24 שעות לפני שהממשלה אישרה את תקציב הגזירות המקולקל של 2025, דובר ההסתדרות היה לוחמני ונחרץ: "אם נצטרך לריב, נריב...", אמר, "צפויות עוד שעות ארוכות של דיונים. 90% מהחלומות של האוצר ייכנסו חזרה למגירה... ההסתדרות מצפה לראות את הצעדים שהממשלה עושה. היא סוגרת משרדים? מקצצת בתקציב? רותמת את המעסיקים? הגשם צריך לרדת על כולם, לא רק על אוכלוסייה מסוימת".
יממה חלפה, ו-90% מהחלומות של האוצר דווקא התגשמו במלואם, על חשבונו של האדם העובד – זה שחבר בהסתדרות ומשלם לה מדי חודש כדי שתגן על האינטרסים שלו. תקציב הגזירות שאושר כולל הקפאה של גובה מדרגות המס לעובדים והקפאה של גובה נקודות הזיכוי לשלוש שנים, העברת שני ימי הבראה מכל עובד לידי ממשלה (אחרי שכבר בשנה שעברה תרם כל עובד יום הבראה), הגדלת תשלומי העובדים לביטוח לאומי ולמס הבריאות, דחייה של העלאת שכר העובדים במגזר הציבורי, ופגיעה בהפקדות לפנסיה של עובדים, ועוד מכל טוב.
"בתמורה" אף משרד ממשלתי מיותר עוד לא נסגר, אף אגורה של כספים קאליציוניים לא הופחתה, ובכלל הממשלה לא נראתה כמי ששוקלת "לעשות צעדים" אלא כמי שמתגלגלת מצחוק תוך כדי שהיא מקדמת חוק לסבסוד מעונות לחרדים משתמטים במאות מיליונים. גשם הגזירות ירד, רובו ככולו, על הציבור העובד, זה שגם כך נושא בנטל תשלום המסים וממנו מגיע הרוב המוחלט של משרתי המילואים.
התוצאה העלובה הזו לא מנעה מיו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד לפרסם לאחר אישור התקציב הודעה פומפוזית, ולפיה "בתום יממה מורטת עצבים אפשר לבשר לציבור העובדים שהצלחנו להשמיט את מרבית הגזירות על האדם העובד. לא תהיה פגיעה בקרן ההשתלמות, ולא על הגמלאים ומקבלי הקצבאות. בנוסף שכר המינימום יעלה". נירון קיסר השיב את חרבו לנדנה וחזר עטור ניצחון לממלכתו.
אם אלה הישגי בר דוד בתום "יממה מורטת עצבים", טוב שלא היה יותר זמן למאבק. וחשוב גם לדייק: ראשית, קצבאות הילדים דווקא כן הוקפאו ואנחנו נפסיד מכך. יתר הקצבאות אכן לא הוקפאו, אבל זה בעיקר הודות לווטו שהטיל אריה דרעי, לא בר-דוד. וביטול הפגיעה בקרן השתלמות – ההישג היחיד שנשאר ליו"ר ההסתדרות להתגאות בו – הוא כמעט בגדר ברירת מחדל. קרנות ההשתלמות הן עז שהפקידים הכניסו כבר אלף פעם לטיוטת התקציב, רק כדי לוותר עליה בהמשך. לא יותר ממשחק שההורים לוקחים מילדם, כשכולם יודעים שיוחזר לו בתום הארוחה.
למעשה, התקציב במתכונתו הנוכחית הוא תבוסה של ההסתדרות, כתב כניעה שהוגש כמעט ללא קרב. הקדנציה של בר-דוד, שהחלה בקול תרועה רמה לפני תחילת ההפיכה המשטרית, הולכת ומתבררת כקדנציה שבה ההסתדרות הרימה ידיים. תחת תירוצים של הבנת מגבלות הכוח (בהפיכה המשטרית) או נשיאה בנטל מתחת לאלונקה (מאז המלחמה שאין לה קץ), בר-דוד מסר את העובדים לגחמות הממשלה ההזויה ביותר שפעלה כאן. זו שטובת המשק מעניינת אותה כקליפת השום, שפועלת רק כדי לדאוג למגזרי המצביעים של הקואליציה, ושמבחינתה הורדות דירוג, זינוק בגירעון, יוקר המחיה או עוד עשרות מיליארדים שהיא משלמת כריבית על הלוואות הם כסף קטן בדרך להגשמת מטרתה המשיחית.
בר-דוד גדל בהסתדרות, הוא היה צריך לדעת שמאבק בממשלה הוא עניין תובעני ושוחק. וכשמדובר במאבק מול רוע אדיש של שרים ציניקנים, אתה חייב להיות ערני, מתוחכם ונחוש. אחד שמצליח לכרות בריתות, יודע להפעיל לחץ אפקטיבי, ואינו מסיר לרגע את העיניים מהקופה. וכל זה רק כדי למנוע נזק. עבודה יומיומית ולא מתגמלת, מתישה אבל חיונית כל כך. זה מאבק ששמור למנהיג אמיתי, שמסוגל לסחוף אחריו המונים בזכות כריזמה ואידיאולוגיה מגובשת והצבת אלטרנטיבה. ההסתדרות מאז ומעולם היתה כמעט בגדר עוד רשות, בוודאי בשוק העבודה, מוקד כוח שמאזן את כוחם של הממשלה והמעסיקים. תחת בר-דוד היא הובסה, מעלה באמון שניתן בה, והסכימה שכל אחד מאיתנו – גם אלה שאינם חברים בה – יעבירו ביוני הקרוב מכיסם 900 שקל במזומן לסמוטריץ', דמי ההבראה למימון הילולת הבאבא סאלי.
בר-דוד התייאש. או אולי גרוע מכך, זיהה אצל מי נמצא הכוח וחבר אליו. הוא לא הראשון שהחליש עמדת מפתח בקרב על צביונה של המדינה. קדמו לו רבים, מנציב שירות המדינה, דרך מבקר המדינה ועד מפכ"ל המשטרה וראש המועצה הלאומית לכלכלה. כל אחד מהם תרם את חלקו לסיאוב המערכות המתסכל. מי בשתיקה, מי באי־מעשה, מי בשיתוף פעולה מרצון עם השררה.
אם בר-דוד ימשיך ברפיסותו, גם מאחז ההסתדרות ייפול. באופן אירוני, היחידים שיוכלו לעצור את זה יהיו ראשי הוועדים החזקים, עובדי רשות שדות התעופה והנמלים וחברת החשמל, שאולי רבים מהם תומכי ליכוד אבל הם גם כאלה שלא אוהבים שמוותרים בשמם הרבה יותר מדי, ובקלות רבה כל כך.
