"את מפלצת עצומה
אמביציה
כשאת עוברת בסביבה
את שורפת לי עד כלות הנשימה"
(עומר מושקוביץ, "אמביציה")
כל אחד ואחת מאיתנו סוחב/ת את תיק האמביציה הקטן או הגדול שלנו. לחלקנו יש חלומות מרחיקי לכת, ולאחרים קצת פחות. אבל מה קורה כשאין לנו אמביציה? האם זו בעיה שדורשת טיפול או עמדה רדיקלית, שמתנגדת למנגנונים החברתיים שדורשים מאיתנו התקדמות מתמדת? ואיך המושג משתנה ומקבל משמעויות חדשות ולא קרייריסטיות לאורך השנים?
"אמביציה היא אחד המושגים הכי שכיחים בשפה, ומצד שני הוא עמום מאוד", מסביר פרופ' יניב קנט-מימון מבית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן. קנט-מימון מתאר אמביציה כרצון להיות הכי גבוה בשרשרת: "אמביציה נקשרת ליעדים חיצוניים: כוח, סטטוס, תהילה. אנחנו נראה אמביציה בהקשר של תחומי הישג - אקדמיה, שוק העבודה, ספורט ועוד. ההישג צריך להיות מדיד, ברור ומוגדר. אנחנו לא נתאר כאמביציוזי מישהו שישקיע מאמץ כדי להגיע לשלווה פנימית, או מישהו שיש לו אמביציה למצוא מערכת יחסים זוגית".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"לאמביציה יש שלושה מרכיבים מרכזיים", מסביר קנט-מימון. "הראשון הוא תשוקה עזה כלשהי, נכונות להשקיע המון מאמץ ואנרגיה; השני הוא מטרה - בדרך כלל אלה מטרות שאפשר להשיג ושיש להן ביטויים חיצוניים: סטטוס וכוח; השלישי מבחין את האמביציה מתחומים אחרים, והוא התמדה. אמביציה קיימת רק אם ישנה התמדה לאורך זמן. כשנגיד על מישהו שיש לו אמביציה, זה רק אם הוא כבר הצליח ויש לו קבלות. אם עוד לא השיג את המטרה, נגיד 'וואו, איך הוא משקיע!'. אמביציה היא גביע שאנחנו מציגים בארון".
למה אנחנו צריכים את ההגדרה הזו?
"כדי שנוכל לתייג ולסמן מישהו שלא רק השקיע מאמץ אלא הצליח להשיג את זה, למרות שלוקח זמן להגיע לשם".
מאיפה מגיעה האמביציה שלנו?
"אמביציה כוללת כוח הנעה פנימי מאוד חזק, שמגיע כנראה מהמבנה האישיותי. זו לא תגובה לכוחות חיצוניים שמציגים תגמול, אלא משהו שבוער בך. אמביציה נמנית על תכונות האישיות המשניות, לא הבסיסיות. כך, שילוב של כמה תכונות אישיות ביחד מייצר דפוס התנהגותי. אמביציה דורשת 'מַצְפּוּנִיּוּת' (conscientiousness) ומוסר עבודה גבוה. בנוסף, נדרשת מוחצנות וסטנדרטים גבוהים. המטרות צריכות להיות גדולות וארוכות טווח".
החברה מעבירה לנו מסרים סותרים לגבי אמביציה. מצד אחד מלמדים אותנו לרצות עוד ולא להסתפק במועט. לשדרג את האוטו, לשפץ את הבית, לקבל את הקידום. כבר בבית הספר חלקנו למדנו ש"ציון 90 זה לא מספיק", ושהדרישה היא להצטיין. חוסר אמביציה נתפס כבעיה, מפני שבעידן שמעודד אינדיבידואליות אנו שואפים להיות "עצמנו הטובים ביותר", ולהשתמש בכישורים שלנו כדי להתקדם הלאה. מלמדים אותנו לא להיות "בינוניים וסבירים", כולם רוצים להיות מיוחדים, ואמביציה היא כרטיס הכניסה שלנו להצלחה. בלעדיה, אין לנו סיכוי להתברג גבוה.
אחד המאפיינים של אמביציה הוא השאיפה להגיע להצלחה כלכלית. לפי החוקרים טימותי ג'אדג' וג'ון קמייר-מולר, אנשים עם רמות אמביציה גבוהות מצליחים יותר כלכלית ונמצאים פחות זמן באבטלה. עוד בשנת 1940 טען החוקר טלקוט פרסונס כי מכיוון שלארצות הברית אין אריסטוקרטיה שתסמן את המעמד הגבוה, עושר הוא המאפיין הגדול ביותר של הצלחה, ואמביציה היא מה שמאפשר אותה.
במקביל מצופה מאיתנו גם לתעדף את בריאותנו הנפשית, להימנע משחיקה ולדאוג לרווחתנו האישית ולא רק המקצועית. כשהמתעמלת האמריקנית סימון ביילס, אחת הספורטאיות הגדולות ביותר בכל הזמנים, הכריזה על פרישתה כדי לנוח, העולם הגיב בתדהמה. לימדו אותנו שאסור לעצור, לא משנה מה.
"במידה מסוימת כל דור מתפתח לאורו של הדור הקודם", מסביר פרופ' קנט-מימון. "ראינו את המחירים שההורים שלנו שילמו על איך שהם חיו, ולכן אנחנו בוחרים אחרת. לדור הוותיק היו חשובים הישגים השוואתיים. הדור הצעיר לעומתו לא רוצה להיכנס למשבצות. השאיפה למצוינות לא נעלמה, היא פשוט באה לידי ביטוי באופן אחר. היום כולם רוצים להיות משפיענים ויזמים, והכול מבוסס על אינדיבידואליזם. כיום מעודדים אנשים לעשות את מה שהם רוצים ולחפש את מה שהכי מתאים להם. לא מוכרחים להתחייב על קריירה ארוכת טווח בעבודה הראשונה. מצד שני, הדגש להיות מיוחד מייצר לחץ מסוג אחר, חוסר ביטחון. אולי אני לא מיוחד? הלחץ הזה עלול לייצר משהו לא אותנטי".
אילו קשיים זה מייצר?
"לרבים קשה לדעת מה הם באמת רוצים לעשות. כלומר, אנשים רוצים להשיג יעדים של סטטוס, אבל הסטטוס יותר מעסיק אותם מאשר הדרך אליו. כשהחשיבות היא רק בפרס עצמו, השחיקה יותר גדולה, כי לא תמיד יש חיבור לדרך".
שירה לוגסי, בת 37 מרחובות, נלחמה זמן רב בחוסר האמביציה שלה. כיום, בעבודתה כמורה לעברית באולפנים של עולים חדשים, היא מרוצה. "יש לי חוסר שאיפה לקריירה", היא מסבירה. "זה לא חוסר מוטיבציה. אני יכולה לעבוד קשה ולהשקיע במה שאני עושה, אבל אני לא שואפת רחוק. אני מאוד מסופקת במקום שבו אני נמצאת".
איך הבנת שאת לא שואפת לקריירה?
"בעבר היו לי שאיפות. רציתי להיות צלמת של 'נשיונל ג'יאוגרפיק'. הבנתי שצריך להיות אובססיביים לגבי זה. לא הבנתי למה אני לא משקיעה כמו האחרים בלימודים, ואז הבנתי שאני לא כמוהם. אין לי את זה. אני לא חושבת רק על זה וחותרת לזה. אני מרגישה שאני יותר מדי מסופקת מההווה. אין לי דרייב לעשות שינוי משמעותי בחיים שלי. עם השנים אני מרגישה יותר בשלום עם זה".
תשוקה היא מושג מפתח בהקשר של אמביציה. "כשיש לך תשוקה, זה מחסן אותך בפני השחיקה. בלי זה יהיה קשה להחזיק מעמד", מסביר קנט-מימון. "בתרבויות אסייתיות יש דגש מאוד חזק על הישגים שמוכתבים מבחוץ. התרבות מעריכה הישגים מסוימים בלבד. יש שם שיעורי התאבדויות ודיכאון מאוד גבוהים, מפני שלמרות המערכות התומכות, החוויה של האינדיבידואל היא בעיקר של לחץ. חברות קפיטליסטיות במהותן מעודדות יותר את הנטייה הזו, למרות ששאיפה לכוח קיימת בכל חברה - גם באלה שמבוססות על קולקטיב. שם זה יתבטא באופן אחר".
שיעורי התאבדויות גבוהים הם הנזק הגדול ביותר של אמביציה.
"כן, מפני שכל ההערכה העצמית שלך נמדדת אל מול סטנדרט, ולאורך זמן, כשאת לא מצליחה לעמוד בו, יש ביקורת עצמית. זה סבל פנימי מאוד קשה".
ואם אין לי אמביציה?
"רוב האנשים הם לא אמביציוזיים, עם שאיפות מטורפות, שמשקיעים את כל-כולם בכל רגע נתון. הרבה מהם לא נמצאים בחיפוש אחרי תפקיד יותר נוצץ. אנחנו לא חייבים אמביציה. אפשר לחיות חיים מצוינים גם בלעדיה. אם אין לך אמביציה, זו לא פתולוגיה".
הליה בר-מג, בת 44 מירושלים העובדת במכון הישראלי לדמוקרטיה, מעידה שמעולם לא הייתה לה אמביציה. "אפילו בתור ילדה לא היו לי שאיפות. לא חלמתי להיות שום דבר. מאז שאני זוכרת את עצמי, החיים הם שם וזהו. הם שם כדי לעבור אותם, במינימום אחריות וכאבי ראש. מגיל צעיר אני מנסה להימנע מכל סוג של אחריות. אמביציה ומוטיבציה מובילות להישגים, אבל גם מייצרות אחריות".
בעוד אחרים נאבקים בהיעדר אמביציה, בר-מג לא הייתה רוצה לחיות אחרת: "זה לא מעסיק אותי או מטריד אותי", היא מסבירה. "כשאני צופה במצליחנים אני לא מקנאה. לא הייתי רוצה להיות במקומם. אני רוצה להעביר את החיים בפרופיל נמוך".
מה כן מעורר אותך לעשייה?
"אני לא לגמרי חסרת מעש. חוסר צדק ועוולות מפריעים לי. אני עוסקת באקטיביזם למען זכויות בעלי חיים ונגד ההפיכה המשטרית והכיבוש. אני מצליחה לצמצם את זה למינימום האפשרי, אבל קריירה בוודאי שלא אפתח. אני אצא לזעוק זעקה של מישהו אחר, אבל לא מעניין אותי להתפתח אישית".
למה בעצם?
"בחברה המערבית בוחנים אותך בזכוכית מגדלת, ואני לא מוכנה להשתתף במשחק הזה. יש בזה סוג של מחאה. זאת עמדה רדיקלית, קצת כמו לעמוד מחוץ לבניין עם שלט ולצעוק 'המשחק שלכם לא מקובל עליי ואני לא משתתפת בו'. לא כולם חייבים להיות הכי טובים. לא חייבים להיות במרוץ אחרי הישגים, כסף והצלחה. אפשר לנסות להיות מאושר בחלקה הקטנה שלך".
עבור שי רוגל, מהנדס מכונות ומתכנן מכני בן 49, האמביציה מתבטאת בהורות ובהשקעה במשפחה שלו. רוגל מתגורר בעמק חפר והוא אב לשתי בנות, ואחד בדרך. "כרגע האמביציה שלי היא לתת דוגמה לבנות שלי, לעודד אותן לפתח את היכולות שלהן. פה אני נפרד מהרעיונות שלימדו אותנו כשגדלנו: שצריך מטרות בחיים, הישגים ושאיפות. לעבוד קשה, להתקדם ולהיות בכיר. השאיפה שלי היא שההורות שלי תהיה מדויקת".
ופרט להורות?
"האמביציה שלי היא להיות בשלווה. לשאול את עצמי שאלות כמו 'האם סביבת החיים שלי היא איפה שאני רוצה לגור?' או 'האם אני רוצה להתקרב לטבע יותר?'. אין אדם שהייתי מתחלף איתו. אני לא בודהה, אני כן מקנא, אבל זה לא מפעיל אותי".
כיום, כשרוגל נזכר בשאיפות שהיו לו בעבר, הן נראות לו לא רלוונטיות. "חשוב לי לבחור עם מי אני נמצא, ולא רק מה גובה השכר ומהן אפשרויות הקידום", הוא מסביר. "היום אני צוחק על זה שחשבתי על הדברים האלו. זו נראית לי נקודת מבט שמאמצת הרבה ממה שהסביבה מכתיבה בלי לשאול מה נכון עבורי".
האובדן של אימו ואחיו הוביל אותו למסקנות חדשות לגבי חייו. כך גם שינוי שעבר בגיל 37, מעין משבר אמצע חיים מוקדם, ובו חווה פיטורין. "זה גרם לי להסתכל על מה נכון, מה חשוב. כבר בצליל של המילה אמביציה יש משהו מכווץ, ששם אותך בהקשר של השוואה וחתירה אנרגטית למטרה. אין לי שאיפות של התקדמות או התפתחות מבחינת הטייטל. ראש הצוות הישיר שלי צעיר ממני ב-15 שנה. אני מקווה שיתקדם ויצליח, אני תומך בו ומייעץ לו בנוחות לחלוטין. זה לא מאיים עליי".
מה הוביל לשינוי?
"הגיל עושה הבדל ושינוי אצל כולם, הורות וילדים מעניקים פרספקטיבה. פעם הייתי יותר עסוק בהשוואות. ראיתי במילואים שאנשים מתקדמים, בדרגות ובכלל. היו לי אז מחשבות של 'למה אני לא מצליח?', אבל השאלה היא אם אתה שמח. להיות רגוע ונינוח במקום שלך זה לא פשוט. זה דורש כל הזמן לבחון את עצמך".
