בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת קבע לאחרונה שמשק במושב ציפורי שנתנה בעבר פושטת רגל לבתה וחתנה במתנה לא יועבר לקופת הנשייה שלה. השופט יוסף בן-חמו קבע שהבקשה לביטול המתנה הוגשה שנים אחרי העסקה ואחרי ההכרה באם כפושטת רגל. ערעור על פסק הדין הוגש לאחרונה לבית המשפט העליון.
בשלהי 2004 חתמו האם, בתה וחתנה על עסקת המתנה ביחס לנחלה. רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) אישרה את העברת הזכויות במרץ 2006. לימים נכנסה נותנת המתנה לחובות – העומדים כיום על 615 אלף שקל - שבגינם נפתח בעניינה במאי 2015 הליך פשיטת רגל. הבקשה לביטול ההענקה הוגשה על ידי המנהלים המיוחדים בתיק שלה ב-2022, בחלוף כ-18 שנה ממועד עסקת המתנה.
ברקע הבקשה ניצב סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל, שקובע ברמת העיקרון כי אם חייב העניק נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה – היא בטלה כלפי הנאמן. לטענת המנהלים המיוחדים, המועד הקובע להעברת הזכויות הוא זה שבו אישרה רמ"י עסקת המתנה, כלומר מרץ 2006. לשיטתם, מאחר שלא חלף עשור ממועד זה ועד להכרזת נותנת המתנה כפושטת רגל ב-2015, הרי שהמתנה בטלה כלפי הנאמן.
מנגד טענו החייבת ומקבלי המתנה כי המשק ניתן בתום לב מוחלט, כאשר אפילו המנהלים המיוחדים לא טענו שמטרת המתנה הייתה הברחת נכסים. בתה של החייבת סיפרה שכ"בת ממשיכה" היא ובעלה מתגוררים במשק מאז 1991 תוך שהם מעבדים ומטפחים אותו, וכי הוא ניתן להם במתנה על רקע פטירת אביה.
השופט בן-חמו כתב שלצורך הכרעה בבקשה יש לבחון שתי שאלות: האחת, מהו המועד הקובע להענקת המתנה. השנייה, מתי נעשתה נותנת המתנה פושטת רגל. ככל שחלפו יותר מעשר שנים בין שני המועדים, הרי שאין לבקשה על מה שתסמוך.
עו"ד אופיר מלךביחס לשאלה הראשונה הוא קבע כי יש לספור את עשר השנים ממועד חתימת הצדדים על תצהירי ההעברה ללא תמורה בשלהי 2004, ולא מאישור עסקת המתנה על ידי רמ"י ב-2006. הוא נימק ש"מבחינה כלכלית, מועד ההענקה הוא המועד בו החייב התחייב להוציא את הנכס ממצבת נכסיו, ולא ממועד רישום הזכויות בפועל. מבחינתה של החייבת הוויתור הכלכלי שלה היה ביום החתימה על ההסכם, גם אם בדרך הוא היה צריך לעבור רישומים ואישורים אחרים, שחלקם לפחות כך נראית, הינם פורמליים בלבד. מעשה ההענקה נבחן על פי משמעותו הכלכלית ולא על פי דקויותיו הפורמליות".
אשר לשאלה השנייה קבע השופט שהמועד המוקדם ביותר שבו ניתן לראות את נותנת המתנה כמי שנעשתה לפושטת רגל הינו ינואר 2015. יוצא, אם כן, שחלפו למעלה מעשר שנים מאז המתנה ועד לפשיטת הרגל.
בפסק הדין הודגש כי תקופת עשר השנים קבועה בחוק ואין אפשרות להאריך אותה באופן מלאכותי. לדבריו ייתכנו אמנם מקרים שבהם התנהלות חסרת תום לב מצדו של חייב עשויה לעצור את מרוץ ההתיישנות, אלא שכאן לא הוכחה מרמה.
לפיכך הורה השופט על דחיית הבקשה ועל חיוב המנהלים המיוחדים בהוצאות של 5,000 שקל לטובת החייבת. כאמור, לפני מספר ימים הגישו המנהלים המיוחדים ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• המנהלים המיוחדים: עו"ד נפתלי נשר, עו"ד אסף סלע
• שמות ב"כ החייבת ומקבלי המתנה לא צוינו בפסק הדין
• עו"ד אופיר מלך עוסק בנחלות ומשקים במושבים וקיבוצים
• הכותב לא ייצג בתיק
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
