לאזור: זקנים סינים שמשחקים מה-ג'ונג באותו להט כמו הצעירים ההיפסטרים היחפים שנשנשו בנונשלנט פירות מהעצים - כולם נהנים מפסטורליות בעיר שמעטים בה המקומות הירוקים. בלב אחת הערים הצפופות בעולם, המקום הקטן הזה הפך לנווה מדבר של ממש וברור מדוע תושבי השכונה הצמאים - ללא קשר לגיל או מוצא - מתקשים לוותר עליו. ואפשר להגיד הרבה דברים על המאבק הזה, אבל דבר אחד בטוח – הקהילה הזאת יודעת למחות - ועם שיק מנהטני. בזמן ביקורי בגינה, שנערך בזמן שבוע האופנה בעיר, התושבים העלו מופע מחאה מקורי: תצוגת אופנה מאולתרת אך מקצוענית למדי, כשדוגמניות ודוגמנים מטמיעים את שלטי המחאה "הצילו את הגינה" בתוך בגדי המעצבים.
תושבי השכונה דבקים במאבקם ובאמת רואים בגינה הזאת חלק בלתי נפרד מההיסטוריה שלהם ולא סתם עוד גינה גנרית. מצד שני, העירייה והקבלנים מדברים על הפתרון הדחוף שהם מציעים למשבר הדיור, במיוחד עבור אוכלוסיות מוחלשות, ומפנים אצבע לעבר הנתונים המדאיגים: אחוזי הנכסים הפנויים עומדים על 1.4% בלבד, הנמוך ביותר מאז 1968.
המוחים מציעים להקים את פרויקט הדיור במקומות חלופיים, שמאפשרים לדבריהם אף הקמת מספר גדול יותר של יחידות דיור - אבל העירייה לא משתכנעת ואומרת שאלו יתקלו בבעיות של ייעוד נכסים וכי בלאו הכי האזור היה מיועד לפינוי. הם מדגישים כי אין ברירה אחרת: ניו יורק זקוקה ליותר מ-500 אלף בתים חדשים עד שנת 2032 וכל אזור שיכול ללכת למגורים "ללא הפרעה לפעולות עירוניות קריטיות" יגוייס לצורך המשימה.
העתיד של הגינה מתגלגל עכשיו בין כותלי בתי המשפט, עם עתירות שמתנהלות בין הצדדים. הפסיקה האחרונה שהתקבלה בעניין הורתה על פינוי הגינה ב-10 בספטמבר, אך עמותת הגן הגישה ערעור, והדיונים המשפטיים נמשכים בינתיים, הגינה ממשיכה למשוך מבקרים, ותושבי השכונה והאזור מבטיחים להמשיך ולהיאבק על קיומה. הם אספו קרוב למיליון חתימות על עצומה הקוראת להפסיק את הפינוי ומציעים מגוון רחב של פעילויות קהילתיות חינמיות ופתוחות לציבור – מה שהופך את המאבק הזה למורכב עוד יותר, שכן התומכים בפרויקט דיור בר השגה מוצאים עצמם נאבקים מול קהילה שגם היא מתיימרת לתמוך בערכים דומים של שיוויון חברתי.
המאבק על גינת רחוב אליזבת׳ הוא אולי דוגמה קיצונית, אבל הוא מייצג מאבק רחב יותר שמתחולל עכשיו בכל רחבי ניו יורק. העיר, שמנסה להתמודד עם משבר הדיור החמור ביותר שידעה מזה עשרות שנים מתקשה לנווט בין הצורך להסתגל ולגדול, אבל גם לשמור על ההיסטוריה שלה ועל מרחביה הציבוריים. יש שיגידו שהיא שורדת היום אך ורק בגלל תהילת העבר, בזמן שמעמד הביניים נוטש את העיר לטובת הפרברים או ערים ידידותיות יותר לאמנים וצעירים כמו פילדלפיה ואף הרחק עד קולורדו. בעוד התכניות להריסת הגינה מתקרבות ליישום, השאלה היא האם התהליך הזה יהרוס את המורשת הייחודית של העיר שהפכה אותה למה שהיא, או שמא יצליחו למצוא דרך לשלב בין השניים?
