כבר חודשיים ששושי אבוטבול לא מוצאת מטפלת סיעודית עבור אמה בת ה-95. "אני נמצאת בדירה שלה ימים ולילות ומטפלת בעצמי באמא, ומחסירה באופן משמעותי שעות בעבודה; המשכורת שלי ירדה ב-50%", היא מספרת. "רק בחודשיים האחרונים ראיינתי קרוב לעשר מטפלות; אף אחת מהן לא הסכימה לבוא לעבוד פה, ומי שהסכימה העמידה תנאים הזויים".
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אבוטבול היא רק אחת מעשרות אלפי משפחות שנמצאות כיום במצוקה בעקבות המחסור המשמעותי בעובדים סיעודיים זרים בארץ. בשל הגידול באוכלוסייה ובתוחלת החיים, בכל שנה עולה הביקוש לעובדים מסוג זה והמחסור נמשך כבר שנים, אולם הוא החמיר באופן משמעותי בשנה שעברה, שנת הקורונה. עד 2019 נרשמה מדי שנה עלייה ממוצעת של 5.8% במספר העובדים הזרים החוקיים. אבל אז נסגרו השמיים והמעבר בין מדינות הפך מורכב וכרוך בביורוקרטיה ובעלויות גבוהות במיוחד.
התוצאה הישירה היא, שמול העלייה בביקוש, בשנתיים האחרונות יש פחות ופחות עובדי סיעוד זרים בארץ. לפי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה, בסוף שנת 2019 נרשמו 57,111 עובדים זרים בישראל; בשנת 2020 כבר נרשמו 55,705 - 1,406 פחות. שנת 2021 עוד לא הסתיימה, אבל גם בה ניכר כבר עכשיו פיחות משמעותי: השליש הראשון של השנה הסתיים עם 54,123 עובדי סיעוד חוקיים, כלומר ירידה של עוד 1,581 עובדים.
כלומר, גם אם מתייחסים רק לגידול הממוצע מדי שנה בשנים שלפני הקורונה - בישראל חסרים היום לפחות 8,200 עובדים, והמספר הזה מצטרף למחסור שהיה קיים עוד לפני המשבר. לפי נתוני אגף היתרים של רשות האוכלוסין וההגירה אשר הוצגו לאחרונה בכנסת, המצב אף חמור יותר: כיום קיימים בארץ 77 אלף היתרים בתוקף להעסקת עובדים זרים - 22 אלף יותר ממספר העובדים בפועל, פער המלמד על ההיקף האמיתי של המחסור. בחודשים האחרונים התופעה עוד הוחרפה: בעקבות הקורונה נעצרה לחלוטין כניסת זרים מכמה מדינות שבהן משתוללת המגפה, ביניהן הודו ואוזבקיסטן, המהוות מקור כוח אדם לכ-36% מהעובדים הזרים בענף הסיעוד כולו.
כ-10,000 שקל בחודש
המחסור הדרמטי בעובדים סיעודיים יצר שוק פרוץ ומופקר. השכר עבור עובד זר בתחום מרקיע כיום שחקים, כמו גם תנאי ההעסקה. משפחות רבות נקלעו למציאות שבה הם לא יכולים להרשות לעצמם כלכלית את השירות. בנוסף, בגלל הביקוש הגבוה, העובדים מעדיפים חולים סיעודיים קלים, ומנסים להימנע מתעסוקה אצל חולים במצב סיעודי קשה.
עלות המטפלים הסיעודיים משתנה ממטופל למטופל. לפי החוק, הבסיס הוא שכר המינימום במשק, 5,300 שקל בחודש, לא כולל תשלום עבור שהייה עם המטופל גם בשבתות ובחגי ישראל, שעשוי להסתכם בכ-1,000 שקל נוספים, ולא כולל דמי הבראה, חופשות וחגים, המגיעים לאלפי שקלים נוספים בשנה. העובד זכאי גם לדמי כיס בסך 100 שקל מדי יום שישי. המשפחה אמנם יכולה להפחית מהסכום את הערך היחסי של האוכל והלינה שמקבל המטפל בבית (לפחות 1,000 שקל בחודש), אך גובה השכר הסופי נקבע מולו.
קצבאות הסיעוד של חלק מהמטופלים מכסות אולי חלק קטן מן הסכום הזה, אבל גם אחריו ההוצאה החודשית הנדרשת מהישיש ומשפחתו נעה על פי ההערכות בין 5,000 ל-7,000 שקל. המספרים נכונים לעידן שלפני הקורונה; מאז פרצה המגפה - הסכר נפרץ כתוצאה מהמחסור בעובדים והעלייה בביקוש, וההוצאה הכוללת על עובד יכולה להתקרב היום לכ-10,000 שקל בחודש.
גם מרחב הדרישות של המטפלים גדל: שכר גבוה בהרבה מהמקובל, פטור מעבודה בשעות הערב, חופשות במהלך השבוע, תוספות לרכישת מזון ובגדים, ויש גם מטפלים שלא מוכנים לקלח את המטופלים או להחליף חיתולים.
שושי אבוטבול: "המטפלות רק שומעות את הגיל של אמא והן לא מוכנות לבוא אפילו לריאיון. כל מטפלת שבאה עובדת לחודש חודשיים ועוזבת"
"המטפלות רק שומעות את הגיל של אמא והן לא מוכנות לבוא אפילו לריאיון", מספרת אבוטבול. "זה בא לנו בבום. אמא שלי עברה אירוע מוחי לפני שנה וחצי, ומאז היא מרותקת לכיסא גלגלים. עד אז היא הייתה הולכת עם הליכון, מבשלת, אופה. עכשיו היא צריכה עזרה במקלחת, החלפות חיתולים ועוד. כל מטפלת שבאה עובדת חודש-חודשיים ועוזבת.
"בשנה וחצי האחרונות היו פה ארבע מטפלות ובסך הכל ראיינתי לעבודה למעלה מ-80. הן העלו את דרישות השכר באלפי שקלים ומבקשות דברים שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. אחת מהן הסכימה לעבוד רק אם נעסיק מטפל נוסף; אחרת הסכימה רק אם נגיע כל יום לקלח בעצמנו את אמא.
"לאחרונה פרקתי את הכתף מרוב המאמץ. אני חוששת מאוד שלא נמצא מטפלת ונמשיך לחיות ככה. אני לא מחסירה כלום מאמא שלי, גם אם זה גוזל ממני, אבל אני משלמת מחיר יקר בחיים שלי, בפרנסה, במשפחה ובזוגיות שלי".
טיפה בים
בעקבות פנייה של השרה לשוויון חברתי, מירב כהן, הודיעה שרת הפנים, איילת שקד, עם כניסתה לתפקיד, על הארכת שהייתם בישראל של המטפלים הסיעודיים העובדים לפחות חצי שנה עם אותו מטופל ונמצאים בארץ מתחת ל-13 שנים (במקום שמונה עד כה), ועל קידום חקיקה בנושא. החוק אומנם אמור לעלות בימים אלה בוועדת חוקה של הכנסת, אבל לנוכח המצוקה מדובר בטיפה בים.
השרה מירב כהן: "יש קושי מיוחד למצוא מטפל סיעודי בפריפריה, וכן מטפלים לחולים הסיעודיים הקשים; פשוט, כי המטפלים הזרים בוחרים לעבוד עם החולים הקלים יותר"
"הצעת החוק של משרד הפנים מהווה פתרון חלקי", מסבירה השרה כהן. "בכל יום, גם לאחר החלטת המשרד על השארת כ-1,000 מטפלים סיעודיים בארץ, אנחנו מקבלים עשרות פניות של משפחות הנמצאות במצוקה אדירה בשל המחסור החמור במטפלים. כתוצאה מעודף הביקוש, אנחנו רואים עלייה משמעותית בדרישות השכר ובתנאים שהמטפלים מציבים.
"במיוחד אנחנו עדים לקושי הרב למצוא מטפל סיעודי בפריפריה, הרחק מהערים הגדולות, ולקושי במציאת מטפלים לחולים הסיעודיים הקשים; פשוט, כי המטפלים הזרים יכולים לבחור לעבוד עם החולים הקלים יותר. לשמחתי, מצאתי נכונות של השרה שקד, אך הפיתרון שניתן כעת אינו מושלם, ונדרשת המשך עבודת הסדרה בדחיפות".
"החוק שניסח משרד הפנים הוא טיפה בים", מוסיפה עו"ד דפנה פודור שגל, מומחית לענייני הגירה. "אחד התנאים הנקובים בחוק להארכת השהייה בארץ הוא, שהמשפחה הגישה בקשה לוועדה הומניטרית של משרד הפנים עד סוף 2020 ונדחתה; הבעיה היא, שמאחר שהמשפחות הניחו מראש שידחו אותן על הסף - רבות מהן כלל לא הגישו בקשה למרות שהעסיקו את העובד. כלומר, מצד אחד נתנו בעבר להבין שמי שיגיש בקשה יידחה, ומצד שני - עכשיו, לאחר מעשה, אומרים למשפחות 'בעיה שלכן שלא הגשתן'. איזה היגיון יש בתנאי הזה?"
"אין לנו את הכסף"
לימור ממרכז הארץ מנסה ללא הצלחה למצוא בחודשים האחרונים מטפלת סיעודית לאמה ניצולת השואה בת ה-85. "אמי לא סיעודית אבל היא נעזרת בהליכון", היא מספרת. "היא חולת לב עם בעיות בעמוד השדרה. אבי נפטר לפני שנתיים והיא לא מסוגלת לתפקד בבית לבד. הטיפול בה הוא קל יחסית, ולמרות זאת אנחנו לא מצליחים למצוא מטפלת.
"מעבר לדרישה לשכר גבוה, אני נתקלת בבקשות הזויות. יש ביקוש כל כך גדול, שהמטפלות יכולות להרשות לעצמן. אני רוצה את הכי טוב לאמא שלי, אבל מדובר בתוספות של אלפי שקלים. לא נולדתי במשפחה עשירה, ואין לנו את הסכומים האלה. אמי אישה מבוגרת, היא כבר נפלה בבית כמה פעמים, לחץ הדם שלה יכול לעלות. היא צריכה השגחה צמודה.
"המשמעות היא שאני או אחותי נמצאות אצלה לסירוגין כל יום, במקביל לזה שאנחנו עובדות במשרה מלאה. אנחנו עושות את כל המאמצים אבל זה בא על חשבון הבית שלי והילדים שלי. הממשלה חייבת לדאוג לשנות את המצב הזה. זה הפך להיות הפקרות. בן אדם משלם ביטוח לאומי כל החיים שלו, איפה העזרה כשהוא צריך אותה?"
עו"ד תומר ורשה, בעל משרד בתחום ההגירה והמעמד בארץ, שמלווה משפחות רבות הנמצאות במצוקה, מסביר כי הסיעוד הוא רק תחום אחד שבו קיים מחסור משמעותי. "נכון להיום יש מחסור חמור בעובדים זרים בכלל, גם בתחומים נוספים, כמו בניין, מסעדות וכדומה. מגזרים שלמים סובלים מגזירה שניתן לשנות אותה. בסיעוד המשבר חמור במיוחד, ואנחנו פועלים במרץ לאפשר לקשישים לפחות את החופש להעסיק עובדים שכבר נמצאים בישראל. יש בארץ עובדים זרים רבים, שמהווים כוח עבודה חשוב ואין כל הצדקה לגרש אותם כשמנגד הם נדרשים עבור עסקים ישראליים, בייחוד לאור המגבלות על הגעת עובדים נוספים".
"העובדים הזרים מהווים כוח עבודה משמעותי בהענקת טיפול סיעודי לקשישים בישראל", מוסיף דרור פלנבאום, מנכ"ל דנאל סיעוד. "עקב הביקוש הרב נוצר מצב שבו המטפלים הם אלה ש'מראיינים' את המעסיקים ולא להפך, ורבים מהם בוחרים במקרי הסיעוד הקלים יותר לטיפול, באזורים שנוחים להם, עם תנאים טובים".
ההערכה היא, שמאז פרצה מגפת הקורונה נוספו למצבת העובדים הלא-חוקיים בארץ כ-4,000 עובדים, ופלנבאום מאמין כי הארכת הוויזות עבורם היא בין הפתרונות שיכולים לסייע לצמצום המצוקה: "יש צורך ברור ב'הלבנת' האלפים הללו, ובהארכת היתרי העבודה. בדנאל סיעוד אנו מספקים שירות סיעודי לקשישים בעיקר באמצעות מטפלות ומטפלים ישראלים, אשר עובדים בשעות היום מספר מוגבל של שעות, ולא בשעות הלילה, בחגים או בסופי שבוע. כך שבפועל, העובדים הישראלים לא יכולים לתת את הפתרון המלא בדומה לעובדים הזרים. הנטל נופל על המשפחות".
