לחלום האולימפי יש מחיר. גבוה. ילדים ספורטאים השותפים לחלום הזה, נותנים מעצמם הכל, ולו בשביל הסיכוי הקטן שיצליחו, יום אחד, לעמוד על הפודיום ולאחוז במדליה אולימפית. מדי יום הם מתאמנים במשך שעות רבות, מוותרים על לימודים ומפגשים עם חברים, נוסעים לבד מרחקים עצומים לאימונים, משתתפים בתחרויות בחו"ל ומקפידים על משטר תזונה נוקשה - אבל את המחיר הכספי הכבד של האימונים, הציוד, הנסיעות והתחרויות משלמים ההורים. כמה עולה ילד אולימפי?
איתן ויצל, 14, שחיין חזה עד 200 מטר
איתן ויצל (14) ממעלה אדומים הוא בן לאמא ספרנית ואבא מורה דרך. מגיל צעיר הוא ואחיו חונכו למשמעת, שגרה וסדר, ולהורים לא היה ספק שאיתן, הבכור, יהפוך לספורטאי מצטיין. "אני שוחה מגיל שש", מספר איתן באמצע יום אימונים אינטנסיבי. "בחופשות עם ההורים הייתי שוחה בים, בבריכה, בכל מקום, וההורים החליטו לרשום אותי לחוג שחייה. כעבור שנה כבר אותרתי לנבחרת של העיר".
במה שונה הנבחרת מחוג של ילדים?
"זה שונה לגמרי", הוא צוחק. "אתה מתחייב לספורט. מתחיל לשחות באופן מקצועי, מקבל על הראש אם אתה עושה טעויות, ומשם מתחיל לייצג את העיר שלך בתחרויות. נכנס לשגרת אימונים מטורפת, זה הופך להיות רוב הזמן שלך. יש לי שני אימוני בוקר בשבוע ועוד שלושה אימוני ערב. ביום שישי יש אימון ב-12 בצהריים. אימון בוקר מתחיל בשש בבוקר כדי שאספיק לבית הספר. אחרי בית הספר אני משלב אימוני כוח נוספים. התחרות הראשונה שלי הייתה לפני שנתיים, כשהגעתי לגמר אליפות הארץ ב-100 חזה, ואז הבנתי שלא סתם השקעתי את הזמן שלי".
מה החלום?
"כמובן שאולימפיאדה, זו הרמה הכי גבוהה שיש. המודל שלי זה מייקל פלפס, ששבר כל כך הרבה שיאים ולא רק בסגנון אחד אלא בכמה".
ומה עם לימודים וחיי חברה?
"הסביבה שאני שוחה בה מאוד מאפשרת לי ללמוד, כי מבינים שזה ממש המקצוע שלי לחיים. מבחינת חיי חברה, המאמנים שלי הם חברים שלי".
קרה שהיה לך קשה לקום ואמרת מה אני צריך את זה?
"ברור. קורים ימים כאלה, אבל אני פשוט קם וממשיך".
אסיה, האמא: "אני חושבת שקל לו יותר מלילדים אחרים כי האופי של המשפחה שלנו הוא להיות מאוד ממושמעים, מסודרים, יש לכולנו סדר יום מדויק. אנחנו אנשים שאם אנחנו בוחרים משהו, ניצמד אליו כל הדרך עד למטרה. איתן בחר משהו שהוא גם אוהב, אז זה יותר כיף מאשר עול בשבילו".
מה זה מצריך מכם כהורים?
"סכומי כסף לא מבוטלים, אבל כל עוד אני יכולה - אעשה הכל כדי שיהיה לו טוב והוא יצליח. יש הורים שקשה להם לממן דבר כזה, ואני יכולה להבין אותם. הנסיעות בתוך הארץ לווינגייט ולתחרויות ארציות. יום אחד לקחתי חופש כדי לנסוע איתו לווינגייט בתחבורה ציבורית כי בעלי היה צריך את הרכב. זה דורש מהורה התמסרות מסוימת, ולפעמים זה לא קל. ברגע שהוא גדל, צריך להחליף ציוד. אני קונה לו את הדברים הכי טובים ואיכותיים. בגדי ים של מותגים עמידים נגד כלור עולים הרבה כסף".
איך זה לגדל ילד כזה?
"זה תענוג כי הוא מצטיין בהכל, גם בלימודים, ואוהב להצטיין. זה גם משהו שדוחף אותו קדימה וזו גאווה".
צפו: לקראת טוקיו ריאיון עם יעל ארד ושחר צוברי
(צילום: משה מזרחי)
נטע בובר, 14, גולשת רוח
כבת ליו"ר איגוד השיט, שי בובר, וכנכדה של מקים מועדון השיט של שדות ים, שמשון בובר ז"ל, נטע בובר (14) משדות ים חתומה כממשיכת הדרך. "אני עוד מעט מסיימת את השנה החמישית שלי בתחום השיט", היא מספרת רגע אחרי שיצאה מהמים. "תמיד הייתי בים כי אני גרה ליד. הייתי בחוג ימאות ומגיל צעיר ידעתי שאלך לכיוון הזה".
מה מושך אותך בים?
"הים הוא מקום מרגיע. הרוח והגלים שכל פעם משתנים מוסיפים אתגר. אני תחרותית מאוד ותמיד מאתגרת את עצמי. מגיל צעיר בכל מקום רציתי להיות ראשונה, לנצח. יש לפעמים פחד מים סוער אבל עם השנים התחלתי יותר להעז. לפני חודש הייתה תחרות בכנרת וגלשתי שם בתנאי רוח שחשבתי שבחיים לא אצליח להתמודד איתם, אבל הייתי טובה ממש, והייתי גאה בעצמי. זו הייתה תחרות גדולה של כל איגוד השיט. ניצחתי את התחרות במקצה הבנות".
באיזו תדירות האימונים שלך?
"בשגרה יש שלושה אימונים בשבוע עם מאמן, וחוץ מזה אתה לרוב עושה אימון אישי עם חברים לקבוצה, לפחות פעמיים נוספות. בנוסף יש לי אימון עם מאמנת פרטית שעוזרת לי בריצה. יוצא שיש לי יום חופש אחד מאימונים בשבוע".
זה לא מפריע קצת לחיי החברה?
"כן, אני מפסידה הרבה דברים. מפסידה לימודים כי אני מתאמנת לפעמים עד מאוחר וממש מוקדם בבוקר. אם אין משהו חשוב בלימודים, אעדיף ללכת לאימון כי אימון יותר קשה להשלים". שי האב מתפרץ לשיחה: "כל התעודה שלה 100, היא לומדת במסלול למצטיינים בבית הספר חוף הכרמל. העדיפות שלנו, שהיא תהיה תלמידה מצטיינת לפני המדליות בספורט".
אם מדברים על מדליות, מה התחרות הקרובה?
"בעוד חודש היא תצא במשלחת של איגוד השיט לאסטוניה".
להיות הדור הממשיך זה חלום שלך או שלה?
"משולב. דיברנו על התחום לא מעט בבית מאז שהיא נולדה. עם הילדה הגדולה פחות היינו מנוסים, היא התחילה בחורף כשמאוד קר, ובתוספת חליפה וסרבול זה הופך לחוג לא כזה נעים, אז היא פרשה. נטע הצליחה להתגבר על המכשולים האלה. בסוף זה בא מהילדים. ההורים מארגנים את הלוגיסטיקה מסביב, מסיעים, וכמובן משלמים.
"ברגע שהיא בחרה לגלוש, קנינו לה שלל גלשנים. גלשן לרוחות חזקות עם סנפיר א', גלשן לרוחות חלשות עם סנפיר ב'. לכל גלשן צריך שני מפרשים. חליפה, חגורת טרפז והצלה, ביגוד ותיק. אחר כך תחרויות: פעמיים בשנה נוסעים לאילת, וצריך לשלם על הכל, ועוד במהלך השנה תחרויות בחיפה, תל אביב, הרצליה. ולבסוף החוג. כל ספורטאי שמגיע להיות ספורטאי הישגי, ההורים שלו סייעו לו. שוויון ההזדמנויות פה בכלל לא קיים. ילד שלהורים שלו אין משאבים, כנראה לא יגיע יותר מדי רחוק".
שקד מנדל, 16, מטפס בקטגוריית הבוגרים
שקד מנדל (16) הוא ילד פלא של ממש, הסינדרלה של עולם הטיפוס. בגיל חמש הוא התאהב בקיר הטיפוס הראשון שפגש בחייו, ומאז רוב זמנו מוקדש לספורט הזה. הוא קם לפנות בוקר לאימונים ולתחרויות שמתקיימים בקצות הארץ, נוסע בתחבורה ציבורית שעתיים כל כיוון לפגישות אצל מיטב המאמנים, לא זוכר איזה טעם יש לשוקולד, ומאוהב בחסה ובחזה עוף שמרכיבים את התפריט העיקרי שלו - בדיוק במסלול הנכון להגשים את החלום: לייצג את ישראל באולימפיאדה.
הוא מספר בשיחת זום ממחנה אימונים באוסטריה: "בגיל חמש, לפני שההורים התגרשו, גרנו בירושלים והלכנו אמא שלי ואני לאצטדיון טדי כדי להירשם לחוג כדורגל. השומר בכניסה אמר שאין חוג לגיל שלי. התבאסתי אבל עדיין נכנסתי לאצטדיון כדי לברר על עוד חוגים, ושם התגלה מולי קיר טיפוס ענק, יפהפה, ומאז התאהבתי". לאחר שהוריו התגרשו הוא עבר להתגורר עם אבא במושב ניר צבי.
"הייתי שנה בחוג, ואז בגיל שבע כבר העבירו אותי לנבחרת. השקעתי את כולי, הייתי קם לפנות בוקר להתאמן כדי להספיק ללימודים ומתאמן גם בערב. בגיל 13 הרגשתי שקצת גדולה עליי האינטנסיביות הזו ופרשתי. אחרי שנה בדיוק התחילו הגעגועים לטיפוס. פתאום ראיתי שמתחילה אליפות הארץ בעוד חודש, וכל השנה לא התאמנתי בכלל. אבא אמר לי לגשת, אמא מאוד פחדה שאתבאס כי אני סופר-תחרותי ולוקח קשה הפסדים".
איך זה נגמר?
"החלטתי לבוא לתחרות בלי להתאמן, ולקחתי מקום ראשון. זה נתן לי מוטיבציה וחזרתי בפול-כוח לענף".
מה זה אומר בעיניך להיות ספורטאי?
"להשקיע את כל-כולך. עד לפני ארבעה חודשים התאמנתי במסגרת הנבחרת בקיר טיפוס נתניה. הייתי נוסע לשם ארבע פעמים בשבוע ברכבת לבד, 40 דקות נסיעה. הייתי מוותר הרבה על לימודים. ואז הייתי צריך להתפתח, הנבחרת לא סיפקה אותי, אז עברתי להתאמן אצל שגיא דמתי שמאמן את אלכס חזנוב. הוא מאמן בחדרה, וגם לשם אני נוסע בתחבורה ציבורית שעתיים כל כיוון ארבע פעמים בשבוע. כל אימון הוא לפחות ארבע שעות, כולל פעמיים נוספות בשבוע אימוני כוח בבית וטיפוסי קיר באופן עצמאי. שגרה מאוד אינטנסיבית".
תזונה?
"יש לי תזונאית פרטית, מגיל צעיר לא אהבתי ממתקים ותמיד אכלתי בריא".
עלות גידול ילד ספורטאי מגיעה ליותר מ-50 אלף שקל בשנה. איך שורדים?
"לגדל ילד ספורטאי זה תובעני למדי", מצטרף אבא של שקד, ריצ'י, לשיחה בזום וזורק חיוך גאה לבנו. "אני חושב שזה עיסוק מדהים, מפתח אותו וחושף אותו לכל מיני התמודדויות מאתגרות. כדי שזה יהיה מקצוע הוא חייב להיות בצמרת. נכון להיום, זה מה שהוא רוצה, והוא נעול על זה, אז אנחנו עומדים מאחוריו וזה כיף גדול".
ואם מדברים כלכלית?
"אנחנו משקיעים בזה לא מעט כסף. אני מדריך תיירים ומובטל כבר שנה וחצי. יש קושי כלכלי לעמוד בתשלומים שהספורט שלו דורש. בממוצע העסק הזה עולה, כולל נסיעות, ציוד, מתקני אימונים ושכר מאמן, 2,500 שקל בחודש לפחות. זה רק בארץ. תחרות ממוצעת באירופה, יעד קרוב וזול, עולה לנו עוד 5,500 שקל לנסיעה של מספר ימים קטן, ואת זה אנחנו משלמים לנבחרת ישראל מכיסנו, כולל תשלום על מלווה בוגר שמשלם על עצמו הכל".
שקד: "תביני מה ההבדל. חברים שלי בנבחרת גרמניה וסלובניה שטסים להתחרות באירופה משלמים רק על התחרות עצמה, 100 שקל. את כל המלון, הטיסות והצוות מסביב משלמת הנבחרת הלאומית. בארץ רק כניסה למתקן אימונים עולה לי 60 שקל ליום. בחו"ל מי שבנבחרת נכנס חינם לכל מתקן שהוא רוצה כדי להתאמן".
במה זה פוגע?
"זה פוגע ביכולות להגיע להישגים, אין חוכמות", מצהיר האב. "סבב מלא של תחרויות בשנה בלי קורונה זה איזה שמונה טיסות בשנה. זה בערך 50 אלף שקל לשנה, כולל שגרת האימונים בארץ. אליפויות עולם עולות בסדר גודל של 10,000 שקל".
אין ספונסרים?
"אין. רק מי שהשתתף ב'נינג'ה' ונהיה סלבריטי נפתח לערוצי פרנסה חדשים, שבגיל של שקד אין. אין בגילים האלה ספונסרים בארץ. בחו"ל יש מלא".
חן זוסמן, קרטיסטית
ההורים של חן זוסמן (15) עברו מבאר-שבע למיתר כשהייתה בת שבע, וכדי שתצבור ביטחון עם החברים החדשים, רשמו אותה מייד למספר חוגים, ובהם קרטה. "בהתחלה לא רציתי כל כך ללכת", מספרת חן בחיוך. "ההורים שיכנעו אותי ועם הזמן נשאבתי לזה".
מה את אוהבת בזה?
"קרטה נותן לי המון ביטחון, סתם ככה ללכת ברחוב בלי פחד, לעמוד מול אנשים, מול חברים. זה גם נותן לי שליטה בארגון הזמן שלי. קורה שאני גם קצת נפצעת, אבל זה קורה לכולם".
שמעת משפטים כמו: זה חוג שמתאים לבנים?
"שמעתי כשהייתי קטנה, אבל לא ייחסתי להם חשיבות כי אהבתי את זה מאוד. זה ספורט של שליטה, הגנה עצמית, זה לא רק מכות. בתחרויות צריך שיהיה לך יותר נקודות מהיריב, ומקבלים נקודות על סימון של רגל או יד לראש ולגוף. פשוט מסמנים, לא נותנים מכה בכוח אלא ממש קרוב בלי לגעת. זה יותר עדין ממה שזה נשמע, עם המון בקרה".
מתי זה הפך מחוג לתחום תחרותי?
"בשנתיים האחרונות ממש נכנסתי לזה חזק. אני מתאמנת כל יום, מקריבה זמן עם חברות. אני מתאמנת שעתיים ביום כולל שישי שבת ובאה מוקדם לעזור לאמן את הילדים הקטנים. יש גם אימוני כוח מחוץ לאימונים. מבחינת תזונה, אני חייבת לשמור על עצמי לא לאכול יותר מדי שטויות. התחלנו להיכנס לעולם הדיאטניות והתזונאיות השנה כדי לעלות רף".
באילו תחרויות השתתפת?
"בארץ השתתפתי באליפות ישראל לגילאים 12-17 וזכיתי במקום השני. היעד הבא זה אליפות אירופה, אני כבר מועמדת. הייתי גם בשתי תחרויות בקרואטיה ובצ'כיה וגם במחנות אימונים באותן מדינות".
לא מפריע לך שאין זמן חופשי?
"מפריע, אבל הקשר שלי עם המתאמנים מהקרטה הוא חזק, הם חברים שלי ואנחנו נפגשים מעבר לאימונים. לפעמים היו לי מחשבות של פרישה כי אני בסך הכל ילדה, אבל יום אחד שאני לא מתאמנת זה חסר לי וכואב לי בגוף. אני ממש רוצה את זה כמקצוע. אני רואה את האולימפיאדה וממש מקווה להגיע לשם".
גם אצל חן העניין הכלכלי הוא נטל כבד על ההורים, שלפעמים מתקשים לעמוד בתשלומים. "לגדל ילדה ספורטאית זה לא פשוט בכלל", מספר האב דימה. "האימונים שלה לא קרובים לבית, שלא לדבר על הטיסות והנסיעות שלהכל צריך להתלוות אליה. אבל לצד הקושי כמובן יש המון גאווה. אני אוהב שהיא נשאבת לאימונים ואוהבת ללכת. אני גם התחלתי להתאמן בעקבותיה, אז בכלל אני יודע כמה זה טוב. אני מגשים חלום שלי דרכה וזה כיף לי".
מה העלות?
"עשרות אלפים בשנה. כאן הכל עלינו, וגם המאמן משקיע מכל הלב מה שהוא יכול. בלי השקעה של ההורים בזמן ובכסף, זה לא היה קורה. הסעות לתחרויות לכל העולם, ביגוד, מלונות, טיסות וזמן. השתתפות בארץ בתחרויות עולה כסף. מי שאין להורים שלו יכולת כלכלית, לא יחזיק מעמד. אני בטוח שיש המון ילדים מוכשרים בפריפריה שהיו יכולים להביא מדליות לישראל, אבל אין להם את האמצעים".
