אייל זגגי, לשעבר מנכ"ל מפעל פניציה באזור התעשייה ציפורית שבנוף הגליל, זוכר את הרגע שבו נסגר המפעל, בדיוק לפני שנתיים, במאי 2020, כאילו היה אתמול. "ראיתי שמכבים את התנור, הלב הפועם של המפעל, ופרצתי בבכי. הדמעות כיסו כל חלק בפניי. זה היה רגע בלתי נתפס".
שנתיים קדימה, מאי 2022. המדינה מציינת 74 שנים לעצמאותה, לקורונה נמצאו פתרונות, התעשייה חוזרת ומשגשגת בענפי תעשייה שונים. פניציה לא. התנור סגור, המפעל נטוש. זגגי עובד במקום אחר, כך גם רובם של מאות העובדים שפוטרו עם סגירת המפעל. אבל הכעס על המדינה, שלא סייעה להשאיר על כנו מפעל בן יותר מ-80 שנה, שנחשב בעבר לאחת מספינות הדגל של הייצוא הישראלי, והכאב על סגירתו, עדיין ישנו.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
תזכורת: מפעל פניציה הוקם בחיפה ב-1934 ע"י עו"ד פריץ מיכאליס, שעלה לישראל והקים את מפעל הזכוכית. עד לרגע בו "דומם מנועים", זה היה המפעל היחיד בישראל שייצר זכוכית שטוחה לסוגיה. באוקטובר 1989 נמכר המפעל לוויליאם דווידסון, הבעלים של "תעשיות גארדיאן", כשהחברה ייצאה אז כבר כ-25% מתוצרתה. ב-1994 עבר המפעל לפארק ציפורית, וב-2012 הוא נמכר לקרן פורטיסימו קפיטל, שחיברה אותו בהמשך לצינור הגז הטבעי. בשמונה השנים שעברו עד לסגירתו, ידע המפעל משברים שונים, אבל התגבר עליהם. על משבר הקורונה לא הצליחו קברניטיו להתגבר.
באפריל 2020 פנו בעלי המפעל לממשלה, וביקשו לקבל מענק של 20-30 מיליון שקל בשל הירידה החדה בהיקף ההזמנות עקב משבר הקורונה, והודיעו שבלי סיוע ממשלתי, יאלצו לכבות את הכבשן הענק - משמע, יסגרו את המקום. בהסתדרות תקפו אז את בעלי המפעל וטענו שבעליל המפעל "מנצלים" את משבר הקורונה, כדי לסגור את המפעל, ולהימלט כך מהתחרות הקשה, שהייתה כבר אז, מול מחירי הזכוכית המיובאת מטורקיה והמזרח הרחוק. בסופו של יום, הממשלה לא העניקה את הסיוע, ההפסדים הצטברו, והמפעל נסגר. שלושה חודשים לאחר מכן החברה התמזגה עם "אור הלום", והפכה ליבואנית זכוכית. יש להדגיש, שאין קשר בין פניציה הצפוני לפניציה הדרומי, בירוחם, מקבוצת iel, שבבעלות איל ההון האמריקני מורט מנדל ז"ל, שמייצר מכלי זכוכית לתעשיית המזון בישראל ובחו"ל. זה ממשיך לפעול.
"נכון, עוד לפני הקורונה ריחפה סכנת סגירה על המפעל בנוף הגליל, שהעסיק רבים מתושבי האזור. כבר אז היו ניסיונות טורקיים להיכנס לשוק הישראלי, באמצעות הצפת זכוכית בתעריפים זולים", מספר זגגי, שהצטרף לפניציה ב 2016 והוביל את החברה על מסלול של צמיחה ורווחיות. "מי שסייע למאבק אז היה ראש עיריית נוף הגליל, רונן פלוט, שמנע את הצפת השוק בזכוכית זולה שיובאה מטורקיה במחיר הפסד. במאי 2020 כבר לא היה מי שיעזור".
למה?
"עד הקורונה הצלחנו להיות רווחיים. הפעלת התנור וההוצאות עמדו על שישה מיליון דולר בחודש, והצלחנו להכניס לקופה יותר משישה מיליון דולר בכל חודש. 50% מהייצור הלך לשוק מקומי ו-50% לייצוא, כי הזכוכית שיוצרה בפועל, הייתה יותר מאשר מדינת ישראל הייתה צריכה. היינו היצרן היחיד בישראל, החזקנו קרוב ל-70% מהשוק הישראלי, ענינו על מלוא צורכי השוק. עד הקורונה ייצרה פניציה הצפונית בממוצע 500 טון זכוכית כל יום - כשאי אפשר לעצור את התנור, שפועל על 1,600 מעלות באופן קבוע, אפילו לשניה אחת. זה הנוהל: לאחר שמפעילים את התנור, הוא פועל כ-17 שנה ברציפות. אם מפסיקים לשניה אחת את פעילותו, הטמפרטורה יורדת וזהו, הלך התנור. מהרגע הזה ניסינו להימנע. בחודש הראשון לאחר התפרצות הקורונה, ירדנו לחמישה מיליון דולר מכירות, בחודש השני לארבעה מיליון דולר, ובשלישי לשני מיליון דולר בלבד. לא היה דבר כזה בכל ההיסטוריה של פניציה. ההכנסות שירדו בחדות יצרו בור תזרימי, ולכן ביקשנו מהמדינה מענק וגם פעולה מיידית לחסימת יבוא, כתנאי הכרחי למניעת סגירת התנור ומכאן סגירת המפעל לתמיד".
וזה לא קרה.
"ממש לא. העולם נסגר, נמלים נסגרו בכל העולם, ובישראל לקח זמן עד שהגדירו מפעלים כמו פניציה כתעשייה חיונית, לקבלת מענקים. אותנו לא הכניסו לקטגוריה של מפעלים נדרשים, לא עניינו אף אחד בממשלה. באותה תקופה, אף אחד לא ידע להגיד כלום על הקורונה. העולם היה בהיסטריה. לא הייתה אבן במדינה שלא הפכתי. האדם היחיד שלא נפגשתי איתו באותה תקופה היה בנימין נתניהו, אז ראש הממשלה. נפגשתי כמה פעמים עם אלי כהן, אז שר הכלכלה, ועם מנכ"ל משרדו, ועם משה כחלון, שהיה אז שר האוצר. כולם אמרו שיעזרו, שהסיוע יגיע, ולא ראינו שקל. אני מכוון לשבועות שלמים שהעברתי את כל הימים בנסיעות מחיפה, עיר מגוריי, לירושלים, למשרדי הממשלה. לא עניינתי אף אחד. היה לי ברור באיזשהו שלב שלא סופרים אותנו.
"כמה כואב לחשוב שהיינו באמצע חיי התנור, שהיו עוד שבע שנים טובות להמשיך לייצר לארץ ולחו"ל, להכניס כסף למדינה. נאבקתי עד שהרמתי ידיים, עד שהבנתי שאם צריך מישהו מעליי, שיסתכל ויבין מה באמת חשוב למדינה, הרי שאין כזה. קיבלתי מענק של 750 שקל. נו באמת, זה מה שסייע לנו? איפה הייתה המדינה כשבאמת היינו צריכים אותה?".
ואם יבואו היום ויתנו לך את הסכום הזה?
"היום?" הוא מפטיר בכאב, "היום בישראל כבר הכל יבוא, בעיקר מטורקיה וסין, הם הציפו את השוק הישראלי. אם מדובר על סכומים, כדאי לזכור שאם בזמני עלות שחרור של מכולה מהנמל עמדה על 2,000 דולר, היום מדובר בכ-17,000 דולר. ואם לפתוח את המפעל מחדש, מדובר בלפחות 150 מיליון דולר, כי זה להקים את הכל מחדש, אי אפשר לשקם את התנור. כלכלית אני לא רואה דרך. זה לא יקרה".
אתה בקשר עם העובדים שפוטרו?
"בוודאי. חלק גדול מהאנשים שולבו בעבודה. סייענו להם בתהליך חיפוש עבודה, ומי שרצה, מצא. יש לי, למשל, קשר עם מי שעבד בתוך התנור הלוהט במשך שנים ארוכות, ועשה זאת באהבה. היום הוא נהג אוטובוס. הוא שמח בחלקו, אבל עדיין כואב את מה שקרה, את העובדה שהמדינה הפקירה אותנו".
"לא קל לעשות עסקים בישראל"
פניציה היא רק דוגמא למפעלי תעשייה מקומיים שנסגרו ועלולים עוד להיסגר, כאשר התעשיינים מלינים על כך שסגירת מפעלי ייצור מקומיים מובילה לתלות של מדינה ביבוא. ב-1948, בשעה שכמעט לא היו בישראל תעשיות עצמאיות ותשתיות ראויות, דאגה הממשלה ליצור עצמאות יצרנית בכל התחומים החיוניים, והקימה תחנות כוח לייצור חשמל, תשתיות מים ועודדה באופן פעיל הקמה של חברות תעשייתיות בתחום הביטחון, הנשק והמזון אשר יעזרו לה לשרוד. עם השנים חלק מהייצור החל לעבור למדינות בהן הייצור זול יותר, כמו הודו, סין ובנגלדש, בעיקר בתחום הטקסטיל, כשבענפים התעשייתיים המהותיים הדרושים להישרדות ישראל, רוב הייצור עדיין כאן.
בין ענפי הייצור שנחשבים לענפים "אסטרטגיים" ושמדינת ישראל מסוגלת כיום לייצר אותם בכמות שתספק את הצורך המקומי, נמצאים מפעלים בתחום הבנייה, התרופות, המזון, הביטחון האנרגיה והמים. נכון להיום, כ-25% מהייצוא הישראלי הוא ציוד אלקטרוני בהיקף של קרוב ל-13 מיליארד דולר, 22% מהיצוא הישראלי הם חומרי גלם כימיים כגון דשנים בהיקף קרוב ל-11 מיליארד דולר, יצוא התרופות מגלגל למעלה משני מיליארד דולר, יצוא המזון מגלגל למעלה מ-1.3 מיליארד דולר וחומרי גלם מכרייה וחציבה מיוצאים בהיקף של 180 מיליון דולר.
"השמירה על העצמאות היצרנית של ישראל הוכיחה את עצמה פעם אחר פעם לאורך ההיסטוריה של המדינה", טוען נשיא התאחדות התעשיינים ויו"ר נשיאות המעסיקים והעסקים, ד"ר רון תומר. "כולנו הרגשנו עד כמה חשובה העצמאות היצרנית כבר בתקופת הקורונה. גם כעת עם המלחמה באוקראינה והסגירה של נמל שנחאי, העצמאות היצרנית של מדינת ישראל מוכיחה את עצמה, למרות ששרשראות האספקה נפגעו לאחרונה בצורה קשה.
"לא קל לעשות עסקים בישראל. כיום אנחנו עדים למגמה מדאיגה, שבמקום שחברה תעשייתית קטנה או בינונית תשאף לגדול, היא רק רוצה שחברה גדולה יותר תקנה אותה. מציאות זו מתרחשת, כי במקום שהמדינה תעזור לאותה חברה לגדול ולצמוח על ידי השקעות, הכשרות ומענקים, המדינה מזניחה את התעשיות האלו ולאחר שהן יירכשו, הריכוזיות בישראל רק תגדל. אם בשנת 2005 נפתחו במדינת ישראל 56 מפעלים חדשים, בשנת 2020 נפתחו רק 6 מפעלים חדשים", אומר תומר. עם זאת, יש לציין כי יש כמה דרכים להסתכל על המציאות שהשתנתה בשנים האלה, שכן ב-2005 היקף היצוא בתחום ההייטק לדוגמא עמד על פחות מ-20 מיליארד דולר, וב-2020 הוא הגיע כבר עד לכ-50 מיליארד דולר.
אז מה לדעתך על המדינה לעשות בעת הזאת?
"הכרחי שהמדינה תעודד ייצור מקומי במקום יבוא. על המדינה להכין תוכנית חומש, שבמסגרתה היא תיקח חברות קטנות ובינוניות ותעזור להן לצמוח לתעשיות גדולות ומשגשגות. כך נגדיל את התוצר, נחזק את הכלכלה הישראלית, ניצור מקומות עבודה חדשים ונשפר את העצמאות היצרנית שלנו".
פורסם לראשונה: 08:05, 05.05.22
