רק פעם בשבוע, בימי שישי, נהגו חמשת הילדים לבית משפחת אמיר להתקלח, בתקופה בה גרו בצריף האסבסט הקטן במעברת אור עקיבא. אמם, רינה, נהגה לחמם מים בסיר גדול, שהוצב על פתיליית הגז, וכשהמים היו חמים דיים, רחצו בהם הילדים את גופם לקראת השבת. כך נהגו לאורך כמה שנים, מ-1959, אז עלתה המשפחה לישראל מקזבלנקה שבמרוקו, עד שעברו לדירה בחדרה.
60 שנה לאחר אותה תקופה, יושב ד"ר חיים אמיר, אחד מחמשת הילדים, במשרדו המרווח שבהרצליה פיתוח, מקום מושבה של קבוצת הטכנולוגיה אסנס (Essence), שהקים לפני 28 שנה, ומסובב את כסאו אל הספרייה שמאחוריו. הוא לוקח את אחת התמונות המשפחתיות, שמוצבות שם על מדף גדול, ומביט בה במבט מצועף: "תראי אותם", הוא אומר. "איזה אנשים והורים נפלאים היו לנו. אבי, שהיה איש חכם במיוחד וחרוץ, שעבד מגיל תשע, ואמי, שהייתה ממשפחת אבוחצירא, ואביה היה ראש הקהילה היהודית במקלס, השקיעו בנו את הנשמה. גדלנו בצמצום של ממש. בגדים קיבלנו רק בפסח ובראש השנה. ואם באמצע השנה נקרעו הנעליים? המשכנו לנעול את הקרועות עד לחג. אבל זה היה בית שמח ומלא אהבה".
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הילד, שקיבל נעליים פעמיים בשנה והתרחץ אחת לשבוע, גדל והפך איש עסקים בינלאומי, בעל נכסים?
"נכון. דרך ארוכה ולא פשוטה עשיתי עד שהגעתי למקום הזה, כשאני לא שוכח בדרך את בית גידולי ואת הערכים עליהם התחנכתי. אם מסתכלים אחורה מבינים שיותר טוב ממה שהיה לא יהיה, לכן צריך להסתכל קדימה, וזה מה שאני עושה, ועם זאת לא שוכח כמה חשובים ערכים של צניעות ואהבת האדם, משפחה, והכרת הטוב. את אסנס הקמתי ב-1995 כחברת הייטק פורצת דרך בתחומה, שמגנה באמצעות טכנולוגיה חדשנית על עסקים, משפחות, קשישים ואוכלוסיות חלשות. נכון להיום, מותקנות המערכות שלנו בכ-46 מדינות בעולם, מייצרות למעלה מ-15 מיליון מוצרים בשנה בתעשיות האבטחה והבריאות, ללמעלה מ-4.5 מיליון בתי אב. אני שמח במקום בו נמצאת הקבוצה, וכישראלי ציוני אני גאה שהטכנולוגיה הישראלית שמפותחת ומיוצרת בישראל, שומרת ומצילה חיים בכל מקום וזמן ברחבי העולם".
מוצרים רפואיים לגיל השלישי לצד מערכת נגד גנבים
לפעילות של אסנס הייתה משמעות גדולה בתקופת הקורונה. "בקורונה היה למוצרים שלנו תפקיד חשוב במאמץ העולמי לשמור על ביטחון הגיל השלישי", מסביר אמיר. "בעזרת המוצרים יכלו ויכולים אנשים בגילים מבוגרים במיוחד להמשיך לגור בביתם ובתוך הקהילות שלהם, ולהמשיך בחייהם העצמאיים. זה חלק מהחזון והרצון שלי מאז ומתמיד, להגן על הפרט, להעניק לו Peace of Mind בכל גיל, בכל מקום וזמן. בתקופה זו עשינו ניסוי עם חולי קורונה, שאושפזו בבית חולים של קופ"ח כללית. הם נשלחו לבתיהם עם הציוד שלנו, והחלימו בבית עם מעקב צמוד של ביה"ח באמצעות המיכשור. באמצעות המערכת, שקופת חולים התקינה בביתם, ידעו החולה והקרובים לו כל הזמן מה קורה לו. בעקבות הצלחת הניסוי, צפויה התרחבות של השיטה הזו לבתי חולים נוספים, ובמקביל נבדקת אפשרות של פיילוט כזה באמירויות".
אמיר הוא איש של בשורות טכנולוגיות, אבל לא פחות מזה, איש של אנשים. כשהוא מספר את סיפורו, הוא עוצר מדי פעם, ומתעכב על דמויות שעיצבו את חייו, המקצועיים והאישיים: הוריו, רעייתו, ילדיו, חבריו ומורים. אחד הזיכרונות הראשונים שלו הוא מאותו 'חדר' בקזבלנקה, ומה'רבי' המלמד, שנהג להחזיק סרגל ביד בתנועה שלא השתמעה לשתי פנים. "הרבי נהג לבקש שנגיד בע"פ את אותיות הא'-ב'. מי שלא זכר או לא הגה אותן נכון, היה חוטף עם הסרגל על האצבעות. ככה חינכו פעם". הוא מדגיש בחיוך כי "אני לא חטפתי ממנו מעולם, הייתי תלמיד טוב".
פתק מה'באבא חאקי'
את מערכת החינוך בישראל פגש כילד בן עשר, כשהחל ללמוד בבית ספר דתי באור עקיבא. לאחר שלושה חודשים עבר לבית ספר ממלכתי, את לימודי התיכון כבר העביר באורט נתניה, לאחר שהמשפחה עברה להתגורר בחדרה. "אמא שלי הבינה, שאם היא רוצה שהילדים שלה יעשו קפיצת מדרגה ויתקדמו בחיים, חייבים לצאת מהמעברה לדירה משלנו. היא הלכה לדוד שלה, ה'באבא חאקי' (הרב יצחק אבוחצירא, בנו של הרב יעקב אבוחצירא ואחיהם של הרב דוד אבוחצירא והבבא סאלי, י.ו.), שנתן לה פתק לבנק הפועלים, ובו ביקש שיתנו לה הלוואה בסך 7,000 לירות לרכישת דירה. בכסף הזה נרכשה דירה בחדרה, בשטח של 68 מ"ר, בה כבר הייתה מקלחת והיינו רק שני ילדים בחדר. עולם חדש עם איכות חיים".
גרתם בחדרה, אבל למדת בנתניה.
"נכון, כי רציתי להתפתח בתחום הטכני. אני זוכר את אבי סופר בכל בוקר את הפרוטות, כדי שיהיה לי כסף לאוטובוס. בשנה הראשונה הייתי תלמיד טוב, בשנתיים שלאחר מכן כבר הפכתי מצטיין שכבה. בכתה י"ב נתנו לי לתרגל מתמטיקה עם תלמידי כיתות י', וכך הרווחתי מעט כסף. בסיום התיכון המורים אספו כסף כדי לשלם עבורי מלגה, שאוכל ללמוד בעתודה האקדמית בטכניון".
ועל זה נאמר, איפה ישנם עוד מורים כאלו?
"היו לי מורים נפלאים. בכל פעם שאני נזכר בהם עולות דמעות בעיניי. שמרתי על קשר עם המחנכת שלי, עד שנפטרה לפני כשנה, וגם עם מנהל התיכון, שנפטר לפני כמה שנים. הבן שלו, אגב, עובד בחברה שלנו".
ההלוואה מהחבר שהפך ללקוח הכי גדול שלו
את שירותו הצבאי עשה בחיל הים, כשהוא מתמחה בעיצוב מערכות קרב ובפיתוח טכנולוגיות הגנה נגד טילים. משם נשלח ללימודים גבוהים במכללה של הצי האמריקני בקליפורניה, ועם סיום לימודי הדוקטורט במדעי המחשב ובאלקטרוניקה בהצטיינות יתרה, חזר לישראל, כשהמטרה שלו מסומנת: הידע והניסיון שצבר בעולמות האלקטרוניקה והביטחון, יביא אותו לפתח יישומים לעולם האזרחי, שיסייעו למדינה. כך נולדה, למעשה, אסנס. "את החברה הקמתי במרתף הבית עם רבקה, רעייתי השנייה, שלולא היא, לא הייתי נמצא במקום הזה היום. לא היה לנו אז כסף, אבל קיבלתי ממנה את מלוא התמיכה, ואת החיזוק לאמונה ולידיעה, שלמרות הקשיים, נצליח".
לא חששת? באותה מידה שהצלחת, יכולת גם להיכשל.
"היו חששות. לפני הקמת החברה וגם לאחר שהיא קמה. במשך תקופה לא קצרה לא היה לנו מה לאכול בבית. הגיע יום, שהבנקים לא הסכימו לתת לנו יותר אשראי, החוב היה גדול מדי, ולא רצינו שהעובדים ידעו מזה, חששנו שיברחו לנו. כל יום רבקה הייתה מכינה לנו פיתה עם חומוס, ובצהריים היינו הולכים לים לאכול, כדי שלא יראו מה אנחנו אוכלים. יום שישי אחד ראינו שנשארנו עם 89 שקל בכיס. חשבנו מה עושים, והחלטנו לנסוע לטבריה, לבלות עם מה שנשאר בכיס ועם חצי טנק דלק, שעוד היה. ישבנו על שפת הכנרת, אכלנו את הפיתה עם החומוס וחזרנו הביתה. במוצ"ש התיישבתי ליד שולחן העבודה והתחלתי לרשום מה וכמה אני חייב ולמי, וכמה אני יכול להחזיר. התקשרתי לאחד מחבריי, וביקשתי ממנו 50 אלף דולר בכל חודש למשך עשרה חודשים. בתמורה, הבטחתי לו, לעשות מהפכה בחברה שלו עם המוצר שלי, כשיסתיים הפיתוח שלו. הוא הסכים. עם זה הסתדרנו, והיום הוא הלקוח הכי גדול שלי. הייתה לי אמונה פנימית בעצמי ובדרך שלי, ובמוצרים, בלי זה אי אפשר להתקדם, והיו שותפים שסייעו להגשים את החלום. כמובן רבקה, שיכלה להיות היסטרית ולהוריד אותי למטה, ולרגע לא פקפקה בי ובדרך שלנו, וחברים טובים, שהאמינו וסייעו".
וחוצפה.
"נכון. איש עסקים חייב שתהיה לו חוצפה. תעוזה וחוצפה".
אתה בן 71, מגיע רגע של לשבת בגינה ולהגיד 'זהו, הגעתי, אפשר לנוח'?
"ממש לא אצלי. למיטב הבנתי, לאדם מבוגר יש שני רכיבים שמובילים אותו. אחד הוא ה-DNA שזורם אצלו, השני הוא יכולת הבחירה. כל עוד האדם בוחר להיות חיוני, הוא יהיה כזה ויהיה מסוגל לתרום לחברה. ביום שאדם מחליט שנגמר לו הסוס, תתחיל ההידרדרות שלו. הטעות הגדולה בחברה שלנו היא שיש מקומות בהם מחליטים עבור המבוגר שנגמר לו הסוס, ולא הוא מחליט זאת עבור עצמו. לכן, אנחנו מפעילים הרבה עובדים מעל גיל הפנסיה החוקי. לכל אחד יש מה לתת בכל גיל, בצבעים אחרים. לא רק צעירים מזיזים את העולם. ולגביי, לי יש משימה שמוצאת את ביטויה במוצרים שלנו. המשימה שלי היא הדלק שלי".
מה החזון שלך?
"להיות בכל בית בעולם, להביא את הבשורה בתחומי הביטחון והבריאות, שני התחומים, שחשוב שיהיו בעולמו של כל אדם, בוודאי בגיל מבוגר. העולם נהיה יותר אלים, מערכות רפואיות הופכות יותר קשות ויותר יקרות. הידיעה שלא צריך לנסוע לקופ"ח כדי למדוד לחץ דם ולחכות שם חצי יום, אלא אפשר לשלוט על הבדיקה והאבחון מהבית, מקלה על החיים של כל אחד. השנה שחלפה הייתה הטובה ביותר של אסנס. עשינו קפיצה ענקית במכירות, מכרנו במאות מיליוני דולרים. אז עכשיו לעצור ולנוח? ממש לא. יש עוד הרבה מה לעשות".
