שחיקה היא מושג שחוק. כמעט לכולנו עוברת לפעמים בראש המחשבה על ללחוץ על כפתור ה"סטופ" ולצאת להפסקה מהכול: להתפטר מהעבודה, לחשוב בלי רעשי היומיום הבלתי פוסקים, להבין מה אנחנו באמת רוצים לעשות.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
עבור אנשים רבים הקורונה הייתה הזרז ללחוץ על אותו כפתור. "בזמן הקורונה, אנשים עשו בדק בית ושאלו את עצמם - האם זה מה שאני רוצה בחיים? אבל התופעה שלא מסוגלים להמשיך הייתה קיימת עוד לפני. בדרך כלל אלו אנשים שחוו עומס ונשארו בלי יכולת להתמודד, לחשוב, להתרכז, לעשות דברים בסיסיים", מסבירה ד"ר לליב אגוזי, מנהלת מחלקת המחקר במוסד לבטיחות ולגיהות שחוקרת את תחום השחיקה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"אנחנו חיים בעולם כאוטי שדורש קצבים מסחררים, אבל עכשיו אנשים עוצרים וחושבים - האם אנחנו רוצים להמשיך במירוץ הזה? המירוץ שוחק לא רק אותנו אלא את הסביבה. אנחנו מכלים את המשאבים שלנו מכל הכיוונים", היא מדגישה. "עוד לפני הקורונה, תופעת השחיקה כונתה 'המגפה של המאה ה-21', וזה בהחלט הולך ומחמיר. מעל 20% סובלים משחיקה גבוהה. חלק לא מסוגלים לחזור לעבודה, יש שהצליחו להוריד את רמות השחיקה שלהם. חלק מגיעים למצב שהם לא יכולים להמשיך. המחקרים מראים שיש לא מעט אנשים שעוצרים הכול. יש אחוזים יותר גבוהים של אנשים שהיו שחוקים בשנה שעברה, ועכשיו כבר לא עובדים", היא מסכמת.
3 צפייה בגלריה
''שחיקה מכונה 'המגפה של המאה ה-21''. ד''ר לליב אגוזי
(צילום: באדיבות המוסד לבטיחות ולגיהות)
התופעה אומנם לא חדשה, אך הנושא רלוונטי מתמיד. השיח על "ההתפטרות השקטה" מעיד על קיומה של בעיה. הפערים הבין-דוריים והתפיסתיים בעולם העבודה מחמירים, ויש שבוחרים או נאלצים "לצאת להפסקה", כמוצא אחרון.
אסף יאוק, 43, גרוש ואב לחמישה ילדים מירושלים, הבין שהוא חייב לעשות שינוי בחיים שלו כשאחיו הצעיר מת במפתיע בתאונת עבודה. למרות חששות המשפחה, הוא התפטר מהעבודה היציבה שלו באינטל כדי להקשיב, בפעם הראשונה, לעצמו.
"כבר כמה שנים אני חווה התלבטויות. לקראת גיל 40 התחילו מחשבות של לאן אני רואה את עצמי הולך. בעבודה ובחיים האישיים לא היה לי טוב. התחלתי לחשוב מה אני באמת רוצה לעשות עם עצמי. התגרשתי, והחלטתי שאני לא רוצה להישאר בעבודה שלי כראש צוות באינטל. לפני חצי שנה החלטתי שדי ופרשתי. בחצי השנה האחרונה אני לא עובד. אני חותם אבטלה, וזה נותן מרווח נשימה. בנוסף אני חי מחסכונות. אלו שיקולים שעשיתי לפני שעזבתי, כדי להבין שיש לי איך לקחת את ההפסקה.
"לפני שנתיים האח הצעיר שלי צביקה נפטר בתאונת עבודה בגיל 38. הוא אדם שחי את החיים שלו. הוא תמיד היה אומר לי, 'תשכח מכל מה שאנשים אומרים. תעשה מה שאתה אוהב, לא מה שרוצים שתעשה'. וככה הוא חי. שלושה שבועות לפני שהוא נפטר הייתה לנו שיחה משמעותית. הוא היה השראה. הוא היה האדם הכי קרוב אליי בעולם והכי קרוב לכולנו, עשרה אחים. הוא היה אישיות מטורפת, מגנט לאנשים, כל החברים שלו ידעו שאפשר תמיד לפנות אליו. רק אחרי שנפטר גילינו שתרם להרבה עמותות. אפילו אלמנתו הייתה בהלם. עכשיו לכל המילים שלו יש יותר משמעות. אני רוצה לחיות לפי איך שהוא הציע, ולהביא את המורשת שלו קדימה. הוא נתן לי את הפוש. כשהוא נפטר, זו הייתה הוכחה שהחיים קצרים מאוד. החלטתי שאני לא רוצה למצוא את עצמי מת בלי שעשיתי כלום, רק סימנתי כמה 'וי' והלכתי".
"אני אבא אחר עכשיו. השיח ביני לבין הילדים גדל, יש לי יותר פניות אליהם. פעם הייתי יותר לחוץ, ועכשיו אני יכול לשבת ולדבר איתם ולהיות איתם במאה אחוז. השיח יותר נעים. לחצי ההיי-טק ירדו והם מרגישים את זה"
ההחלטה התקבלה, אבל הפחדים עדיין שם. "יש לי הרבה חששות. זה לא דבר קל בכלל. אני מאוד מפחד. בכל זאת, יש לי חמישה ילדים לפרנס. אבל הדברים מתחילים להיכנס למסלול מסוים. זו לא רק הפסקה אלא ריסט. לדעת להקשיב יותר לרצונות שלי, למה שאני באמת רוצה. כשהגעתי להיי-טק לא שלטתי בסיטואציה. אלו היו אילוצים של החיים. הייתי נשוי עם ילדים, הייתי חייב את המשכורת. מה שהוביל אותי בחצי השנה האחרונה זה שאני מקשיב לעצמי, מדייק את עצמי. נרשמתי ללימודי טיפול - לימודי CBT ו–NLP - כי אני רוצה להבין את עצמי ולטפל בעצמי, להכיר את עצמי יותר טוב. ימים יגידו אם גם אעסוק בזה".
הסביבה לא בהכרח תמכה. "95% מהאנשים אמרו לי 'השתגעת'. גם אם הכירו מישהו שעשה את זה, זה לא היה עם חמישה ילדים. מהצד זה נראה כמו התאבדות כלכלית. איך אתה עושה דבר כזה? המשפחה שלי הייתה לחוצה בהתחלה. עם הזמן ראו שהכול בסדר. אני הפכתי ליותר רגוע, וזה הרגיע אותם. לפעמים התגובה שלהם העלתה חששות. אם כולם אומרים לי לא, אז אולי אני טועה? אבל החלטתי שאם אני מאמין בזה, אני צריך ללכת על זה. הרבה פעמים בחיים האמנתי במשהו והניאו אותי מזה. הפעם אני מקשיב לעצמי עד הסוף. זו בחירה שכבר הצליחה, ומביאה אותי למקומות חדשים.
בין היתר, ההפסקה שלקח משפיעה על ההורות שלו. "אני אבא אחר עכשיו. השיח ביני לבין הילדים גדל, יש לי יותר פניות אליהם. פעם הייתי יותר לחוץ, ועכשיו אני יכול לשבת ולדבר איתם, ולהיות איתם במאה אחוז. השיח יותר נעים, יותר מדברים. לחצי ההיי-טק ירדו והם מרגישים את זה. אני אומר לילדים שלי כל הזמן שהם צריכים לחיות את מה שהם אוהבים עד הסוף. גם הם לומדים להקשיב לעצמם. אני חושב שזה נותן להם קצת אומץ להיות הם. אני אומר להם שהם יכולים לחלוק עליי, אני מחליט כי אני המבוגר האחראי, אבל הדעה שלהם נחשבת. זו תובנה חדשה בשבילי, כי הגעתי ממקום שבא והכתיב דרך מסוימת שכולם הלכו אחריה. אם לשם כולם הלכו, לשם אני גם צריך ללכת.
"בחצי השנה האחרונה חידשתי קשרים עם חברים שהזנחתי. לא הייתה לי הזדמנות לטייל עד עכשיו. לאחרונה טיילתי בחרמון, עוד שבועיים יש לי טיול מטורף וקשה בהר כרבולת בדרום. אני אוהב אתגרים קשים.
"לכל מי ששואל אותי אני אומר שזו ההחלטה הכי טובה בחיים שלי. צריך לא ללכת עליה בעיניים עצומות. לעשות את השיקולים, להבין שאתם במצב שמאפשר. לצאת מהמרדף שבו אתה הורג את עצמך מבפנים, מעמיס את עצמך בעבודה מבלי באמת לחיות. תתפסו את החיים שלכם. אל תיתנו לאחרים לתפוס אותם בשבילכם".
לנועה קריסטיאנפולר, קונדיטורית בת 42 מתל אביב, יש "נפש של איכר", כפי שהיא מעידה על עצמה. במשך העשורים האחרונים התעוררה בכל יום בחמש וחצי בבוקר ומיד התחילה לאפות. היא לא חשבה שזה ישתנה כשהתחילה את העבודה שלה כמנהלת מאפייה חדשה בתל אביב, אבל אחרי חודשיים של עבודה אינטנסיבית, תזונה לקויה ועומס קוגניטיבי היא פשוט קרסה. היא נאלצה לצאת לחופשה ללא תאריך סיום, שהצריכה ממנה ליטול הלוואה.
"עברתי מעבודה שהיא מאחורי הקלעים לפרונט, לניהול. הקמתי את המקום יחד עם הבעלים, גייסתי צוות, יצרתי את מערך הספקים. זה היה מעבר קיצוני. לפני כן עבדתי משש בבוקר עד שתיים ואז יצאתי לחופשי. בתפקיד החדש הייתי מחמש וחצי בבוקר על הרגליים, משרתת אנשים, במצב מנומס ומכיל ושירותי, ניהלתי את הצוות. קרסתי. החלטתי לעזוב, ואני עדיין לא מחפשת עבודה חדשה כי אני מרגישה שאני צריכה להתאושש מהתקופה הפסיכית הזו.
"לא אכלתי משהו מזין חודשיים, רק לחם בלי כלום ומאפים כי זה מה שיצא מהתנור. זה נשמע כיף אבל זה משפיע על המוח. הגוף רוצה אוכל חם. הייתי במצב מנטלי לא טוב בכלל"
"זה היה שילוב של מעט שעות שינה עם עבודה בלי הפסקה. אני אדם חברותי וחם, אבל הרגשתי שהמוח שלי בחצי תפקוד. היו לי התקפי צחוק והתקפי בכי. משמרות שבהן בכיתי מצחוק או דמעתי, אפילו מול לקוחות. זה היה מוגזם לכל הדעות - אני לא מנהלת מטה בנאס"א אלא מאפייה ובית קפה. זה אמור להיות כיף. בכל עבודה אי פעם הייתי טוטאלית, ואני אוהבת לעבוד. אני חרוצה, עצלנות עושה לי רע, אבל הרגשתי שזה מוגזם.
"לא אכלתי משהו מזין חודשיים, רק לחם בלי כלום ומאפים כי זה מה שיצא מהתנור. זה נשמע כיף אבל זה משפיע על המוח. הגוף רוצה אוכל חם, ארוחת צהריים מזינה. הייתי במצב מנטלי לא טוב בכלל, אבל אני יודעת לזהות שלא מדובר בדיכאון. ראיתי אנשים לוקים בזה בגלל עומס מנטלי והיעדר תזונה טובה, בגלל ששוק העבודה בימינו כל כך מלחיץ".
היא סיימה את עבודתה במאפייה ממש לאחרונה. "עזבתי ברגשות מעורבים כי אני אוהבת את המקום. אני יודעת שהכישורים שלי יכולים לדחוף אותו, אבל אני לא מצליחה, פיזית. אני עדיין בחצי קריסה. עוד לא חושבת אפילו על התאוששות. אני בעיקר רוצה לנוח כמו שצריך. ללכת לים, להשקיע במטלות בית שהוזנחו. לקחתי את החופש הזה כדי לנוח, ייקח לי עוד קצת זמן".
כדי לשרוד כלכלית היא נטלה כאמור הלוואה. "אין לי ברירה. אני לא באה מבית עם כסף. אני יודעת לחיות בלי כסף, אני רגילה וזה לא סיכון מבחינתי. תחום האפייה הוא כזה שלא מרוויחים בו, הרווחתי שנים בסביבות 40 שקל לשעה. יש לי את הפריבילגיה שאין לי ילדים או מחויבויות חוץ משכר דירה. יהיה מה שיהיה, אין ברירה. בחרתי לעשות את זה בשביל המוח שלי. זו חופשת השיקום שלו".
גם במקרה שלה לא כולם תמכו בהחלטה: "חברים מרימים גבה אבל לא אכפת לי. היו חברים שצפיתי את התגובה השלילית שלהם, שנובעת לדעתי מחרדה כלכלית ויחסים מסוימים עם כסף. יש אנשים שקשה להם עם המחשבה של חודש ללא הכנסה, אז לפעמים משליכים עלייך פחדים. אני לא בודהה, שחושבת שהעולם ישלח אליי דברים. אני עם הרגליים על הקרקע, ולפעמים זה מלחיץ, אבל אני בטוחה שאני עושה כרגע את מה שאני צריכה".
בגיל 26 הבינה מיטל פלג מזרחי שהיא נתקלה ברגע שלא יחזור – הזדמנות לעצור הכול. היא הייתה אומנם צעירה אבל כבר הספיקה לעבוד בתפקיד מאתגר שבו חוותה סיפוק עצום לצד שחיקה מתמדת, והחליטה להתנתק מהעולם יחד עם בעלה הטרי. הם התפטרו חגיגית מהעבודות שלהם ועלו על טיסה לכיוון אחד למזרח.
כיום, כעשור אחרי אותה הפסקה, היא אם לשני ילדים וחוקרת ומרצה על אופנה וצדק סביבתי באוניברסיטת תל אביב ובמכללת תל חי - היא כמהה להרגיש שוב את האושר שחוותה אז.
"הסיבה הרשמית ל'הפסקה' הייתה ירח הדבש. רצינו לקחת פסק זמן לשם פסק הזמן. סיפרנו לעצמנו שאנחנו רוצים לפתוח בית הארחה במזרח, אבל זו תקופה שבה עצרנו כדי להבין איך אנחנו רוצים שהחיים שלנו ייראו. רציתי את התקופה הזו לפני המחויבות האמיתית של החיים. זו הייתה הנקודה האחרונה בחיים שבה הייתי משוחררת מכל מחויבות.
"הייתה לי עבודה 'רצינית' ביחס לגיל שלי במרכז נוער ברמלה, שאותו ניהלתי במשך שנתיים. עבודה מאוד אינטנסיבית עם צוות של מאה בני נוער. עם כמה שהצלחתי על הנייר, והיה לי מדהים במרכז הנוער, העבודה גבתה ממני מחיר כבד. רגשית, נפשית.
"רציתי להבין מה אני רוצה לעשות בחיים, וידעתי שזה לא זה. הרגשתי שאני לוקחת את החיים שלי וזורקת לפח, אבל זה לא עניין אותי"
"עבודה עם נוער זה אף פעם לא קל. זה היה נוער מצטיין, אבל פריפריה חברתית קשה. הייתי ישנה עם הטלפון ליד האוזן במידה ויהיה מקרה חירום. כשמתקשרים אלייך בשעה שתיים לפנות בוקר כי חניכה לקחה כדורים או חתכה ורידים, זה מטלטל. את כל הזמן צריכה להחזיק פרסונה שאין אצלך בעיות משמעת, ואת תמיד יודעת מה עושים ואת קשוחה. זה כבד. לנשים קשה להשיג משרות שדורשות סמכותיות, להיות יודעת-כל. כדי להגיע למקום הזה, בטח כשאת צעירה, את צריכה לעבוד קשה יותר.
"רציתי להבין מה אני רוצה לעשות בחיים, וידעתי שזה לא זה. זה הרגיש שאני לוקחת את החיים שלי וזורקת לפח, אבל זה לא עניין אותי".
החזרה מהטיול הממושך הייתה קשה. "הגענו לארץ כשהייתי בחודש שלישי עם הבן הבכור שלי, וחזרנו מהחופש הכי גדול בעולם למצב שבו אין לנו בית, אין לי עבודה או כיוון ואני צריכה למצוא עבודה מהר, יש לי שעון חול על הראש. זה היה כמו ליפול מבניין גבוה. הלכתי לריאיונות עבודה עם הבטן בהיריון. התחושה הייתה שאנחנו במצב של לפרוע את החוב על התקופה המדהימה הזו. ובכל זאת, כל מי שיכול - לא לוותר על זה. זו המתנה הכי טובה שאפשר לתת לעצמכם.
"זו הייתה השנה הכי מדהימה בחיים שלי. עכשיו אני יודעת איך מרגיש אושר עמוק, וזה משהו שאני כל הזמן ברצון לחזור אליו. עכשיו יש לי את הידיעה שאפשר לפעמים כן לעצור את החיים ושום דבר לא קורה. חזרתי, והצלחתי יותר".
היא מקווה לעשות הפסקה נוספת. "כשחזרנו הבטחנו לעצמנו שניקח שנת שבתון אחת לחמש שנים, אבל זה עדיין לא קרה. אנחנו רוצים אבל לא מצליחים. יש לנו ילדים, הגדול התחיל כיתה א' השנה. אני יודעת שיהיה להם מדהים שם, אבל קשה לשמוט הכול ולטוס להודו עם כרטיס לכיוון אחד".
