אם תרצו, ד"ר איתן חי-עם (69) מהווה עוד דוגמה והוכחה לחוסר יכולתה של מערכת החינוך לנבא הצלחה בחיים. שכן, את לימודיו התיכוניים בגימנסיה העברית רחביה הוא סיים ללא תעודת בגרות. למרות זאת, הוא סיים לימודי רפואה, לאחריהם פצח בקריירה ענפה במערכת הבריאות, שהובילה אותו להישגים ולתפקידים בכירים, עד בחירתו לתפקיד מנכ"ל משרד הבריאות, בו כיהן בשנים 2010-2009.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"הייתי תלמיד גרוע", הוא מודה. "לעולם הרפואה נחשפתי בזמן השירות הצבאי שלי, כרופא מוטס ביחידה שלימים הפכה ליחידה 669. אז הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. כשהשתחררתי פתחו את בית הספר לרפואה באוניברסיטת באר שבע, כשהקבלה אליו אז הותנתה בשתי שמיניות בציונים של כיתה י"ב, ובשני ראיונות אישיים. שיפרתי ציונים, עברתי את הראיונות בהצלחה, והתקבלתי. חלק מבוגרי המחזורים הראשונים, שלמדו איתי, הם ראשי מערכת הבריאות היום בישראל. עם דרישות הקבלה של היום לבתי הספר לרפואה, אף אחד מהם לא היה מתקבל היום. גם לא אני".
4 צפייה בגלריה
ממתינים לאישור ה-FDA. ד"ר איתן חי-עם מחזיק את המשאף שפיתחה חברת הטכנולוגיה סאיקי מדיקל
(צילום: סאיקי מדיקל)
מסקנה?
"ציוני הבגרות אינם מדד למי שאתה יכול להיות ולהצלחה. הרי מי שגר באזור סוציו-אקונומי גבוה, עושה 5 יחידות לימוד במתמטיקה, מתוחזק בצי של מורים פרטיים ולא רואה אור שמש, כי הוא כל היום לומד - יתקבל. לעומתו, מי שלומד 3 יחידות לימוד מתמטיקה, גר באזור פיתוח ועובד למחייתו, או מתנדב פעמיים בשבוע בבית אבות - לא יתקבל. ודווקא אלו יהיו רופאים טובים. אני לגמרי לא בטוח, שמי שמתקבל היום, יהיה הרופא שארצה שיטפל בי. אני לא בטוח לגבי התכונות האחרות שלו, שנדרשות לרופא".
וכשהוא מדבר על תכונות אחרות הוא מכוון, בין היתר, לרגישות חברתית, לחמלה, וללוחמנות לשם הצדק. כך, בנעוריו, היה מיוזמי ומראשי הדוברים של קבוצת "מכתב השמיניסטים" (1970), בהמשך הוביל את שביתת הרופאים הגדולה ב-1983, וכך גם נימוקיו להחלטתו להתפטר מתפקיד מנכ"ל משרד הבריאות ב-2010, בעקבות החלטת הממשלה וסגן שר הבריאות דאז יעקב ליצמן, להעתיק את מקום בנייתו של חדר מיון ממוגן חדש בבית החולים ברזילי באשקלון, ולהעבירו למקום מרוחק מחדרי הניתוח וממחלקות האשפוז, בעלות נוספת של עשרות מיליוני שקלים, בשל הימצאות קברים עתיקים בשטח המתוכנן המקורי. "אני תושב עוטף עזה. כל דקה שאנחנו מבזבזים - אנחנו לא ממלאים את תפקידנו כראוי. בהיעדר אמון ביני ובין ליצמן אני חייב להתפטר", נימק אז.
ברזומה שלו, כמי שבחר לעבור להתגורר בקיבוץ מגן שבנגב, רשומים פרקים של עבודה בקופת החולים בנתיבות, במרכז הרפואי צוחר, רופא הקיבוצים והמושבים של עוטף עזה, ומנהל המרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע. בתפקיד זה, הוא אוהב להדגיש, גייס תרומה של עשרות מיליוני דולרים מחיים סבן, להקמת בניין נשים וילדים חדש.
כשהיה בן 60, בהיותו מנכ"ל "אסותא", הודיע על החלטתו לפרוש ממערכת הבריאות הציבורית, אבל נשאר בתחום הרפואה. היום הוא משמש יו"ר רפואי פעיל בחברת הטכנולוגיה סאיקי מדיקל (Syqe), שפיתחה משאף מדיד לקנאביס רפואי עבור מטופלים. בסאיקי הישראלית יש כ-100 עובדים, והיא גייסה מאז הקמתה מעל 120 מיליון דולר. חי-עם מדגיש, שהמשאף כבר קיבל אישור מרשויות הבריאות הקנדיות, ומצד רגולטורים נוספים בישראל ובעולם. עכשיו ממתינים בחברה לאישור ה-FDA (מינהל המזון והתרופות האמריקני). בנוסף, הוא דירקטור ברשת בתי החולים MEDICA ויו"ר חברת ההזנק MDI HEALT.
"אמא שלי הזהירה אותי מהקנאביס"
"כשהגעתי לגיל 60 עשיתי חשיבה", משתף ד"ר חי-עם. "הבנתי שמבחינה כלכלית אני מסודר, ולכן אני יכול להמשיך מכאן לעשות את מה שאני באמת אוהב. החלטתי, שאני לא רוצה יותר לנהל ולא רוצה שינהלו אותי. לאחר שפרשתי, נסעתי לבד לשנה לסייגון, שם עבדתי כרופא משפחה וסייעתי בהקמת בית חולים. לפני הנסיעה, פגשתי את פרי דוידסון, מייסדה של סאיקי, והבנתי שארצה להשתלב בה בהמשך".
המוצר שפיתחתם לגמרי לא זול. איך זה מסתדר עם האג'נדה החברתית שלך?
"אנחנו פועלים להוזלת המשאף, שעולה כ-1,900 שקל. עלות מחסנית קנאביס רפואי שמספיקה לחודש היא 700 שקל, וזה לא יותר יקר לחולים מרכישת קנאביס רפואי במקום אחר. כבר הוכרנו ע"י משרד הביטחון, ונכי צה"ל מקבלים את המשאף והמחסניות בסבסוד מלא. אנחנו במו"מ עם קופות החולים להכניס את המשאף לביטוחים המשלימים, וגם עם חברות ביטוח. אני מאמין במוצר הזה, הוא יסייע לחולים, אחד הדברים החשובים שאני עושה בחיי. אגב", הוא מחייך, "כשסיפרתי לאמא שלי לפני שהיא נפטרה, שאני עומד להיכנס למיזם הזה, היא אמרה לי, שקנאביס זה תחום מסוכן, וביקשה שלא אדבר על זה בקול רם, כי זה לא יעשה לי שם טוב. אם היא הייתה חיה היום, היא בטח הייתה מבקשת, שאספר על זה לכל החברות שלה. תראי מי נמצא בתחום היום: ראשי ממשלה לשעבר, מפקדי חיל האוויר לשעבר, כולם שותפים לבשורה".
אתה מצהיר שפרשת, אבל לא באמת פרשת. אתה ממשיך לעבוד בפול טיים ואנרגיה. מה דעתך על הארכת גיל הפרישה לנשים?
"זה מבורך. קשה להבין איך זה שנשים אמורות לפרוש בגיל 62 וגברים בגיל 67, בהתייחס לזה שתוחלת החיים הממוצעת של נשים גבוהה משל הגברים. עם זאת, לאמונתי, פרישה לגמלאות היא סופר אינדיבידואליות. זה מתחבר לחלומות שלך, לפחדים שלך, ליכולות ולמרץ שלך, לכן צריך למצוא דרך לתת לאדם לפרוש בזמנו ובדרכו. עבורי גיל 60 היה גיל מכונן, והרגשתי שזה הרגע לפרוש ולעשות דברים שלא עשיתי קודם. לכן רגע אחרי הפרישה טסתי לשנה לסייגון, זה היה הטיול שלי של אחרי צבא".
גילוי עצמי בסייגון
ד"ר חי-עם מספר, כי "במהלך הטיול גיליתי שאני אדם מאד מעניין. פשוט, הייתי לבד, ולא שיעמם לי. אשתי והילדים הגיעו לבקר מדי פעם, והיו סביבי הרבה אנשים, אבל היו לי גם הרבה ימים של לבד, בהם גיליתי את עצמי. כל החיים אתה חייב משהו למישהו, פתאום הדבר היחיד שעניין אותי בתקופה הזו, הייתי אני. זו הייתה שנה נפלאה. היום, אני אמנם עובד במשרה מלאה, אבל דואג לנפש שלי, ועושה דברים שמיטיבים איתי. סיימתי בית ספר לאפיית לחמים, אני אוהב לאפות לחמים בימי שישי למשפחה ולחברים. אני ממשיך בהתנדבות שלי בכמה מקומות, ואני מאושר על שאני סבא במשרה מלאה. כשהבת שלי מתקשרת אליי ב-7 בבוקר לשאול מה שלומי, אני אומר לה: 'נו באמת, מה אכפת לך מה שלומי? את צריכה בייביסיטר'? סיימתי לגדל את הילדים, עכשיו אני נהנה מהנכדים".
אתה פועל בלו"ז צפוף ואתה מלא אנרגיה. אין חשש מרגע בו לא תהיה עוד רלוונטי?
"לא. אני מאמין, שאפשר להמשיך לעבוד גם אחרי גיל הפרישה, אבל עד גבול מסוים. אדם צריך להיות כנה עם עצמו ולזכור, שבגיל מסוים הוא עלול קצת לזייף, לשכוח. כך בכלל וכך בפרט כרופא. בסאיקי, אני עובד עם צעירים בני 30, ולא חושש לשאול אותם על מילים ומושגים שלהם, שאני לא מבין בהם. אני אומר לעצמי שזה בסדר, שאני לא רלוונטי כמו כשהייתי בן 40, וממשיך בעשייה ובעבודה, בקצב שלי, כל עוד אוכל".
הגיל לא מפחיד?
"ממש לא. לעיתים עוברת בי השאלה: 'רגע, מתי מתבגרים'? אני ממשיך בלי להתייחס לגיל, מקפיד לא להצטער על דברים שעשיתי, וממשיך לעשות, כדי לא להצטער, בבוא הזמן, על דברים שלא הספקתי לעשות. לרוב, רגע לפני שאדם עוצם את עיניו, הוא ישאל את עצמו: 'למה לא אכלתי או לא שתיתי יותר, למה לא טיילתי יותר, למה לא עשיתי יותר אהבה, ולמה לא הייתי יותר עם הנכדים. הוא לא ישאל את עצמו למה הוא לא עבד יותר קשה. אני מקווה, שבגיל מבוגר יותר, יגיע בוקר ו'אקום מת'. אני מקווה, שכשאעצום את עיניי, אגיד לעצמי: וואלה, עשיתי, הספקתי. הגיע הזמן להיפרד באהבה".
"מפחיד אותי להזדקק לסיוע של אחרים"
אחרי כל כך הרבה שנים במערכת הבריאות ועיסוק בסטארט-אפ רפואי, ד"ר חי-עם מצהיר כי המוטו שלו בחיים הוא "שלעולם לא אזדקק לעזרה". "לפני כמה שנים ביקש ממני אדם בכיר בעולם החרדי, לסייע לו בקיצור תור לטיפול רפואי חשוב", הוא מספר. "סייעתי כמה שיכולתי, וכשהוא שאל אותי איך הוא יכול לגמול לי על כך, השבתי, שאני מבקש שיתפלל בשבילי, שכל החיים אני אעזור ולא אצטרך לבקש עזרה. בגלל שהייתי בכ"כ הרבה צמתים בעולם הרפואי, יש אליי גם היום, ומדי יום, הרבה פניות של אנשים, שמבקשים שאסייע להם בדברים שונים, בעיקר בקיצור תורים, ברמה של נואשות. חוויתי את התסכול הזה באופן אישי עם אמי, שנפטרה לפני כעשור. מפחיד אותי להזדקק לסיוע של אחרים, ולהיות חלק מהמציאות הקשה הזו בעת צרה. בימים אלו אני כותב ספר על הכאב האנושי של החולים. אחד הפרקים הוא 'אל תבואו לבקר אותי', אני לא רוצה שתראו כמה שאני מושפל".
בתוך עמך אתה יושב. יש להניח, שמי ששימש מנכ"ל משרד הבריאות, יקבל טיפול VIP, ובוודאי לא יהיה אותה "זקנה במסדרון".
"אני מודע למציאות הזו. כשמגיעה אישיות בכירה לבית חולים, מיד מפנים עבורה חדר, ואותו אדם מקבל טיפול מלכותי. במקביל, כשמגיע מישהו באותו הגיל ובאותו מצב רפואי, הוא כבר ישכב במסדרון של המחלקה הפנימית. עד שלא ישכיבו בכירים במסדרון, הם לא יבינו שיש מסדרון, ועד שרופא פנימי לא יודיע למטופל, בכיר ככל שיהיה, שהזמן שלו הסתיים לאחר כמה דקות כי יש תור אחריו, לא יבינו את המציאות בשטח. ההצגה הזו חייבת להיפסק, ומפה גם מגיעה הביקורת שלי. יש לנו מערכת בריאות נפלאה מצד אחד, וכושלת מצד שני. לצערי, יש לא מעט רופאים, שלא מטפלים בדברים שאין בהם גדולה או מסר לעולם הגדול. אנחנו אלופים בלהמציא ולשווק לעולם בקול גדול מסתם חדשני, אבל מגלגלים הלאה חולה עם כאבי גב קשים או עם שפעת קשה, כי אין בזה 'גליימור'.
"איפה נשמע שצריך לחכות חצי שנה למרפאת כאב? כשמגיע קשיש עם בעיה לרופא המשפחה שלו, לאותו רופא יש להקדיש לו שמונה דקות לכל היותר, בשל התורים הקיימים. עד שהקשיש מוריד את החולצה והגופייה, ומתחיל להסביר לרופא מה יש לו, כבר עברו כמעט כל הדקות. כמה זמן נשאר לרופא להסביר למטופל מה לעשות ואיך? ככה מפספסים חולים. לכן חייבים לשנות את כל הקונספט, להבין שהרפואה הפנימייתית היא הכי חשובה, ולהפנות אליה עוד כוח אדם ומשאבים".
4 צפייה בגלריה
"היום לא הייתי מתקבל ללימודי רפואה". ד"ר איתן חי-עם מייעץ בהקמת בית חולים בקונגו
(צילום: פרטי)
"פוליטיקה? עזר לי אלוהים ואני לא שם"
הרצון לשנות את המציאות הזו לקח אותך להצטרף למפלגת "יש עתיד" ב-2012, ולפרוש, כשהסתבר לך, שאתה מוצב במקום ה-12 ברשימה?
"רציתי להיות בפוליטיקה ולהשפיע, בעיקר בתחום החינוך. עם יד על הלב, אם יש דברים שאני מסתכל אחורה ומחייך, זה אחד מהם. אני שמח שיצאתי משם. לא הייתי מסתדר עם חוסר היושר וחוסר הפירגון ועם איך שמדברים שם אחד אל השני. אני איש נעלב, ונראה שמהר מאוד הייתי מגיע הביתה ובוכה. עזר לי אלוהים ואני לא שם".
מה דעתך על המאבטחים שהוצמדו לד"ר שרון אלרעי פרייס, ראש שירותי בריאות הציבור?
"זה מטורף. רופאים, כמו שופטים, אמורים להיות מוגנים חברתית. אם רופאים לא יכולים להגיד את מה שהם באמת חושבים, בגלל החשש של מה זה יעשה להם או למשפחתם, זה נורא. זה הפסד עצום לחברה. כתבתי לשרון שאני מעריץ את עמידתה ומחזק אותה, והיא השיבה לי בתודה".
מה את חושב על מאבק המתמחים? קצת קשה לקבל שביתות והתנהלות כזו, שפוגעת בשבועת הרופא.
"הייתי ממובילי שביתת הרופאים הגדולה ב-1983. הייתי אז נציג המתמחים. גם אני נטשתי את בית החולים שעבדתי בו, ושבתתי רעב 11 יום, רק שתיתי. המלחמה שלנו אז הייתה על שכר, שהיה שכר רעב, במושגים של היום הוא עמד על משהו כמו 8,000 שקל בחודש. באותה תקופה, אמא שלי הייתה זו שקנתה לבתי נעליים, וכשטסנו פעם אחת לחופשה, קניתי כרטיס טיסה בעשרה תשלומים".
מאז שכר הרופאים עלה בעשרות אחוזים. לא נראה שיש להם מה להתלונן בקטע הזה.
"נכון, לכן השביתה הפעם לא הייתה בגלל דרישות שכר, אלא על תנאים. קם פה דור חדש, שלא מוכן לעבוד כמו שאנחנו עבדנו, בלי לראות בית, בלי לקחת חלק בגידול הילדים, בלי לדאוג לבריאות שלנו. הם צודקים. העולם השתנה, וכסף חשוב, אבל התנאים לא פחות".
ד"ר חי-עם התייחס גם לאירועי האלימות בנגב ואמר כי "אני חושב שמדובר בקומץ עבריינים שיש לטפל בהם בכל האמצעים העומדים בפני מדינת ישראל. לגבי מה שהתחרש השבוע בסורוקה, זה החזיר אותי אחורה, עוד כשהייתי סטודנט בסורוקה בשנות ה-70 וגם כשניהלתי את סורוקה, תמיד התחושה הייתה שמרגע שאדם נכנס בשערי בית החולים, לא משנה אם הוא עשיר או עני, דתי או חילוני, יהודי או מוסלמי, כולם קיבלו יחס שווה של כבוד. הטיפול היה זהה אצל כולם. האוכלוסייה ידעה זאת והתייחסה בכבוד לצוותים הרפואיים.
"בסורוקה עובדים בדואים רבים, כולם משרתים בנאמנות את כל אוכלוסיית הנגב ומקבלים אהבה בחזרה מהאוכלוסייה. סורוקה כל השנים שימשה מודל לחיקוי איך בני אברהם יכולים לחיות בשלום וכבוד הדדי. האירוע בסורוקה הוא חריג ונעשה על ידי קומץ בדואים. מהיכרותי רבת השנים עם המנהיגות הבדואית ועם האוכלוסייה הבדואית, אני בטוח שהם מגנים בחומרה התנהגות זאת".
