בית המשפט למשפחה בתל אביב קבע לאחרונה כי אין תוקף להסכם מתנה שבמסגרתו העניקה אם לארבעה את דירתה בעיר לאחד מנכדיה בלבד. השופטת איריס אילוטוביץ' סגל קבעה שהסבתא סבלה באותו זמן מאלצהיימר מתקדם, ולכן הדירה תחולק בין הילדים בהתאם לצוואתה.
ב-2008 ערכה המנוחה צוואה בכתב יד שבה קבעה כי דירתה תחולק באופן שווה בין ארבעת ילדיה. ב-2011 היא חתמה על הסכם העברה ללא תמורה של הדירה לאחד מנכדיה ושנה לאחר מכן הלכה לעולמה.
ב-2016 נערכו הסכמים לחלוקת העיזבון שבמסגרתם הועברו 3/4 מהזכויות בו לאחד הילדים. בעקבות זאת הוא הגיש תביעה נגד אחיינו שבה דרש להצהיר שהוא זכאי גם ל-3/4 מהזכויות בדירת אימו. מאחר ששלושת האחים הנותרים ויתרו על חלקם בעיזבון ולא צורפו להליך, פסק הדין התייחס רק לשאלת תוקפו של הסכם המתנה.
הבן התובע טען שהסכם המתנה בין אימו לבין אחיינו זויף ושהחתימה אינה שלה. הוא הוסיף שהיא לא הייתה כשירה במועד עריכת ההסכם ושהיא לא הבינה את משמעותו.
מנגד טען הנכד שסבתו רצתה להעניק לו את הזכויות בדירה כי הוא ואביו הם היחידים שלא קיבלו חלק בנכסיה, בניגוד לשאר הילדים שנטלו לעצמם חלק ניכר מרכושה בעודה בחיים.
השופטת אילוטוביץ' סגל מינתה גרפולוגית שקבעה כי סביר מאוד שהמנוחה אכן חתמה על הסכם המתנה. היא ציינה שמסקנה זו מתיישבת עם עדות עורך הדין שערך את הסכם המתנה, שהעיד כי המנוחה חתמה בפניו.
בנוגע לשאלת הכשירות הובהר שכשמדובר במתנה יש חשיבות מכרעת לרצינות וגמירות דעתו של המעניק בזמן יצירת החוזה. בהתאם, ההגנה על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה חשובה פחות מהצורך לתת ביטוי לרצונו.
במקרה זה, מומחה מטעם בית המשפט קבע באופן חד-משמעי שבמועד עריכת הסכם המתנה המנוחה לא הייתה כשירה מבחינה קוגניטיבית ונפשית לבצע פעולות משפטיות. הוא ציין שהחל מ-2011 היא החלה לסבול מדמנציה בדרגת חומרה בינונית.
השופטת לא מצאה בסיס לסטייה מחוות דעת המומחה וקבעה כי "מדובר במקרה מובהק שבו עולה ממסמכים רפואיים מזמן אמת, כי מצבה של המנוחה לא אפשר לה לקבל החלטה לחתום על הסכם המתנה". היא הדגישה כי גם מהעדויות עלה שהאם הייתה במצב סיעודי, סבלה מבעיות זיכרון ומירידה בתפקודים בסיסיים (כתיבה, קריאה, התמצאות) ומפגיעה ביכולת החשיבה.
במקביל, גרסת הנכד בעניין רצונה של סבתו להעניק לו את הדירה ובעניין כשירותה נמצאה בלתי מהימנה. השופטת התרשמה שאביו יזם את הסכם המתנה, וציינה שלא ברור מדוע המנוחה לא הוחתמה על העמוד הראשון של ההסכם ומדוע חתמה כשבהסכם יש טעות מובהקת, שכן בפתיח נכתב שהמוכרת היא אימו של הנתבע (הנכד).
בסיכומו של דבר נקבע שהסכם המתנה בטל וכפועל יוצא מכך הדירה נכללת בנכסי העיזבון כך שיש לחלקה בהתאם להוראות הצוואה ולהסכמי חלוקת העיזבון. הנכד חויב בהוצאות משפט של 20 אלף שקל.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
• עו"ד מעיין עטיה עוסקת בירושות וצוואות
• הכותבת לא ייצגה בתיק
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
