אילת, עיר התיירות והנופש שמונה כמעט 60 אלף תושבים, הגדילה את מספר השוהים בה בכ-50% עם הגעת עשרות אלפי מתושבי הדרום והצפון שהתפנו מבתיהם מאז ה-7 באוקטובר. עם זאת, להיקף האוכלוסייה הגדול בעיר כרגע אין קשר להכנסות של כ-6,700 בעלי העסקים במקום, שבחלק מהמקרים נמצאות בירידה של עשרות אחוזים.
רק השבוע, ראש העיר אלי לנקרי יצא בקריאה דחופה לראש הממשלה בנימין נתניהו למניעת המשבר הכלכלי, שלדבריו מתהווה במקום. "כלכלת העיר עומדת בפני קריסה, וללא סיוע ממשלתי מסיבי ומיידי, העיר עלולה להתרסק כלכלית וחברתית, ועלות השיקום שלה תהיה עשרות מונים מעלות הסיוע הנדרש", הוא כתב.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו, האזינו לפודקאסט הכלכלי היומי "כסף חדש", וסמנו "כלכלה" בהתראות אפליקציית ynet
"יש אנשים אבל אין כסף"
ובינתיים, בעלי העסקים בעיר חיים בצל המשבר המסתמן. אילן נזמודינוב (30), בעלים של סופרמרקט בטיילת: "פשוט אין עבודה, הכול מת. יש אנשים, אבל אין כסף. אני מרגיש שאני מגיע למקום כדי לשמור עליו, לא באמת כדי לעבוד. אני חייב את העזרה של המדינה, כי עוד חודש המצב יהיה קטסטרופה, אבל אף אחד לא עוזר לנו, אף אחד לא מדבר איתנו. הבנתי שיש אפשרות למענקים, אבל יש איזה 600 טפסים והמון קריטריונים. אני רק רוצה לעבוד. זה יותר גרוע מהקורונה, אז היינו סגורים אבל לפחות הייתה לנו עזרה. אני לא רואה איך תיירים יגיעו לכאן בקרוב, פשוט לא. אם אין תיירות - אין אילת. עדיף כבר להיות סגורים".
פאב "הדובים" במרכז התיירות, שנפתח ב-2008 לקהל של כ-300 מבלים, סגור מפרוץ המלחמה. מתוך 15 אנשי צוות, 9 מגויסים למילואים, כולל תומר ושני שותפיו, בן עדה ואביתר אוחנה. "ב-7 באוקטובר הוקפצנו למילואים, כל אחד למקום אחר, גם לעזה", תומר מספר. "הפאב סגור, אין לנו יכולת לפתוח אותו בלי כוח אדם. לא שהיינו פותחים אותו כרגיל להמוני אנשים ועם מוזיקה שמחה, אבל אולי היינו מארגנים דברים אחרים לטובת התושבים והמפונים - הרצאות, פעילויות טיפוליות כאלה ואחרות, ועוד. זה אומר שאין לנו ממש איך להתפרנס, אנחנו בעצם מתנהלים עם מה שחסכנו. לא קיבלנו שום עזרה, המענקים נפתחו אבל קשה מאוד לבצע את כל הפעולות תוך כדי מילואים בשטח. אנחנו מנסים מרחוק לדחות תשלומי שכירות מול בעלי הנכסים, זה מאתגר.
"אנחנו מבינים את חשיבות ההתגייסות והגיוס, אנחנו משרתים במילואים כבר 18 שנים, ויש לנו דברים חשובים מאוד להתעסק איתם. ועדיין, אנחנו מצפים לקבל עזרה מהרשויות, זה היה אמור להיות המענה הראשוני. אפשר להגדיל מסגרות, או דרך המקדמות ששילמנו. איך מטפלים ככה בעסקים? איך נותנים לאנשים להתגייס בלי שום עזרה לעסק שלהם?".
"אנחנו עוזרים לרשויות הרבה יותר מאשר הן עוזרות לנו"
יונתן שחר, בן 40, ממסעדת "פאפי", שנפתחה באפריל 1985 והיא אחת הוותיקות בעיר, מספר על ירידה של כ-60% בהיקף העבודה, ובתוך כך גם במספר אנשי הצוות. "מתוך 50 עובדים היום יש לנו 8. ב-7 באוקטובר הכול נעצר. אנחנו מנסים לעזור למי שאפשר ולתרום כמה שיותר, אנחנו נותנים הנחות לכל הסועדים, תורמים ארוחות ומזמינים את המפונים לאכול כאן. חמש פעמים ארגנו על האש בבסיסים לחיילים, וכל זה בלי שום עזרה מאף גורם. אין איזון. אמנם נפתחו המענקים, אבל זה ייקח עוד זמן. בינתיים, אנחנו עוזרים לרשויות הרבה יותר מאשר הן עוזרות לנו".
גם נהגי המוניות הוותיקים באילת מתמודדים עם ירידה עצומה בהכנסות. עופר עמר, בן 64, מספר: "המצב גרוע. אין תיירים ואין כלום, המלונות מלאים אבל בתושבי הארץ המפונים, שכמעט לא יוצאים. העבודה ירדה ב-50% לפחות, אני נוסע ומחפש עבודה. לפעמים אפשר להתייבש במשך שעות, בלי שום נסיעה. אני מצפה שיעזרו, כן, ושמעתי על המענקים אבל אני לא בונה על זה יותר מדי. זה כמו בתקופות הקשות של הסגרים והקורונה. לא, זה יותר גרוע מזה".
א', בעל חנות בגדים במרכז העיר, מספר על שגרת יומו: "אני פותח את החנות בשעה 9:30 בבוקר, כי אני חייב לשמור על סדר היום, אבל גם אם הייתי פותח בצהריים זה לא היה משנה. איך שהתחילה המלחמה הרחובות התרוקנו, ויש חנויות פה לידי שאפילו לא פותחות. בקורונה התרסקנו, איך נעמוד בזה שוב? איך נשרוד את זה? בימים הראשונים תרמנו בגדים במרכזים מיוחדים שהוקמו למען המפונים, ואנחנו רוצים להמשיך לעזור להם, אבל מי עוזר לנו? אתמול לא הצלחתי למשוך כסף מהבנק. אני לא ישן מרוב דאגה".
