בית המשפט המחוזי קיבל לאחרונה ערעור שהגיש אלמן על פסק דין של בית המשפט למשפחה, שקבע כי חצי מהמניות שלו בחברה שייכות לאשתו המנוחה מכוח הלכת השיתוף – ומכאן לבנם שירש אותה. שופטי המחוזי קבעו שאין להעניק אותן לבן.
לבני הזוג היו שני בנים. האם, שהלכה לעולמה ב-2013, ערכה ב-2011 צוואה שבה הורישה את כל מניותיה בחברה לאחד מבניה. מדובר בחברה שהוקמה ב-1974 על ידי בני הזוג ואחרים. במועד ההקמה נרשמו על שם כל אחד מבני הזוג 4,450 מניות ועוד שלוש מניות יסוד (המבטיחות שליטה בחברה). בהמשך רכשו בני הזוג את חלקם של השותפים בחברה והמניות נרשמו באופן שווה כך שעל שם כל אחד מהם נרשמו 9,900 מניות ושש מניות יסוד. זמן קצר לאחר מכן העבירה האם המנוחה לבנה מניות רגילות שהיו רשומות על שמה וכן את שש מניות היסוד שהיו רשומות על שמה.
לאחר מותה הגישו מנהלי העיזבון שלה תביעה שבה טענו לתחולת הלכת השיתוף על המניות הרשומות על שם האב, באופן שמקנה לבן מניות נוספות (בהתאם לצוואת האם). האב טען כי יש לדחות את התביעה שכן בינו לבין אשתו המנוחה התקיימה הפרדה רכושית כשהבעלות הרשומה בנכסים השונים על שם מי מהם אינה עניין "אקראי" אלא מכוון ומוסכם שיש לכבדו.
בית המשפט למשפחה בחיפה קבע כי התנהלות הצדדים לאורך השנים מעידה על כוונת בני הזוג לשיתוף מלא בנכסים בכללותם, כולל במניות החברה. בהתאם נקבע כי הזכויות בחברה שרשומות על שם האב הן משותפות חצי מהן לאם מנוחה וחצי לאב. כלומר, הבן זכאי למניות נוספות, כולל שלוש מניות יסוד (מעבר לשש שכבר הועברו לו).
עו"ד אלינור ליבוביץ'בערעור טען האב כי הותרת התוצאה על כנה מובילה לתוצאה אבסורדית מבחינה משפטית ומוסרית, שלפיה הבן יקבל 75% מכוח השליטה בחברה בעוד שהאב, שהקים ובנה את החברה, יוותר רק עם 25% מכוח השליטה בה.
ואכן, השופט סארי ג'יוסי קיבל את הערעור. הוא הבהיר כי במועד הקמת החברה רשמו בני הזוג את המניות באופן שווה על שם כל אחד מהם, ובכך מימשו את הלכת השיתוף והגשימו את התכליות העומדות בבסיסה. לדבריו, מרגע זה יכול היה כל אחד מהצדדים לעשות במניות כרצונו.
הוא הוסיף שקבלת ההכרעה שאליה הגיע בית משפט למשפחה מובילה לתוצאה בלתי-שוויונית ונעדרת היגיון משפטי, כלכלי וחברתי. זאת, מאחר שפסק הדין מביא לכך שלבן תהיינה תשע מניות-יסוד ואילו לאב תיוותרנה שלוש בלבד. "אין – ולא יכול להיות חולק, כי תוצאה זו אף אינה עולה בקנה אחד עם אומד-דעתם של בני-הזוג, ואף לא עם צוואת 2011 אותה ערכה המנוחה", כתב.
לפיכך נקבע כי הזכויות בחברה הן כפי שהיו רשומות על שם בני הזוג במועד פטירת המנוחה וכי רק מהחלק של המנוחה יש לגזור את זכויות הבן. השופטות עפרה אטיאס ועפרה ורבנר הצטרפו לתוצאה. הבן והעיזבון חויבו בהוצאות בסך 10,000 שקל.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ המערער: עו"ד ב. קראוס, עו"ד א. גרוס
• ב"כ המשיב 1: עו"ד ס.ש.וואנו, עו"ד י.עבאדי, עו"ד א. קליין ועו"ד א. וואנו
• ב"כ המשיב 2: עו"ד ג. בן טל ועו"ד ז. פדובה
• ב"כ המשיב 3: עו"ד א. כהן ועו"ד א. פלדשר
• עו"ד אלינור ליבוביץ' עוסקת בירושות וצוואות
• הכותבת לא ייצגה בתיק
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
