א' (34), קצין קרבי במילואים ששירת כחמישה חודשים ברצף בגבול הצפון, השתחרר בפברואר בתקווה לשקם את הקריירה, להכיר מחדש את הילדים שהשאיר בבית, ולהרכיב את החלקים המתפרקים של בת הזוג שלו ושל נפשו, אבל עכשיו הוא והחבר'ה שלו קיבלו צו מילואים נוסף.
"זה צו מהיום למחר", הוא אומר בקול אובד עצות. "המשמעות היא שאחרי שאנחנו מנסים להתאושש מאז פברואר ולחזור לסוג של שגרה, אנחנו צריכים לצאת שוב לכמה חודשים ומרגישים שהחיים שלנו נעלמו לנצח, שהאחרים ממשיכים ומשאירים אותנו מאחור. זה מה שההיסטוריה מלמדת אותנו על מלחמות ארוכות. מי שחזר מווייטנאם גילה שאין לו חיים שחיכו לו, דורות שלמים של גברים שחזרו ממלחמות ארוכות, גם ממלחמת העולם השנייה, ועשו דברים מדהימים במלחמה, גילו שהחיים המשיכו בלעדיהם ומי שלא נלחם תפס את המקום שלהם. זה הפחד הכי גדול שלי".
א' כמובן לא לבד, אבל הוא ועוד קצת יותר מ-100 אלף משרתי ומשרתות מילואים בעלי משפחות, המהווים אחוז אחד בלבד מהאוכלוסייה בארץ, מרגישים מאוד לבד. בעוד שכולנו – חוץ ממשפחות החטופים, משפחות הנופלים, הפצועים והמשרתים – חזרנו לשגרה, הם נתקעו בענן אבק שמסרב לשקוע וחונק רק אותם.
יש מלחמה, מה אתה מצפה שיקרה?
"שהנטל יתחלק בין כל מי שיכול לשרת. לא ייתכן שכל כך מעטים משרתים במילואים כל הזמן. למה קוראים לנו שוב מעכשיו לעכשיו ולתקופה כזו ארוכה, למה שוב הנטל הוא על אותם אנשים, ולמה אין לנו טיפת ודאות? רוצים לקרוא לנו שוב? תקראו לנו מראש, כדי שנוכל להתכונן עסקית, משפחתית, לא להשאיר את האישה והילדים ככה בבום שוב לבד. תנו לנו מרווחים גדולים יותר, ותנו לנו ודאות של סיום".
אף אחד לא יודע מתי המלחמה נגמרת.
"נכון. אבל לא צריך לדעת מתי המלחמה נגמרת כדי להגיד לי שביולי יהיה מישהו שיחליף אותי. אחרת אני אגמר, אנחנו ניגמר. לאט-לאט אנשי מילואים שהם בעלי משפחות והשאירו מאחור את כל החיים שלהם, לא יהיה לנו דלק להילחם יותר, וגם לא דלק לחיות אם הילדים והנשים והעסקים והחיים שלנו נפגעים כל כך. ילדים שלא זוכרים מי זה אבא, ועכשיו אבא שוב צריך לצאת לחודשים של מילואים. נשים שלומדות להסתדר לבד וכבר לא סומכות שתהיה שם, כי אין להן שום ודאות. וגם מעסיקים שאוקיי, אסור להם לפטר אותך, אבל את הג'וב שלך שאתה כל כך אוהב נתנו למישהו אחר, כי כמה אפשר לחכות שהמשימות יתבצעו?"
א' לא מוכן להודות שהוא ינסה להתחמק - לפחות חלקית - מהצו החדש שהגיע, אבל אם מנסים לקרוא אותו בין השורות, מבינים שזה כנראה מה שיקרה.
גם לג', שבימים אלה נחת עליו צו נוסף, נמאס. ג' רגיל להיות תלוי בסנפלינג בין שמים וארץ: יש לו עסק לאחזקה וניקוי בגובה של בניינים. אבל אחרי חודשים ארוכים של מילואים הוא הפסיד לקוחות רבים שכבר לא יחזרו, ועכשיו קיבל עוד צו. "משבעה בניינים שטיפלתי בהם באופן קבוע, נשארתי עם שלושה", הוא מספר. "השאר עזבו. לקחו מישהו אחר במקומי. העסק שלי יחסית חדש, וככה לא היה לי איך להראות הכנסות שנה אחורה, אבל הצלחתי להוכיח שהעסק היה בצמיחה. קיבלתי פיצוי של 15 אלף שקל, מתוכם הורידו לי 30% מס, ונשארו 10,000 שקל. זה כלום לעומת הסכומים שהפסדתי. אני מנסה לשקם את העסק, ובום, קוראים לנו שוב למילואים ואני צריך להתחנן שייתנו לי פחות זמן מילואים, כדי שלא אקרוס. עם כל הכבוד בזה שאומרים לנו שאנחנו הכי מוכשרים לבצע את המשימה, המדינה הייתה יכולה בזמן הזה להכשיר עוד אנשים".
איך להכשיר? לא הופכים מישהו בחודשיים ללוחם.
"אבל יש אנשים שהם רובאי 07 או 05 (הכשרה כקרביים - על"א) והיו בעבר לוחמים, ושיחררו אותם ממילואים והם רוצים עכשיו להתגייס, ואנחנו שומעים שאומרים להם לא. אנשים שעשו תפקידי לוחמה בסדיר ואמרו להם שלא צריכים אותם יותר. זה היה נכון לפני 7 באוקטובר, אבל עכשיו צריכים, אז תכשירו ותגייסו. אולי לא ייכנסו לעזה, אבל הם יכולים לתת יד באיו"ש".
ובינתיים מה קורה בבית?
"אשתי עצמאית, כותבת תכנים, וגם העסק שלה נפגע כי מתחילת המלחמה היא לבד עם הילדים הקטנים והפסידה הרבה עבודות, ומבחינה כספית זה אומר שאנחנו נושכים שפתיים כדי להחזיק מעמד".
מה זה אומר כל פעם להתחיל מחדש בעסק.
"זה עוד פעם לפרסם את עצמי ולמצוא עוד פעם לקוחות, הפרסום מחדש עולה לי כסף, והם חושבים שה-10,000 שקל שהם נתנו לי עוזרים במשהו. ויש לי חבר'ה שמקבלים מהמדינה שמקבלים עוד פחות, מה זה עוזר? עם כל הרצון הטוב להילחם ולהיות עם החבר'ה שלי ששוב נלחמים עכשיו, אני לא יכול כל כמה חודשים לעצור את כל העבודה שלי, להגיד ללקוחות אני שוב הולך למילואים, ולצפות מהם שיחכו לי.
"חצי מהחבר'ה שלי נלחמים באיו"ש וחצי מהחטיבה ברפיח. אני קופץ לשם ונותן להם יד כמה שאני יכול, כי אני כן רוצה להיות איתם, וחוזר חזרה וממשיך לעבוד. אני לגמרי מרגיש שאני דופק אותם, אבל יש לי אישה וילדים קטנים שהם גם המשפחה שלי ואני צריך לדאוג להם. הילדים עם חרדת נטישה. הלכתי לא מזמן לאימון של יומיים. אמרנו להם שזה רק יומיים. הם לא האמינו. הם בכו וצעקו לי 'אבא אתה לא הולך'. נקרעתי. אז נתתי ליחידה שלי שבועיים במצטבר, אמרתי להם שאני מצטער זה מה שאני יכול עכשיו. היו ויכוחים, ניסו לשכנע אותי לבוא, שצריכים אותי, אבל אמרתי לא יכול. יש לי בית ועסק לשקם. אגיע כשאוכל".
המילואימניקים מודים שכבר אין להם כוח. הם שחוקים, מרוסקים, הם לא במאה אחוז שלהם. ש', לוחם ובעל משפחה, השתחרר מסבב א' בינואר, היה בסבב ב' באפריל-מאי, ונקרא עכשיו לסבב ג', כנראה ביולי. "אני מאמין במילואים, אני אוהב ללכת למילואים, אבל בסבב ג' אגיע ל-200 ימי מילואים מאז 7 באוקטובר, וזה עול כבד מדי מבחינת אשתי ושתי הבנות, שלא ראיתי אותן כל כך הרבה ימים. התחושות קשות, כי לסבב הזה אני מגיע בלי מוטיבציה, כי אני רואה מסביבי כמה אי-שוויון יש - כל כך הרבה אנשים שלא עשו יום אחד מילואים. ואני לא רוצה להגיע למצב שאין לי מוטיבציה".
מה קורה בעבודה?
"אני בתחום הנדסת הבניין. כשקראו לי לסבב ג' נכנסתי לדיכאון ואני לא מצליח לעבוד. גם ככה אני לא הולך לקבל העלאה במשכורת השנה כי אין לי ביצועים. איך יהיו, אם במצטבר אני שמונה חודשים במילואים? לא הוגן שהמשקל של האלונקה לא מתחלק באופן שווה. אני מקווה שיבינו את זה ויתחילו לגייס כמה שיותר אנשים".
משקולת במקום מדליה
ב"פורום נשות המילואימניקים - נלחמות על הבית" ערכו בחודשיים האחרונים סקר תעסוקה נרחב, שבוצע על ידי החוקרת מור קיש. קיש היא אשת מילואימניק שעבדה במכון פרטי ופוטרה. היא עבדה בעבר גם בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אבל ביצעה את הסקר באופן פרטי. הסקר נערך בקרב 2,500 אנשי מילואים ובני/בנות זוגם. המשרתים היוו 15% מהמשיבים, ו-85% הנותרים היו בנות/בני זוג של משרתים.
התוצאות מלמדות דברים חשובים וכואבים: 30% העידו כי הסטטוס התעסוקתי שלהם השתנה לרעה, 62% אמרו כי פספסו הזדמנויות תעסוקתיות ועסקיות, ו-31% דיווחו כי הפגיעה מורידה את המוטיבציה לשרת. 19% מאלו שניגשו לראיונות עבודה, דיווחו כי נשאלו על המילואים ולהרגשתם הייתה לכך השפעה על אי-קבלתם. "וככה, במקום שהשירות יהיה סוג של מדליה, הוא הופך להיות משקולת, בטח בעולם התעסוקה", אומרת עו"ד שבות רענן, ראש תחום מדיניות בפורום.
הסקר מלמד גם עד כמה קשה למילואימניקים לשקם את העסק, או לחזור לעבודה, או למצוא עבודה חדשה, וגם לבני הזוג שלהם: 71% מאלו שלא עבדו טרם המלחמה, ו-57% מאלו ששהו בחופשת לידה לפני המלחמה - לא שבו למעגל העבודה. יתרה מזאת: 30% ממי שאינם מועסקים דיווחו כי הם נמנעים מחיפוש עבודה כי תכף יש סבב מילואים נוסף. ואם לא די בכך, ל-68% הסתיימה הזכאות לדמי אבטלה, כך שהפגיעה בפרנסת המשפחה הופכת להיות קטסטרופלית.
מחיר תעסוקתי כבד מאוד משלמים המילואימניקים העצמאיים. באוכלוסייה הזאת 83% מהמשרתים ובני ובנות הזוג דיווחו כי מצבם התעסוקתי השתנה לרעה. כ-47% דיווחו שההכנסה ירדה ביותר מ-50% מהתחזית.
תזכורת: "חזרנו מהמילואים ואין לנו איפה לגור"
(צילום: ירון ברנר)
מי שהקימה את הפורום היא עדי לנגר-שבת, שחודש וחצי לתוך המלחמה, אחרי לילה נוסף ללא שינה כשבעלה עמוק בלחימה, הבינה שנותרה לבד, ושהיא חייבת להתחיל לדאוג לאינטרסים שלה ושל חברותיה - נשות המילואימניקים. היא פתחה קבוצת ווטסאפ עם 20 נשות מילואימניקים נוספות, יום למחרת כבר היו מעל 1,000, ומכאן נולדה אחת הקבוצות האקטיביסטיות של השנה האחרונה. היא מנוהלת על ידי 12 נשות מילואימניקים שלא הכירו עד 7 באוקטובר, אבל הצליחו להעלות למודעות הציבורית את המצוקה האמיתית שנמצאות בה משפחות משרתי ומשרתות המילואים.
בעלה של עדי, מפקד בחטיבת אלכסנדרוני, שלחם בעזה מ-7 באוקטובר ברצף חמישה חודשים וחצי, השתחרר באמצע מרץ בידיעה ברורה שבאוגוסט הקרוב הוא חוזר ללחימה, אבל במקום להצליח לשקם את החיים עם עדי והילדים, את הקריירה כמנהל בכיר בהייטק שיש לו יותר מ-20 עובדים בארץ ובחו"ל, ואת הנפש שעברה טלטלות קרב, הוא פשוט קיבל צו נוסף מעכשיו לעכשיו לעוד חודש וחצי - בנוסף לשירות המתוכנן באוגוסט.
לעדי אין מושג איך להתמודד עם הפטיש 500 קילו הזה. "הם יורדים לעזה ביום ראשון הקרוב לחודש וחצי, תהיה להם הפוגה של שבועיים בבית, ואז הם עולים לצפון עד סוף דצמבר. זה הכניס אותי להלם מוחלט. איך אפשר לחיות ככה? איך אפשר לתכנן צעד קדימה? וצריך להבין שאנחנו כבר לא באותה רוח כמו בתחילת המלחמה. נשחקנו. יש לזה השפעות רגשיות, כלכליות, משפחתיות ותעסוקתיות. יש גבול כמה המעסיקים יכולים לבוא לקראת, יש גבול כמה הילדים יכולים להכיל, אנחנו עדיין אוספות את השברים שלהם ושלנו. עד שבעלי הצליח מאז מרץ להתאפס על העבודה, הוא שוב צריך להיעלם לתקופה ארוכה. אני באמת מאמינה שלגברים שלנו זורם דנ"א אחר בדם והם עשו ויעשו מה שצריך כדי להגן על המדינה, אבל בסוף צריך גם איזון. אי-אפשר שמי שרגילים לעשות חודש-חודשיים מילואים בשנה גג, יגיעו למצב שעד אוקטובר הם יעשו יותר מ-300 ימי מילואים בשנה, זה טירוף".
היה רגע שבעלך חשב לא להיענות לצו?
"לרגע לא. אבל הוא הרגיש קצת פראייר. אי-אפשר להמשיך לבנות רק על 100 אלף משפחות שגם ככה כבר קורסות".
עושים ריחוקיישן
בניגוד לבעלה של עדי, יש אחרים שכבר לא מוכנים לבלוע את הצפרדע ומתחמקים מהצווים שמגיעים עכשיו, ואפילו "בורחים" לחו"ל כדי לא להיות בסביבה ולא לחזור לסבב ב' וג'. מדובר באנשים ערכיים, מסורים, שהשירות חשוב להם והם קיימו אותו במהלך חצי השנה האחרונה מכל הלב, אבל כבר לא יכולים יותר. וכבר יש לזה שם - ריחוקיישן - הצורך להתרחק קצת כדי לשמור על השפיות.
ביום העצמאות האחרון חן ארבל השיאה משואה בשם פורום נשות המילואים, אבל כשבעלה נמצא ממש עכשיו בסבב ב' בעזה אחרי שכבר נתן חודשים בפנים, והיא נשארה עם ילדה בת ארבע ועם תינוקת, היא התמוטטה רגשית. הסיבה היא גם מקצועית: בעקבות סבב המילואים הנוסף, המנהלים שלה הודיעו לה שזה יותר מדי. "אני עוברת בתפקיד ליבה בסטארט-אפ קטן בשלב מאתגר של החברה, ועכשיו עם סבב מילואים שני, אני כבר לא מסוגלת לתת את מה שנדרש. בעצם כבר תכף שנה שאני לא מסוגלת לתת את התוצרים ואת אחוזי המשרה שנדרשים ממני", היא מספרת.
אז פוטרת?
"זו החלטה משותפת מתוך הבנה שהם מכילים ונתנו מעטפת מדהימה, אבל הם צריכים אנשים שיעשו דברים. המציאות שבה אני לבד עם הילדות והוא במילואים שוב, לא מאפשרת לי לתת את מה שהחברה צריכה. זו פעם ראשונה בעשר שנים שאני עוזבת מקום עבודה בלי שיש לי עבודה חדשה, חוזה ביד ומשכורת שצריכה להיכנס. אין לי מושג מתי אוכל לחפש עבודה, כי אין לי מושג מה יהיה הלאה וכמה סבבים הוא עוד יעשה.
"אני הולכת עם הילדות לגינה ויש מלא גברים, ואני שואלת את עצמי: אנחנו במלחמת קיום, חמש חזיתות לחימה, איך יכול להיות שלא כל המדינה מגויסת? אנחנו מאבדים בתים, מאבדים עבודות, מאבדים את החיים ואת עצמנו ואת הילדים שלנו לתוך האירוע הזה, אבל אין אופק. וכל הזמן אומרים שהלוחמים נותנים את עצמם כדי שאחרים יוכלו לקיים שגרה, אבל גם אני רוצה את השגרה הזו, וזה עוד מעט סוגר שנה. תביאו גם לוחמים אחרים. ככה זה לא יכול להימשך. הכוח נשחק ואין תמיכה ואין מחליפים. לא רק המדינה במלחמה, גם אנחנו במלחמת קיום על החיים שלנו, וכסף כבר לא יפתור את הריקושטים הרגשיים. הבת שלי התחילה ללכת, יצאו לה שיניים, היא מדברת משפטים, אבל בעלי חווה רבע מהדבר הזה. יש אוכלוסיות שהיום זכאיות לפטור, או נכים שרוצים להתגייס למילואים, וכבר חצי שנה אין מנגנון שיכול לקלוט אותם. ברור שלא יגייסו כל אחד, אבל צריך להגמיש את הקבלה למילואים. להוריד את רף הבירוקרטיה. אני אומרת את זה לגבי כל אוכלוסייה - נשים, חרדים, נכי צה"ל, מבוגרים - כל מי שכשיר ויכול, שיתגייס".
איך אתם מסתדרים כלכלית?
"אנחנו נגלה עוד חודש. אני המפרנסת בבית, המשכורת שלי היא המשכורת הראשית, ולראשונה נהיה עם משכורת אחת, ועם גנים ודיור והכל, והלוואי והיה לי את אורך הרוח לתכנן את העתיד הכלכלי שלי, אבל אני כל כך עסוקה ביומיום שאין לי רגע לזה. זו המציאות, היא לא משהו. הדבר החיובי זה שנשות הפורום הן נשים של עשייה, והמון תקנות ותיקונים וחוקים הגיעו מתוך הפורום ביחד עם הגורמים הממשלתיים והצבאיים. כדי לשנות אנחנו גם מציעות את הפתרונות, ורואות את העבודה עם הצבא ועם המדינה כשותפות, ולא כהתנגחות".
ואכן, השבוע עבר בכנסת חוק משותף לקואליציה ולאופוזיציה שאוסר על פיטורים של בני ובנות זוג של אנשי ונשות מילואים ומגדיר אותם עבירה פלילית. את החוק יזמה אחת ממובילות "פורום נשות המילואימניקים", עו"ד רותם אבידר-צאליק, לאחר שהוצאה לחל"ת בתחילת המלחמה, וליוותה את קידום החוק בעזרת יו"ר הקואליציה אופיר כץ והרוח הגבית של משרד העבודה והשר יואב בן צור, שפועל רבות למען זכויות המילואימניקים.
לשגית בכנר, בת 37, נשואה למתן, פרמדיק בצנחנים, ואמא לשלושה - בגילי שבע, חמש ושנה - יש עסק בתחום הייעוץ הארגוני ופיתוח משחקים לארגונים. ראיינתי אותה בתחילת המלחמה. עכשיו חזרתי אליה, והמציאות הרבה יותר קשה. היא מספרת: "כשקיבלנו הודעה שיהיה צו נוסף, קיבלתי את זה מאוד קשה. הבנתי שמהרגע להרגע מתן שוב יכול להיעלם לי לחודשים, וההפתעה שזה קורה שוב שיבשה לי יומיים. הפחד מהחרדה של הילדים מזה שאבא נמצא או לא נמצא. עידו בן החמש מתעורר באמצע הלילה כדי לוודא שמתן פה, וכשהוא עובד משמרות הוא לא מוכן לתת לו לצאת, עומד בחלון ומחכה שיחזור. וזה לא משהו שהיה קודם. חוסר הנוכחות שלו לתקופה כל כך ארוכה פגעו בהם. ופגעו גם בעסק שלי כמובן, ואני לא מצליחה להתניע אותו שוב.
"חמש שנים עבדתי מאוד קשה על סדנאות שהיו סגורות קדימה, ועכשיו אני צריכה להתחיל הכל מחדש, וזה לא רק אני. אני בקשר עם מאות נשות מילואימניקים שהן עצמאיות, וכולן מספרות אותו דבר. נשים שהעסק שלהן היה בצמיחה, ואז הבעל יצא למילואים והן נאלצו לבטל הכל, ועכשיו זה קורה שוב. אני מצפה מהמדינה, שלקחה את מתן להילחם, לתמוך בי. שאלתי אותו מתי יהיה הקו האדום שהוא יבין שהילדים ואני נפגעים, הוא אמר 'אין קו אדום, צריך לשמור על הבית'. אבל המדינה צריכה להעמיד לי רשת ביטחון. גם העסקים שלנו חשובים לכלכלה הישראלית, ולא בטוח שהם ישתקמו".
במקום פיצוי, הוא עכשיו הולך לעוד סבב.
"הלקוחות שהצלחתי להחזיר, מה אני אומרת להם עכשיו? שוב אני לא פנויה כי בעלי במילואים? וכשהוא חוזר אני צריכה להיות גם בשבילו, כי הוא איבד חברים, היה בסכנת חיים, והכל צף. אני האמא והאבא והמטפלת והפסיכולוגית והבייביסיטרית. אנחנו כבר לא יכולות להיות חזקות יותר. אני מצפה שהמדינה תעמוד לצידנו ולא רק תיתן לי 1,500 שקל לטיפולים רגשיים, כי אם יש לי שני ילדים, לפי מה אני מחליטה מי הולך לטיפול? ותכף חופש גדול ואני בכלל לא בטוחה שאשלח את הילדים לקייטנה, כי זה מאוד יקר ואני לא יכולה להרשות לעצמי. אז מה יהיה? במקום שהמדינה תממן לילד שלי קייטנה כי נפגעתי משירות המילואים של בעלי, הילד יישב איתי בבית? בתקופת הקורונה אני צמחתי, כי מתן היה בבית והייתה לי יכולת לעבוד ועברתי מעוסק פטור למורשה. עכשיו אני צריכה לעבור הפוך, לחזור להיות פטורה.
"אני שואלת וחברותיי שואלות: איך לא כולם נושאים בנטל? 2% משרתים במילואים, ומתוכם 1% הם בעלי משפחות. והם כולם כוח חיוני לצה"ל שלא יכול בלעדיהם, אבל במקום שזה יהיה יוקרתי לעשות מילואים, זה הופך לעול בלתי נסבל".
פורסם לראשונה: 00:01, 31.05.24
