לכאורה, אתם ואני אמורים לקנא בסיגל נעים. זה קל. בטח כשאני יושב בדירתה המעוצבת בקווים הנקיים והישרים האלה, במרומי בניין חדש ויפה בצפון השקט והיקר להחריד של תל אביב, והכל כאן מושלם מלבד, אולי, הקפה שאני מבקש ולנעים אין איך לספק לי. "אין לי מכונת קפה", היא מבהירה, "ככה זה מחייב אותי לשתות את הקפה של הבוקר בחוץ, בעיר". כמעט שאני יכול לקנא גם בזה. נעים מתחילה כל בוקר ברכיבת אופניים, קפה מחוץ לבית, ואז קצת יוגה. "אני ממש הקלישאה התל אביבית", היא מגחכת. "יש לי גם מינוי לפילהרמונית".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אתם מוזמנים לקנא בזה כפי שאתם מוזמנים לקנא בעובדה שנעים עשתה לבדה כבר שני אקזיטים שמאפשרים לה את הפנטהאוז הזה – אבל בואו ננסה לדמיין את רגע האקזיט הראשון שלה. זה קשה גם אם מנסים. כי באקזיט ההוא נשמעה, אם בכלל, רק מחיאת כף בודדה של יד אחת. לא היה בו שום דבר מהתפאורה שהתרגלתם לזהות עם המעמד; לא משקיעים נלהבים, לא שמועות שרחשו בחלל הפתוח, לא קבוצה של מייסדים ומתעשרים חדשים שקופצים משמחה באוויר או לים ואז מתכנסים לצילום קבוצתי עם טישירט ממותגת.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לא. הייתה שם רק סיגל נעים. לגמרי לבד. "באותו סוף שבוע החלטתי שהעובדה שאני לבד זו לא סיבה שלא אעשה דברים שאנשים שנמצאים בזוגיות עושים", היא זוכרת, "נכנסתי לאוטו, נסעתי לבית מלון בירושלים ואמרתי לעצמי שאעשה סוף שבוע במלון. הסכם המכירה הסופי הגיע במהלכו מצרפת חתום וממתין לחתימה שלי, זה היה ביום שישי בערב וירדתי לחדר העסקים במלון כי הייתי צריכה להדפיס את זה, לחתום ולשלוח בחזרה. חתמתי, וזה היה רגע מאוד דרמטי בחיים שלי. היה שם בחדר אדם זר, ומצאתי את עצמו מדברת איתו ואומרת לו: אין לי למי להגיד כרגע, אז אני אומרת לך שאני חותמת עכשיו על ההסכם שמשנה את חיי. והוא הסתכל עליי כאילו, 'אוקיי, מה את רוצה ממני?'. זה לא היה חייב להיות ככה – אולי מישהו אחר היה מגיב אחרת – אבל דווקא היה משהו טוב ונכון בזה שהוא היה כל כך לא מתעניין. ואני חושבת שזה רגע שנורא מסכם איזו חוויית בדידות שלי".
למה בעצם היית שם לבד?
"כי לא היה מי שיהיה איתי. הייתי בעלת המניות היחידה. את המו"מ עשיתי לבד, את הטעויות לבד ואת המכירה לבד".
הבדידות הזאת של נעים, 52, היא, אם תרצו, המנוע שלקח אותה כל הדרך עד לאקזיט הזה והבא אחריו. הבדידות הזו מריצה אותה כנגד כל דימוי חיצוני שעשוי להתקבע במפגש אישי איתה: נעים היא אישה מרשימה, רהוטה, נחרצת, אוהבת אמנות, משועשעת רוב הזמן, חוש צדק מפותח – לפעמים מדי – ואין שום דרך לחשוד בה בדכדוך-יתר או בבדידות יוצאת דופן. היי, היא אפילו הייתה נשואה במשך 15 שנה לפרקליט הבכיר יוסי אשכנזי והם הביאו לעולם שתי בנות – שתיהן כבר גדולות – אז מה, בעצם, סיגל נעים עוד רוצה? מה מצמיד אותה לסוד המספרים הראשוניים, ולמה האישה הללא-ספק-פריבילגית הזאת מוציאה עכשיו ספר, "כשג'ירפה הופכת למגדל אייפל" (כנרת, זמורה, דביר) שבמרכזו שתי הדמויות הבודדות ביותר בעולם – אחת מהן מבוססת, כמעט לחלוטין, עליה?
"אתה מבין רציונלית שאין שום קשר בין שכל, יופי ובריאות לבין חוויה של בדידות, אבל קשה לקבל את זה", היא מסבירה, "וקשה להבין את זה כשאתה לא נמצא בסיטואציה. דיכאון ובדידות הן חוויות שחוצות מגדרים ומעמד כלכלי ואינטליגנציה – הן חוצות הכול ונמצאות בכל שכבות האוכלוסייה ובכל מצבי החיים".
אני מסתכל על נעים ומנסה – כמו רובנו, אני מניח – לאתר את הסיבה שאישה שלכאורה חיה את החלום – היא משוטטת כבר שנים בבירות העולם, פוקדת מוזיאונים ומפתחת יוזמות – עדיין מעבירה את חייה, לפני הכול, במסע בודד.
"זה אולי לא נורא להיות לבד כשקורה לך משהו רע – כי אז ברור שאפשר להרים טלפון לכמה אנשים והם יהיו מגויסים ואמפתיים – אבל זה נורא קשה להיות לבד כשטוב לך, ונורא בודד להיות לבד כשאין עם מי לחלוק אושר"
"אם אתה מסתכל עליי בגיל 40, אחרי האקזיט, כשיכולתי לעלות על מטוס לפריז מתי שבא לי, ללון במלון מקסים, להסתובב במוזיאונים ולא לשאול כמה עולה שום כרטיס, אז בהגדרה אני כאילו מאושרת והחיים שלי נורא טובים", היא יודעת. "אבל רגע החתימה על ההסכם נורא זיקק לי את ההפך; שזה אולי לא נורא להיות לבד כשקורה לך משהו רע – כי אז ברור שאפשר להרים טלפון לכמה אנשים והם יהיו מגויסים ואמפתיים – אבל זה נורא קשה להיות לבד כשטוב לך, ונורא בודד להיות לבד כשאין עם מי לחלוק אושר. כשחתמתי על ההסכם הייתי לבד, ומאז נסעתי להרבה מאוד חופשות לבד בכל מיני מקומות בעולם".
לאן למשל?
"לפני שלוש שנים נסעתי לוינה, לקחתי רכבת ללינץ, שכרתי אופניים ורכבתי לבד במשך ארבעה ימים 250 ק"מ לאורך הדנובה בחזרה לוינה. כמובן שהלכתי לאיבוד אלפי פעמים בדרך, היה לי קשה פיזית וירד גשם ומה לא. והיו מלא רגעים מאוד טובים בתוך הדבר הזה, הייתה תחושת הישג גדולה, אבל ביום האחרון בבוקר שמעתי, במקום שבו ישנתי, שני אמריקנים בני 75 שעושים את זה המון שנים מפטפטים ביניהם שהם ממשיכים לוינה. ובנימוס ישראלי שאלתי אם זה בסדר מבחינתם שאני ארכב איתם והם אמרו סבבה. והם לא הלכו לאיבוד, לא היה להם חם או קר, הם היו חמודים ומשעשעים. והיה רגע שבו ירד גשם והרוח נשבה מולנו, ופיזית היה לי קשה וגם קצת מפחיד, אבל להבדיל מהימים שלפני זה, הפעם רכב לידי האיש הזה, הוא לא אמר מילה וגם אני לא, אבל רכבנו יחד, והידיעה שהוא יודע איפה אני נמצאת ומה אני מרגישה והוא איתי בתוך החוויה הזו גרמה לי להבין שזה לא דומה לשלושת הימים הקודמים. שממש כיף לי עכשיו. טוב לי ונעים לי, וכל החלקים היפים שראיתי קודם של הטבע המדהים – עכשיו זה גם התחבר לי לאיזו חוויה שהפכה, באופן כולל, לחוויה מאושרת".
למה בכלל עשית את זה?
"כי רציתי לחזור לרכוב על אופניים, התקרב יום כיפור ואמרתי לעצמי: אין מצב שאני נשארת בארץ לבד ביום כיפור".
למה?
"כל שנה בחגים – ערב ראש השנה או ערב פסח – אני עולה על מטוס, 'תודה, שלום, היה נעים', וחוזרת עם תום החג. כי אלו הימים שנורא מזקקים את הדבר הזה. אין רוטינה של עבודה, של חיים בחוץ, כולם נורא מתכנסים לתוך המשפחות שלהם, ולהיות לבד בתוך זה זה קצת גיהינום. אני הרבה מאוד שנים בורחת מהחגים לערים גדולות שבהן אני כותבת, קוראת, הולכת לפחות עשרה ק"מ כל יום ברגל, נכנסת למוזיאונים".
יושבת לבד במסעדות?
"אני יושבת כמעט כל החיים במסעדות לבד. גרתי עכשיו שלושה חודשים במלון בלונדון כי הדירה כאן לא הייתה מוכנה, ואכלתי פעמיים ביום במסעדות לבד".
מבאס?
"לאכול במסעדה לבד זה לא מבאס. זה מעניין, זה נעים, וככל שהשנים חולפות השאלה למה צריך מישהו היא שאלה שהתשובה עליה משתנה מאוד. אם בשלבים מוקדמים של החיים זה יותר שהייתי רוצה שמישהו יישא איתי בעול החיים, בהמשך אמרתי: אני רוצה שיהיה מישהו שכשאני נוחתת אני אוכל לסמס לו LANDED, וזה ישנה לו. היום אני לא צריכה שמישהו יישא איתי בעול החיים, כי אין לי עול".
מלבד עול הבדידות, כמובן. ונעים נושאת בו כמעט כל חייה. היא נולדה בשכונת מצוקה בבאר שבע למשפחה דתית עם שישה ילדים ממוצא תוניסאי, אמה לא עבדה ואביה היה נגר, "ואדם מאוד אלים. בעיקר כלפינו, הילדים", היא נזכרת. "יש כמה סוגים של הורים מכים: יש את ההורה שמעיף סטירה כי הוא מאבד שליטה לרגע, ויש את האנשים שיש בהם סדיזם, שזה היה אבא שלי. זה לא לאבד שליטה לרגע; זה באמת לעשות דברים שהם אכזריים ורעים ומפחידים, ובצורה שיטתית".
כמו מה?
"להיות אדם מאוד אלים. אם נניח בשישי בערב יש ארוחה, והסלט לא עומד בדיוק בזווית הנכונה ואין מרחק נכון בין כוס היין למלח, זו סיבה מצוינת בשבילו פשוט להעיף את כל השולחן בבום, באלימות, עם שישה ילדים מסביבו ואישה שעבדה קשה מאוד בשביל הארוחה הזאת, כשכולם עם פחד מאוד מאוד גדול. וזאת הבעיה באלימות בתוך המשפחה; שאתה שם ואין לך לאן ללכת כילד, והיא מאוד שרירותית ובלתי צפויה".
"יש כמה סוגים של הורים מכים: יש את ההורה שמעיף סטירה כי הוא מאבד שליטה לרגע, ויש את האנשים שיש בהם סדיזם, שזה היה אבא שלי. זה לא לאבד שליטה לרגע; זה באמת לעשות דברים שהם אכזריים ורעים ומפחידים, ובצורה שיטתית"
די מהר, נעים הילדה התרחקה מהדת. "לא הבנתי למה אני צריכה לקרוא שלוש פעמים ביום משהו שהוא לא נכון ושאני אפילו לא מבינה את העברית שלו, ושם התחיל המרד", היא אומרת. "לא היו לי חברים, הייתי ילדה מאוד מוצפת, די חכמה, מדברת המון, ולא הבנתי קודים חברתיים. בגיל שנה ניתחו אותי בעקבות בעיה במפרק הירך, נשארו לי שתי צלקות גדולות על הרגליים, וגם זה היה מקור בלתי נדלה לעוגמות נפש ולביישנות".
בגיל 18 עזבה את הבית רק כדי לגלות שחשדותיה היו מבוססים: העולם לא מבין אותה. "הייתי באיזה קורס מתכנתים בצבא ובסוף הם לא העבירו אותי את הקורס כי פשוט לא רצו שאשאר ביחידה. לא הבנתי במה חטאתי – אני בן אדם טוב, לא פגעתי באף אחד – אבל בבירור פגעתי, אחרת זה לא היה מגיע למצב הזה. ומאז תמיד הייתה לי החוויה שאני הדבר הזה שלא יודעים מה לעשות איתו, לא ברור מה הוא עושה בחדר, משהו בגוף שהוא כזה קלמזי, גפיים ארוכות מדי, כולי תמיד יותר מדי, תופסת יותר מדי מקום, מדברת יותר מדי".
כך שאם לנסות לענות, לשם שינוי, על השאלה הביטלסית לגבי כל האנשים הבודדים ומאיפה הם באים, הסיפור של נעים מציע שהם באים ממקום שבו הם לא מבינים למה לא מבינים אותם. מה הם עושים לא נכון. למה זו שוב דחייה, אי-התאמה כרונית של יתד עגול לחורים מרובעים. ונדמה שנעים הייתה כזו כל חייה.
היא למדה משפטים וניסתה לעבוד במשרד עורכי דין, "פיטרו אותי אחרי דקה – שוב, בעוון חוסר יכולת לקרוא את המצב ולהבין מה מצופה ממני". היא ניסתה בהוצאת ספרים – גם משם נזרקה תוך זמן קצר למרות הצלחתה המקצועית, "והבנתי שקראתי לא טוב סיטואציות חברתיות, נפלתי על זה שוב ושוב".
מתי החלטת להיות יזמית?
"כשהבנתי באופן סופי ומוחלט שאף אחד לא ייקח אותי לעבוד אצלו כשכירה. בהתחלה זה נורא העליב אותי, אבל בסוף אמרתי: זה כמו להיעלב מזה שאני לא 1.65 מטר או 1.80 מטר. לא, אני 1.74, זה מי שאני".
היא הגיעה למחלקת האינטראקטיב של רשת, התגלגלה לנהל חברה שהציעה שירותי תוכן סלולריים בקייב מטעם קבוצת LR, ואז הקימה חברת ייעוץ משלה בשם "אקספנד" שביקשה לסייע לחברות ישראליות שרצו לעבוד במזרח אירופה, "כי לא היה לי מושג מה אני רוצה לעשות וחיפשתי כל מיני דברים. ואז פרץ הקלינטק, עשיתי פרויקט קטן עם חברת ההתפלה IDE וככה נחשפתי לתחום של האנרגיה הסולרית".
ההמשך איפשר לכריזמה שלה להתחיל, סוף-סוף, לעבוד בשבילה. היא פגשה את דוד קורשיה, מנכ"ל חברת האנרגיות המתחדשות של חברת החשמל הצרפתית EDF‑EN ושיכנעה אותו לפתוח בארץ יחד איתה חברה לפיתוח שדות סולריים. מה? מאיפה? "עשיתי לו מצגת על ההזדמנויות בשוק האנרגיה הישראלית ושיכנעתי אותו שהכי טוב יהיה לו לפתוח את החברה בישראל יחד איתי. ומשם התחלתי להבין איך מפתחים שדות סולריים, והתחלנו להקים אותם. הוא עוד התערב עם הדירקטוריון שלו שהוא יפיק 100 מגה-ואט בישראל עם האישה המשוגעת הזאת לפני שיהיה להם קילוואט אחד במדינות המפרץ".
"אקספנד" גדלה במהירות ונמכרה לבסוף לחברת החשמל הצרפתית – וכך מצאה את עצמה נעים חותמת על אקזיט ראשון בחייה לבדה, מול אדם זר אחד, בחדר מלון בירושלים – וקיבלה סכום שהיא מסרבת להסגיר אבל הוערך בעשרות מיליוני דולרים. היא הייתה גרושה טרייה ולגמרי לבדה בעולם. זו החוויה המכוננת שמתוכה כתבה את "כשג'ירפה הופכת למגדל אייפל", רומן מכתבים מבריק שנע בין ענבר, בת 30 בודדה וחכמה שמסתובבת לבדה בערים גדולות, לבין אלישע, גבר זר שאותו היא פוגשת לרגעים ספורים מול עבודה של אגון שילה ביריד האמנות בניו-יורק.
"הפורמט של מכתבים נבחר כי השתמשתי בו בעבר", היא אומרת. "היה מישהו שמאוד אהבתי וגר במדינה אחרת, והתכתבנו. זה פורמט שמאפשר להשליך על הדמות בצד השני מה שבא לי. בהתאהבות יש בסוף פגישה עם המציאות, ומישהו צריך בסוף להדיח כלים ולפגוש אותי גם כשכואבת לי הבטן. במכתבים לא, ואני יכולה לזכות במלוא האמפתיה אם אני סוגרת מכתב ב'איזה באסה, יש ערימה ענקית של כלים בכיור', והצד השני יכול להיות אמפתי כלפי הסיטואציה. אבל אם הוא באמת היה איתי באותו רגע, משהו בי היה מצפה שיגיד, 'עזבי, מאמי, אני אדיח'".
ואת מעדיפה את הריחוק?
"הייתי בקשר זוגי כמעט רצוף עד גיל 40, אבל החוויה של בדידות או פחד מבדידות הניעה אותי הרבה פעמים לבחור בחירות שלא היו נכונות או טובות. חלק גדול מהגברים האלה לא היה נבחר אחרת".
גברים ככלל הופכים אותך ליותר או פחות בודדה?
"יותר".
למה?
"חבר שאני מאוד אוהבת אמר פעם: 'מאחר ש-80 אחוז מכל זוגיות זה בעצם אני, אז אין לי הרבה למה לצפות'. זה משפט נפלא בעיניי. אבל האם אני מעדיפה להיות עם גבר מאשר לבד? חד-משמעית כן, אם זה גבר שיש לי יכולת לייצר איתו אינטימיות נעימה".
הכסף הגדול שעשתה שינה כמעט הכול וקרוב לכלום. "קודם כל הרגשתי הקלה", היא זוכרת. "חייתי אז כבר לבד, הילדות עוד היו קטנות, והדבר הממש ראשון שעשיתי היה להתקשר לאמא שלי ולהגיד לה: אמא, את יכולה להיות רגועה. כי היא הייתה אישה ענייה, אבי כבר נפטר, והדבר הראשון שעשיתי עם הכסף היה לשפץ לה את הבית".
הכסף שינה בך משהו?
"כן. כל מי שטוען שכסף לא משנה מקשקש. כסף משנה ועוזר ומרגיע. אבל אנשים מדמיינים איזה אקזיט אגדי – יש לי חברים שיש להם מיליארד דולר, והם עדיין חושבים שטוב שיהיה להם שני מיליארד. אני לא כזאת. בתפיסה שלי של אושר וכסף, זה עשה לי שקט, קנה לי חופש, וזה מה שרציתי".
זה שינה משהו לבדידות?
"כלום. אבל יותר קל להיות בודדה בפריז בערב ראש השנה מאשר בתל אביב, כשהטלפון מצלצל עם 'נו, אז את לא באה אלינו לארוחת חג?'. לא, אני לא באה אליכם לארוחת חג. אני לא רוצה לשבת בארוחת חג. אני שונאת ארוחות חג! אני לא רוצה להיות בשום מקום שמזכיר לי אפילו קצת ארוחות חג שהיו לי בילדותי, ואינני מעוניינת להיות בשום ארוחת חג לעולם שוב בחיי".
אז זה בכל זאת משנה.
"אני רוצה להיות ישרה בעניין הזה: זה מאפשר לבנות חיים שבהם האינטראקציה שלך מול העולם היא יותר מבחירה. זה מקל על המון דברים".
הצלחת להבין את המצוקה בנושא שעליה דיווחה שי-לי שינדלר?
"אני לא מבינה את המצוקה של אנשים שהרוויחו כסף. ואם הכסף באיזשהו מקום גורם אי-נוחות, יש רק 800 אלף מטרות טובות ומוצדקות שאני יכולה לתרום להן אותו, והמועקה לא תשב אצלי. אז יש משהו קצת ציני וצבוע בלדבר על מצוקה מכסף, ואני לא מעריכה ולא מתפעלת מהמקום שבו אנשים עשירים מרגישים שהם צריכים לדבר עם כלל האוכלוסייה על המורכבות של זה. שי-לי שינדלר עשתה את הסרט ממקום אישי שלה. האם היה בזה מעשה לא רגיש? בעיניי כן".
באיזה אופן?
"לפנות לבן אדם שמרוויח 30 אלף שקל בחודש – שזה לא מעט, אבל בעלות החיים של מדינת ישראל, אם יש לו ארבעה ילדים הוא מרגיש שכל חודש הוא צריך לבדוק מה קורה איתו – שלא לדבר על מי שמרוויח 8,000 שקל – ולדבר בפרהסיה על המצוקות שנגרמות כתוצאה מזה שהגיע אליה הרבה כסף, זה מעשה לא רגיש. יתר על כן, יש הבדל בין אנשים שהרוויחו את הכסף לבין אנשים שהוא נפל עליהם לא ממעשה ידיהם. ואני גם תוהה האם הייתה מחשבה, מצד כל מי שעסק בהכנת הסרט הזה, על האישה שמרוויחה כמה אלפי שקלים בחודש מעבודתה כמורה ומה זה עושה לה. אם הייתה ציפייה שהאישה הזאת תהיה אמפתית, אני חושבת שזאת ציפייה לא סבירה".
אולי גם הציפייה שיבינו את המצוקה שבבדידות מהסוג שלך לא סבירה? לי אישית היא נשמעת די חלומית.
"הרבה פעמים אנשים מדברים על זה שהם אוהבים להיות לבד, ואני מבינה את זה. אבל לרוב, אנשים שאומרים את זה הם אנשים שמישהו מחכה להם בצד השני. אז הם נוסעים עכשיו לשבוע או לחודש והם יהיו לבד ויהיה בזה משהו משחרר ונעים, אבל הלבד הזה לא מייצר בדידות כשאתה יודע שבסוף אתה חוזר למשהו. אני הייתי באמת לבד".
הלבד היה המנוע לטוויסט הנוסף בעלילה, כי עם עיקר הכסף מהאקזיט ההוא נעים הקימה לפני כשש שנים את המיזם "חברים", מרכז שהציע טיפול קבוצתי לילדים ובני נוער שסובלים מבדידות, לקות בכישורים חברתיים או חוסר יכולת לעשות לעצמם חברים. לאורך השנים הראשונות, המרכז סבל מהפסדים ונעים הזרימה עוד ועוד כספים, אבל בשיאו, טופלו ב"חברים" כ-200 ילדים על ידי צוות של כ-20 פסיכולוגים, ושנות הקורונה כבר הפכו את המקום ברמת החייל בתל אביב לשירות חיוני.
באופן בלתי נמנע, נעים לקחה אישית כמעט כל סיפור שהגיע למרכז. "היה לי קשה המצטבר של זה, הפגישות היומיומיות עם חוויות שהיו לי כל כך מוכרות. מבחינה נפשית זה היה בלתי אפשרי עבורי, לקום כל יום לתוך מקום שבו אני פוגשת את הכאב והקושי האלה. בסוף לא הצלחתי יותר לראות את כל הצער הזה", היא אומרת.
תני סיפור אחד שנחרת לך.
"ילד שממש נכנס לי ללב הגיע לשם כתיכוניסט בכיתה י'. בחור גאון, מסורבל, גבוה, קצת שמנמן, עם חרדה חברתית מטורפת, משהו מאוד קיצוני. הוא היה הכי בודד שאפשר. הורים גרושים, יחסים קשים, אבא שלו הביא אותו למפגש הראשון בקבוצה, וכל הגוף שלו שידר רצון עז לעזור לבן שלו. והילד, שהיה כאמור פיזית גדול, הצליח להגיע לפתח החדר אבל לא העז להיכנס. סימנתי לאבא 'עוף מפה', ואז פשוט דחפתי את הילד פיזית פנימה. ואיך שהוא היה בפנים סגרתי מהר שלא יוכל לברוח. ויצאתי החוצה ואמרתי לאבא: 'הוא בפנים'. והאיש הזה קפץ מהכיסא, ופרץ בבכי וחיבק אותי. הילד טופל במקום למעלה משלוש שנים – בקבוצה וגם פרטנית. היום יש לו חברים, יש לו יחסים יותר טובים עם ההורים שלו, הוא התגייס. וכל פעם שאני חושבת על הילד הזה, אני אומרת, אם רק בשבילו עשיתי את זה, היה שווה. ואני אומרת את זה על הרבה ילדים".
ועדיין, לא מזמן נעים מכרה את "חברים". זה היה אקזיט בלתי צפוי, אבל הקרן המשפחתית שרכשה אותו מבקשת להרחיב אותו לסניפים נוספים בישראל, ונעים מדווחת שכל ההשקעה הגדולה במקום הוחזרה לה, וגם ברווח יפה. עכשיו היא שוב מחפשת את הדבר הבא, ושוב היא לבד, אם כי פחות מבעבר. "היום החברים שלי הם אנשים מאוד משמעותיים בחיים שלי. אם הייתי צריכה לבחור עכשיו בין זוגיות מדהימה ונפלאה לבין ויתור על החברים, הייתי בוחרת בחברים בלי להסס בכלל. לקח לי המון שנים, מאמצים גדולים ותהליך רגשי אינסופי לייצר את המצב הזה, שבאמת כשאני נוסעת בחגים לעיר גדולה וזרה יש לי למי לכתוב, ואני יודעת שבצד השני יהיה מי שיקרא ויהיה לו אכפת".
מה עשית בסגר הקורונה?
"יצאתי. לכל מקום. כל יום קמתי בבוקר, רכבתי, פגשתי את השוטרים, עשיתי איתם סלפי, הסברתי להם למה לא טוב להם לתת לי דוח והם אכן לא נתנו. ונסעתי לכל מקום. לא נשארתי בבית יום אחד, כולל הימים שבהם היה עוצר. לא הסכמתי לבדידות הזאת ולבידוד הזה, ולהגביר את החוויה הבלתי נסבלת של להיות לבד".
זו לא חוויה זרה לך.
"מה שיש לי זה מספיק. לא היה שום צורך להוסיף על זה, ולא היה אכפת לי להיות חולה בשביל לא להיות לבד".
את רואה בבדידות בעיה עולמית?
"זאת המגפה העולמית הכי קשה של המאה ה-21 והיא מחמירה – ואני אומרת כאן את המובן מאליו – כי משפחות מתפרקות מהר יותר, כי אנשים תקועים מול מסכים בלי סוף שעות, כי כמות השכבות של מחוות חברתיות לא אותנטיות הולכת ומתעבה, וכי יש הרבה גופים כמו פייסבוק – החברה השנואה עליי בעולם – שיש להם אינטרס לעשות דברים שמאוד מגבירים את הבדידות. ואתה רואה יותר אנשים בגיל יותר מבוגר שמעולם לא היו בקשר משמעותי, ותדירות קיום יחסי המין בעולם בירידה גדולה – וזו בדידות".
מה יהיה הדבר הבא שלך?
"אני רוצה לעשות משהו בחברה הערבית. בחצי השנה האחרונה אני מתנדבת בביה"ס איבן-סינא בכפר-קאסם, שעתיים בשבוע אני מדברת עם ילדים ערבים בעברית על מה שבא להם. הם לא יודעים עברית, וזה מחסום גדול בהשתלבות שלהם".
ומה עד אז?
"אני רוכבת על האופניים, שומעת המון ספרים, אין לי טלוויזיה בבית – מעולם לא הייתה לי, אני לא כל כך מבינה מה עושים עם הדבר הזה – ועושה ספורט כמו שעושים בגיל 52".
מחפשת מישהו?
"הייתי שמחה לנסוע לחופשה הבאה לא לבד, אבל אני לא יודעת לחפש את זה".
פורסם לראשונה: 07:26, 17.06.22
