במשך 18 שנה עובדת נעמי (72) כדיילת בכנסים במלונות באילת. "אני מקבלת את האנשים שבאים להשתלמויות ונמצאת איתם בהרצאות", היא משתפת. אולם מ-7 באוקטובר, כשהחלה המלחמה, היא נמצאת בחל"ת. כדי לסייע לאנשים במצבה, אישרה הכנסת ב-9 בנובמבר מענק מיוחד לבני 67 ומעלה שפוטרו או הוצאו לחל"ת בעקבות המלחמה - אלא שהמענקים טרם הועברו לרבים מהזכאים. הסיבה שאותם מבוגרים לא קיבלו את הכסף קשורה, לכאורה, בעניינים ביורוקרטיים: מדובר במענק חדש ולא בקצבה, ולכן יש צורך לתכנת מערכת חדשה בביטוח הלאומי.
"בחרתי לעבוד כי רציתי לשמור על איכות חיים", מסבירה נעמי. "יש לי פנסיה קטנה ואני מקבלת קצבת זקנה, וזה לא מספיק לכל ההוצאות".
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"לא קל. חודשיים וחצי אנחנו חיים מהיד לפה. מוציאים יותר ממה שמכניסים. יש לי ילדים שאני עוזרת להם, אבל עכשיו אני לא יכולה לעשות את זה. בתחילה המלחמה שלחנו את הבקשה למענק עם כל הפרטים לביטוח לאומי, ועד היום אני כל הזמן מתקשרת, כותבת, ואומרים שזה עוד לא נכנס ושצריך להמתין. הם אומרים שאין להם צפי מתי זה יקרה. אלו תשובות לא מספקות. אני מרגישה שמזלזלים בנו. גם ככה קצבת הזקנה שאנחנו מקבלים נמוכה, מה זה 2,200 שקל? אפשר לחיות מזה היום? רוצים שנמות וזהו, אנחנו מעיקים עליהם".
בתקופה האחרונה קיבלה השרה לשוויון חברתי לשעבר, ח"כ מירב כהן, פניות ממבוגרים כמו נעמי, שהוצאו בעקבות המלחמה לחל"ת או לאבטלה - אבל לא קיבלו את המענק. "לא רק שלא הועברו להם הכספים שאושרו במתווה הפיצויים, אלא שאין אפילו תאריך יעד להעברתם", היא אומרת. "יש בישראל כ-130 אלף איש שממשיכים לעבוד מעל גיל הפרישה. רבים מהם עושים זאת מתוך כורח כלכלי, בהיעדר פנסיה מספקת. המענק הוא אוויר לנשימה מבחינתם, אבל הם עוד לא ראו ממנו שקל. לא יכול להיות שבתקציב 2023 המעודכן הקדישו מאות מיליוני שקלים מגזריים לצורך שימור הקואליציה, אבל האוכלוסייה המוחלשת, עדיין לא ברור מתי תקבל את הכסף שהובטח".
שלמה (75) עבד עד לפרוץ המלחמה במרפאה במרכז. "המעסיק שלי החליט להוציא אותי לחל"ת. אמר שיותר טוב שאני לא אבוא. אני מקבל בכל חודש פנסיה קטנה של 2,000 שקלים, ועוד 2,100 מהביטוח לאומי, קשה להתקיים מסכומים כאלה. ארנונה, קופת חולים, תרופות, מתנות פה ושם לנכדים, אוכל. זה לא מספיק ביוקר המחיה הקיים, ולכן החלטתי שאני ממשיך לעבוד בחצי משרה, ומרוויח עוד 4,000 שקלים בחודש". כמו גמלאים רבים, הבין שלמה שהוא אינו זכאי לדמי אבטלה, והוא ממתין לקבלת המענק. "אמרו לי לחכות, חיכיתי. הלכתי לביטוח לאומי עם מעטפה עם כל המשכורות, מכתב מהמעביד שלי, כל מה שדרוש. ב-26 בנובמבר קיבלתי הודעה שהכל תקין, אני ממשיך ליצור איתם קשר, אבל אומרים שיש בעיה טכנית והכסף לא מועבר".
"הוא יצא לעבוד במשרה נוספת, זה כי לא היה מספיק", מוסיפה אשתו מרים. "בינתיים אנחנו מצטמצמים. אני צריכה לחשב כל אגורה בגילי? למה? לא שילמתי כל החיים שלי? יש לי נכדים שרוצים תשומת לב, אני רוצה להמשיך לעזור לילדים שלי. החתן שלי מגויס, ואני עוזרת לבת שלי עם הילדים שלה. זו ממש חוצפה, זלזול, ראש הממשלה אמר שיש כסף לכולם. זה פשוט בושה".
גם יהודית מרקו (73) מת”א ממתינה למענק שלו היא זכאית. "לבעלי נמסר שאין צפי מתי הוא יתקבל", היא אומרת. "אני עובדת כגננת בצהרונים בגני ילדים. עבדתי כל חיי ואני לא זכאית לפנסיה כי זה לא היה חובה בזמנו, ולכן אני ממשיכה לעבוד. מתחילת המלחמה ובכל אוקטובר לא עבדתי כי בגן לא היה ממ"ד, אז החליטו להוציא לחל"ת את כולם. חזרתי לעבוד ב-31 לאוקטובר. המצב אילץ אותנו להצטמצם בקניות, זו תחושה לא נעימה".
לדבריה של טלי ניר, מנכ"לית עמותת 121, "בני 67 ומעלה שאיבדו את עבודתם בעקבות המלחמה נותרו ללא מקורות הכנסה. העיכוב בתשלום המענקים מדרדר רבים מהם לעוני מיידי. יש לזכור כי רובם המכריע של המבוגרים העובדים זקוקים לעבודה כמקור לפרנסה כי אין להם פנסיה או שהיא מאד קטנה. הם לא זכאים לדמי אבטלה, ולכן החליטה המדינה לתת להם מענקים חודשיים לא גבוהים במיוחד: עד 4,000 ש"ח לחודש או 75 אחוז משכרם האחרון, הנמוך ביניהם. לפחות את אלו חשוב היה שיקבלו בזמן, ואנו מזועזעים שזה טרם קרה". תקופה הזכאות למענקים, שעדיין לא התקבלו, הסתיימה בסוף חודש נובמבר, והממשלה טרם אישרה את הארכתה. "לא מספיק שאנו בתקופה כה קשה נפשית לכולנו, אנו גם מפקירים את המבוגרים בינינו גם לחוסר כלכלי משמעותי", מוסיפה ניר. "אנו עדיין מחכים להחלטת הממשלה והכנסת על הארכת המענקים לחודש דצמבר, שמתעכבת ומכניסה רבים לחוסר ודאות נוסף".
מהביטוח הלאומי לא נמסרה תגובה לפניית ynet ו"ידיעות אחרונות".
