בפסק דין שהותר לאחרונה לפרסום קיבל בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב בקשה למתן צו ירושה שהגיש קשיש כבן 90 ביחס לעיזבונה של בת דודו שהלכה לעולמה ב-1969, וכולל דירה ודמי השכירות. השופטת סגלית אופק דחתה את התנגדות האפוטרופוס הכללי לבקשה, שנסמכה על חוברת משנת 1930 בה נכתב שהמנוחה הייתה מאומצת.
מאז שהלכה בת הדוד לעולמה מנוהלים נכסיה על ידי האפוטרופוס הכללי. יובל שנים לאחר מותה הגיש בן דודה את הבקשה לבית המשפט, ובמסגרתה עתר לקבל צו ירושה אחריה. הוא הודה שבמשפחה יש סברה שלפיה דודו אימץ את המנוחה בשנת 1907, לאחר שמצא אותה כתינוקת נטושה בתחנת רכבת ברוסיה הלבנה. ואולם לדבריו, מדובר בעורבא פרח שמקורו ברישום לא אמין של דוד אחר, אח של אבי המנוחה, בחוברת שכתב ב-1930.
מנגד טען האפוטרופוס הכללי שלא ניתן להתעלם מהכתוב בחוברת. לפי האמור שם, דודו של הקשיש התחתן בתחילת המאה הקודמת אך כעבור שנה אשתו נפטרה ללא ילדים. בתקופת אלמנותו הוא מצא תינוקת שהוצמד לה פתק שאומר שהיא יהודייה והוא אימץ אותה לחיקו.
האפוטרופוס הכללי ציין שבמועד פטירת המנוחה, חוק הירושה לא ראה בקרובי המאמץ כיורשים על פי דין של המאומץ. החוק תוקן אמנם לפני כעשור ונקבע בו שהקרובים כן יורשים, אך התיקון לא חל רטרואקטיבית.
עו"ד אלה שינפלד צילום: אלה שינפלד השופטת אופק ציינה שאין מחלוקת כי במרשם האוכלוסין רשום הדוד כאביה הביולוגי של המנוחה. בנסיבות אלה קובע החוק כי על המבקש לסתור את הכתוב במרשם להביא ראיות מבוססות לשם כך. קביעתה הייתה חד משמעית – המשיב לא הצליח לסתור את נתוני המרשם, ולדברים הכתובים בחוברת העתיקה של דוד המבקש אין משקל ראייתי מכריע.
סיבה אחת לכך נעוצה בנסיבות שהובילו לכתיבת החוברת. בדברי ההקדמה בחוברת ציין המחבר כי רשם את הדברים כסיפור לילדיו, שמהם היה מרוחק משך עשרות שנים. כמו כן, הוא היה מאושפז לתקופה מסוימת במוסד הבראה וכתב את החוברת כדי להעביר את הזמן. בנסיבות אלה, כתבה השופטת, ייתכן שהוא הוסיף פרטים עסיסיים לרישומיו – ובהם את סיפור אימוצה של המנוחה – במטרה לספר לילדיו סיפור מעניין.
היא הוסיפה כי בתקופה שבה נכתבה החוברת התקשורת הייתה מוגבלת ביותר, ולא מן הנמנע שכותב החוברת ניזון משמועות. כמו כן, לא ברור מהכתוב אם המחבר היה עד לאירועים שתיאר, וייתכן שהפרטים הגיעו לידיעתו בצורה של "טלפון שבור". מעבר לכך היא תהתה כיצד אימה של המנוחה רשומה ככזו במרשם האוכלוסין, שעה שלפי הסיפור היא אינה אימה הביולוגית ונפטרה כשנה קודם ללידת המנוחה.
משכך קבעה השופטת שהאפוטרופוס הכללי לא הצליח לסתור את הרישום במרשם האוכלוסין, ולמבקש קשר דם עם המנוחה. היא מינתה מנהל עיזבון שיקבץ את קרובי המנוחה הפזורים ברחבי העולם במטרה לתת צו ירושה מאוחד לכולם.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ המבקש: עו"ד אנטוני ווקס ועו"ד מקסים ארבל
• ב"כ המשיב לא צוין בהחלטה
• עו"ד אלה שינפלד עוסקת בירושות וצוואות
• הכותבת לא ייצגה בתיק
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
