נראה שאין מי שלא שמעה על יום האישה הבינלאומי. אבל הינה חידוש: כמה מכן יודעות שיש גם יום הגבר הבינלאומי? מתברר, שבכל 19 בנובמבר במדינות רבות בעולם מצוין יום זה כדי לעורר תשומת לב להישגי הגברים וגם לאפליה מגדרית וחוקית נגדם. לפיכך חשבנו, שיום האישה הוא מועד נכון לשאול לדעתם של מספר גברים, שאוחזים בתפקידים שונים בתחומים שונים, האם לדעתם, יש מקום בישראל של 2023 ליום זה, והאם יש מקום ליום הגבר. עוד שאלנו מי האישה האידיאלית בעיניהם ולמען האמת, לא הופתענו מהתשובה הגורפת של רובם: "אישתי!" אלא מה?
עמיר לרנר, מנכ"ל איזי שפירא
"התנועה הפמיניסטית בעשורים האחרונים הביאה לאחת התמורות הגדולות בחברה האנושית אי פעם, אך הדרך לשוויון מלא עוד ארוכה, וטרם זכינו, כחברה ליהנות מהפירות האפשריים של שוויון מגדרי מלא. לצערי, דווקא בישראל 2023 אנחנו בנסיגה. לכן דווקא בימים הלא פשוטים האלו ניתן לשאוב מעט עידוד מהקול החזק של התנועה הזו. עבורי, אין מושג כזה של אישה אידיאלית, כי היופי נמצא במגוון האנושי, ללא קשר מגדרי. יום הגבר? מצד אחד סיבה למסיבה זה תמיד טוב, אבל היות שאנחנו כגברים תופסים מספיק תשומת לב לאורך כל השנה, אין צורך ביום ייחודי עבורנו".
יהודה לשמן, בעלים ויו"ר משותף של חברת התשתיות לסיכו בע"מ
"אני לא בעד יום האישה ולא בעד יום הגבר, אלא בעד יום הזוגיות. בתקופה שבה תוחלת החיים עולה ואנשים נשארים ביחד יותר שנים, יש צורך ביום כזה כדי לעצור ולחשוב על הזוגיות ולהבין איך מתקדמים יחד. אם מתעקשים על יום האישה, בעיניי, זה יום שבו מתאים לבדוק איך נשים מקבלות הכרה ולאו דווקא בעבודות הבית. אישתי, ענת, היא האידיאלית בעיניי. היא עומדת על הצרכים שלה, אבל גם מוכנה לשנות את עצמה בהתאם לזמן ולנסיבות. היא נותנת יד לדברים משותפים שלנו, וחושבת ביחד איתי איך מכאן והלאה. אנחנו לא מסתכלים על השריטות של האחר, אלא על המשותף והמאחד. אנחנו חברים, והצניעות היא חלק ממערכת היחסים שלנו, במובן שאף אחד מאיתנו לא עף על עצמו מעבר למידה".
אבנר מכטינגר, בעל משרד פרסום ולשעבר מנכ"ל תיאטרון הצפון
"צריך את יום האישה, במיוחד בתקופה זו, כשמעמד האישה בחוגים שמרניים ואפלים נמצא בשפל. זהו יום הוקרה לנשים, שנושאות כמעט תמיד בנטל אחזקת הבית. לעומת זאת מיותר לקיים את יום הגבר, שלא סובל משום 'הדרה' ומעמדו איתן. עבורי, אישתי היא האישה האידיאלית. היא לא הפסיקה לעבוד במשרה מלאה למעט חופשות לידה קצרצרות, ומוצאת זמן גם לפעילות התנדבותית, לחוג ציור ולכל דבר".
רועי דון, סמנכ"ל שיווק ופיתוח עסקי של בן אנד ג'ריס
"צריך את יום האישה, כי גם כיום יש אתגרים רבים לנשים, וקיימים פערים משמעותיים בין נשים לגברים. לצערנו, האפליה והשוביניזם עדיין כאן, וגם נשים בעמדות בכירות לא מקבלות יחס שוויוני. יש לעורר מודעות למגזרים שבהם מעמד האישה נחות משל הגבר, כדי שהנושא יחלחל לכל הקהלים בישראל. אני לא מוצא מקום ליום הגבר, כי אנחנו, הגברים, שמים את עצמנו 'על המפה' בעצמנו. בעיניי, אין אישה אידיאלית, כמו שאין גבר אידיאלי. אבל אם אני חייב לבחור, אבחר באשתי".
ניר שמול, מנכ"ל החברה לפיתוח והתחדשות עירונית וחברת שניר
"על רקע המשבר החברתי העמוק ביותר שחווה מדינת ישראל כיום, זו השנה החשובה ביותר לציון יום האישה. צריך, כי חוסר השוויון בין גברים לנשים הוא עדיין גדול, אם ברמות השכר, אם בתפקידים ניהוליים ולעיתים גם בוויתורים הרבים שעושות נשים לטובת המשפחה לעומת גברים. כמובן, גם בגלל מספר הנשים בממשלה הנוכחית, והאפס העגול שרושמת כמות המנכ"ליות במשרדי הממשלה הנוכחית. כמאמין גדול בתפיסה ש'איש באמונתו יחיה', איני יכול לקבל גברים, שמבקשים להחליט מה מקומה של האישה. אם אישה מחליטה שהיא רוצה לנהל את הבית והגבר יפרנס, בחירתה אינה מוטלת בספק, אבל המסר הוא הבחירה האישית בסדרי העדיפות שלה. במציאות העכשווית בישראל, אין מקום לשים על המפה את יום הגבר. עבורי, האישה האידיאלית היא אישתי, לילך, אם מדהימה לילדינו לצד פיתוח קריירה מרשימה. בחירתה להציב את הטיפול בילדים במקום הראשון גם על חשבון העבודה היא עבורי מגדלור, אני למד מכך על הדברים החשובים בחיים".
השף יאמה סאן, מאסטר סושי, שף ובעלים שותף של מסעדת TYO
"יום האישה נחוץ, כי הוא הזדמנות טובה לשקול מחדש סוגיות, כמו שוויון מגדרי וזכויות להט"ב, וליצור חברה שבה כולם יכולים לחיות טוב וקל יותר. מכיוון שיש 365 ימים בשנה, לא יהיה רע אם יהיה גם יום הגבר. זה עונה על שוויון מגדרי".
משה מילר, בעלים של שובל מתחמי מגורים
"עלינו להמשיך לשאוף לשוויון מוחלט בין נשים לגברים. אם היינו נמצאים שם, לא היינו צריכים לציין את יום האישה. הואיל ואנחנו עדיין לא, יש לו מקום. למול זה אין צורך ביום הגבר. בעיניי, אישה אידיאלית זו אישה חזקה, עצמאית, שאינה תלויה באף אחד, וחופשייה לעשות ככל העולה על רוחה".
גיל סתיו, מנכ״ל בלנדר ישראל
"במקום לתהות אם יום האישה נחוץ, ובמקום יום שמדבר על שוויון לגברים, אפשר לשריין ביומן את 'יום בני האדם', שבו יתקיים דיון ציבורי לשווין זכויות והזדמנויות לכל בני האנוש, ללא הבדלי דת, גזע ומין. דיונים כאלו צריכים להמשיך ולהתקיים כדי לסגור פערים ולהעצים את הישגים. אלא שכל עוד פערים אלה קיימים, יש צורך בימים כגון יום האישה. האישה האידיאלית עבורי היא אישתי, שפועלת להגשמת השאיפות והמטרות שלה, ועצמאית בבחירות שלה, אם לנהל קריירה או את מערך המשפחה, שהוא תובעני לא פחות".
ישראל 2023: 6 שרות מתוך 32. אפס (0!) אחד עגול של מנכ"ליות מתוך 23 מנכ"לים במשרדי הממשלה. אסור שזה יקרה!
לאחר 75 שנות קיום המדינה כמעט שהגענו, כמעט שנרגענו, אם כי תמיד יש עוד דרך לעשות. והינה, במחי השבעה אחת מחקה הממשלה החדשה הישגים של הממשלות הקודמות והחזירה אותנו, הנשים, עשרות שנים אחורה בכל הנוגע לאחוז הנשים הבכירות בממשלה, בכנסת ובעולם העסקים.
הכנסת הראשונה מנתה 11 נשים, מספר שעלה בהדרגה לאורך השנים. עדיין הייתה עוד דרך. לדוגמה ב־2019 ניצבה ישראל, שלא בכבוד, במקום ה־31 במדד ייצוג נשים בממשלה, מתוך 33 המדינות הדמוקרטיות החברות ב־OECD.
ב־2021 בממשלת בנט־לפיד הגיע מספר הנשים בממשלה לשיא, גם במונחים מוחלטים - תשע שרות, וגם במונחים יחסיים - כשליש ממספר השרים, וכיהנו בה תשע מנכ"ליות. לראשונה גם מונתה בממשלה זו מנכ"לית למשרד ראש הממשלה, כשראש הממשלה החליפי יאיר לפיד מינה לתפקיד את נעמה שולץ. עם זאת עד היום מעולם לא היתה מנכ"לית למשרדי האוצר, הביטחון, החוץ, הכלכלה והפנים ולעוד משרדים גדולים ועתירי תקציב. בממשלת נתניהו־גנץ עמד אחוז השרות על 22.8%: שמונה שרות מתוך 35 שרים.
ועכשיו? אוי לנו. בכנסת הנוכחית זו פשוט בושה ושערוריה. מבחינה מגדרית, הממשלה ה־37 רושמת נסיגה מוחלטת לאחור. יש בה 31 חברות כנסת, שזה קצת יותר מרבע, וייצוג הנשים בכלל צנח בחדות. מונו רק שש שרות לממשלה מתוך 32, מה שאומר שמשקלן היחסי מכלל השרים ירד לכ־18%. למותר לציין, שהן אוחזות בתיקים "רכים": הגנת הסביבה, הסברה, תחבורה, התיישבות, מודיעין ושרה ללא הגדרה במשרד ראש הממשלה. אפילו תיק החינוך, לכאורה משרד "נשי", מוחזק בידי גבר - יואב קיש מהליכוד. ובאשר למספר המנכ"ליות? אפס! אפס אחד גדול!!!
נתונים אלו עומדים בניגוד מוחלט למגמה הקיימת ברחבי העולם המערבי, כאשר יותר ויותר ממשלות מאוזנות מגדרית או מתקרבות לכך. להוסיף את המספר הנמוך של דירקטוריות בחברות הממשלתיות, ובוודאי את המספר הזעום של יו"ר נשים דירקטוריונים, וקיבלנו מצב עגום, מדאיג ומטריד ביותר. זה אומר שלא רק שהדרך לשוויון מגדרי בדרגים הבכירים של מקבלי ההחלטות עדיין ארוכה, אלא שהיא אף מתארכת.
זה רע ומסוכן, ואסור לנו להיכנע למציאות כזו. אנחנו חייבות להמשיך ולפלס דרך כדי לקבל ייצוג הולם במשרדי הממשלה ובדירקטוריונים, ולא לשכוח שחלקנו באוכלוסיה הוא מעל 50%. זה, כמובן, אינו עומד בניגוד להיותנו נשים, אימהות ובעלות משפחה. כי אם לא יהיה לנו ייצוג הולם במוקדי קבלת ההחלטות, הלך עלינו. יותר ויותר נשים יישבו בבית, גם אם לא ירצו בכך, יותר נשים יסבלו מאלימות, פערי שכר לא ייפתרו ואולי אף יעלו, ולבנותינו ולנכדותינו לא יהיה לאן לשאת עיניים כדי לקבל דוגמה לטוויית עתידן. מה כן נמשיך לשמוע? "שבו בשקט, ממילא לא סופרים אתכן". יש בזה משהו מפחיד, באופן מטאפורי, לא פחות מרעידת האדמה שהורגשה פה, בישראל, לאחרונה.
יעל ולצר
