מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת ביטון, מקיבוץ כפר עזה, פונתה לקיבוץ שפיים.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו, האזינו לפודקאסט הכלכלי היומי "כסף חדש", וסמנו "כלכלה" בהתראות אפליקציית ynet
בצילום: יוסי (46), אסתי (43), נויה (17), נדב ונטע (13).
הבית? בית קרקע בהרחבה של הקיבוץ. משלמים משכנתה 5,500 שקל בחודש.
כפר עזה? יוסי: "אנחנו פה כבר חמש שנים. הייתי קצין רפואה של החטיבה הצפונית בעזה וזה היה אחד הקיבוצים שהייתי בו הרבה, וכששמעתי שהמקום נפתח לקבלה של חברים חדשים - החלטנו שזה המקום שלנו. זה מקום נהדר גם מבחינת קהילה, גם מבחינת חינוך וגם מבחינת מקום בטוח לגדל בו את הילדים שלנו, עד כמה שעכשיו זה נשמע אחרת. אבל כשהילדים היו יוצאים ב-12 בלילה לחברים אז לא הייתי מודאג בכלל".
אין פחד? אסתי: "לא פחדנו. הרגשנו הכי בטוחים בעולם. היום אני כבר לא יודעת איך הם ילכו לבד להסעה של ביה"ס. הייתי קונה עכשיו שנה קסאמים. אסור להגיד, אבל למדנו לחיות עם זה. אבל 7 באוקטובר שינה הכל".
7 באוקטובר? יוסי: "אחרי כמה דקות הבנו שיש מחבלים בתוך הקיבוץ. בקבוצות הווטסאפ התחילו לרוץ הודעות והתחלנו להבין שיש הרוגים. חלק מהזמן היינו בלי חשמל בממ"ד אבל הילדים התנהגו למופת. הייתה דממה ואפילו הכלב שלנו גוצ'י שהיה איתנו לא צייץ. הוא כאילו הבין. שני בתים לידנו התבצרו ארבעה מחבלים ואחרי 22 שעות בממ"ד חילצו אותנו ומאז אנחנו בקיבוץ שפיים שאליו הגיעו כל מי שחולצו מכפר עזה".
שפיים? אסתי: "אנחנו פה בחדרים של המלון, מנסים להבין מה קורה איתנו. אין לי מילים להודות למועצת חוף השרון ולאנשים פה שעוטפים אותנו בכזו רגישות והבנה. וגם לכל המתנדבים והאנשים שבאים לתמוך. תבין, חברים מהקיבוץ פינו בתים כדי שיהיה לנו מקום לשים את האנשים שלנו עד שנתארגן. זה מרגש. מבחינתנו אין מדינה, יש עם".
מה השארתם מאחור? יוסי: "הכל. יצאנו כמו שאנחנו בלי כלום". אסתי: "אנחנו באי-ודאות גדולה. יש הרבה שאמרו שהם לא מתכוונים לחזור. יש פה אנשים שאיבדו משפחות שלמות, ילדים שאיבדו הורים או משפחות שיש להם חטופים. יש 17 חטופים מכפר עזה. זו קהילה קטנה וכולם מכירים את כולם. היו ימים של 10־11 לוויות ביום וזה כמו שבעה אחת גדולה פה. זה לא משהו שאפשר להבין".
יוסי: "זו קהילה חזקה וחילקנו תפקידים בינינו ויש מי שאחראי על תרבות, תקשורת, חינוך, תרומות, אסתי אחראית על הנדל"ן ושיבוץ חדרים ואני אחראי על הדאטה בייס ועל תחום הבריאות. אז אם אתה שואל איך חוזרים - לא מתעסקים בזה עכשיו. עכשיו מתעסקים בחיים שנותרו, בלכבד את הנרצחים, לעטוף את משפחות החטופים. כרגע מתכננים שנישאר פה במלון כמה חודשים. אנחנו משפחה של חמישה אנשים בחדר מלון קטן אבל זה מה שיש כרגע".
אסתי: "זה הזוי אבל איזה עוד אפשרויות יש לנו. חשוב לנו להישאר כקהילה יחד, ואם נחזור לכפר עזה - נחזור כקהילה שלמה".
הילדים? אסתי: "בשבוע הראשון הם לא דיברו ולא יצאו מהחדר. זה גיל שהם לא נוטים לשתף בכל דבר וזה קשה. אבל עכשיו קצת יותר טוב והם התחילו לפגוש פה חברים, ואם לא איתנו, אני מקווה שהם מדברים ביניהם".
מה עושים? יוסי: "פרשתי מהצבא ואני עצמאי בתחום הקולינריה. יש לי עסק מצליח שנקרא 'בטאבון של יוסי'. זה התחיל מזה שאפיתי בקיבוץ פיצות בטאבון והחבר'ה הריחו והתחילו לבקש, וזה התגלגל לפיצות שהייתי מוכר ליישובים ולקיבוצים מסביב. את זה מינפתי לסדנאות לאפייה בטאבון וסדנאות שף לארגונים בכל הארץ. כשהאסון קרה הייתי פול בוקינג כמה חודשים קדימה והכל נעצר בבום. במקביל לפני שנה וחצי הקמתי אתר למכירה של ציוד ומוצרי טאבון, וכדורי בצק והתחלתי גם לייבא בעצמי כלים ואביזרים לטאבון. הייתי בפיק של העסק, בנקודת ההתפוצצות ופתאום תהום. המחסנים שלי בכפר עזה נפרצו ובזזו אותם. אני באמת לא יודע מה יהיה איתי. אני לא רוצה שקל מהמדינה ואם הייתי יכול לחזור עכשיו לקיבוץ, הייתי מתארגן ומוצא דרך להתרומם ולעבוד, אבל זה לא המצב".
אסתי: "אני מנהלת חשבונות במפעל בעוטף בקיבוץ ניר יצחק. המפעל סגור אבל גם כשהוא ייפתח אני לא יודעת איך אני אוכל להגיע לשם. את השכר של אוקטובר אני אקבל, אבל מה יהיה בנובמבר אף אחד לא יודע".
מצב כלכלי? יוסי: "אנחנו באי-ודאות ומאוד מודאגים. המשכנתה וההוצאות יורדות ואני לא יודע מה יהיו ההכנסות. אנחנו בחרנו לגור שם, ואני לא בא לאף אחד בטענות, אבל גם המדינה צריכה להבין שזה לא מצב רגיל. יש פה אנשים שתלויים באוויר והתחושה שהם עוד לא הפנימו את זה". אסתי: "היינו בשיא והפכנו להומלסים".
משהו טוב? יוסי: "בדיוק חזרנו מטיול בארה"ב. זה היה טיול הפרישה שלי מהצבא שנדחה בגלל הקורונה". אסתי: "לפחות זכינו לעשות את זה. אמרתי ליוסי - אנחנו לא יודעים מה יהיה אז בוא נעזוב הכל וניסע לתאילנד. לא מעניין אותי הכסף. תן לי להיות חודש בקופנגן רק עם בגד ים. משפחות נמחקו ברגע ופתאום הכל הופך להיות שולי, הכל מתגמד. אני אומרת - אתה חי, תיהנה".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
