בית המשפט למשפחה בחיפה דחה לאחרונה תביעה שהגישה קשישה נגד בנה, כלתה לשעבר ונכדתה, בטענה שאילצו אותה באיומים לחתום על הסכמים להעברה על שם של דירות שהיו בבעלותה. השופטת ענבל קצב-קרן קבעה שטענותיה סותרות את עדויות עורכי הדין שטיפלו בהסכמים.
לתובעת ובעלה המנוח היו תשעה ילדים (שניים הלכו לעולמם), וב-2008 הם רכשו דירת מגורים מעמידר. ב-2009 העביר האב המנוח את זכויותיו בדירה לאחד מבניו, וזה העביר חצי מהן (25% מכלל הזכויות בדירה) לבנם של הנתבעים.
ב-2013 העבירה הסבתא את זכויותיה בדירה לנכדתה, הנתבעת, ללא תמורה. הזכויות עברו בסופו של דבר להוריה וב-2014 גם בנם העביר להם את זכויותיו. בהסכם גירושין העבירה האישה את זכויותיה לבן הנתבע. בהמשך, אחיו מכר לו את זכויותיו כך שכיום הנתבע רשום כבעל הדירה כולה.
בנוסף נרשמו על שם הסבתא ובנה החסוי (שנפטר בינתיים) זכויות בדירת עמידר נוספת. ב-2014 היא העבירה 50% מזכויותיה בדירה זו לנתבעים ללא תמורה. גם ביחס לדירה זו העבירה האישה את זכויותיה לבעלה לשעבר בהתאם להסכם הגירושין ביניהם.
בתביעה דרשה הסבתא לבטל את העברת הזכויות. לטענתה, העסקאות בוצעו על ידי בנה באופן בלתי כשר, ושהוא אילץ אותה באיומים וכפייה לחתום על המסמכים. היא הדגישה כי היא קשישה הסובלת ממצב בריאותי קשה ביותר הן נפשית והן גופנית לרבות בעיות בזיכרון, בראייה מוגבלת, סכרת קשה ולא ייתכן כי תעביר את נכסיה. במקביל היא העלתה טענות של זיוף ותרמית.
עו"ד עזרא גולדמןבנה וגרושתו טענו מנגד כי הגישו כמות אדירה של ראיות המעידות כי הסכמי המתנה נשוא התיק נערכו לבקשתה ומרצונה החופשי. לדבריהם, הטענות בדבר אלימות שקריות. הם הוסיפו כי בנות נוספות של הסבתא מנסות להשיג לעצמן זכויות בנכסים והן אלה שעומדות מאחורי התביעה. הבן הוסיף כי על שם אמו רשומה הערת אזהרה שלפיה היא תוכל לגור בדירת המגורים עד אחרית ימיה.
השופטת ענבל קצב-קרן הבהירה שמדובר בעסקת מתנה שהושלמה ברישום כך שיש לבחון את עילות הביטול בהתאם לדיני החוזים. היא ציינה כי עורכי הדין שטיפלו בעסקאות הצהירו כי הקשישה היא שפנתה אליהם לביצוע העברת הזכויות, הבינה את המסמכים שעליהם חתמה בפניהם וכי הוסברה לה מהות העסקה. השופטת נתנה אמון בעדותם וקבעה כי היא לא נסתרה.
נקבע שטענת הסבתא בדבר זיוף ואי הבנת המסמכים לא רק שסותרות האחת את השנייה, אלא אף את הטענה בדבר חתימה על מסמכים תחת לחץ ואיומים. כל או אחרת, התובעת לא הוכיחה כי החתימות זויפו ואף לא עתרה למינוי גרפולוג.
השופטת הוסיפה שגם הטענות לאיומים וכפייה לא הוכחו. לדבריה, מהעדויות שנשמעו ומהמסמכים מצטיירת תמונה של יחסים סבוכים בלשון המטעה בין בני המשפחה, הכוללים טענות הדדיות בדבר אלימות, הגשת תלונות למשטרה וצווי הגנה. בנסיבות אלה היא דחתה את התביעה, תוך שחייבה את הבן להציג אישור על הערת אזהרה לטובת אימו המאפשרת לה לגור בדירה העיקרית כל חייה.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ התובעת: עו"ד אבנר קלוזנר
• ב"כ הנתבעים: עו"ד יוסף מילר ו/או מאהר שחאדה
• עו"ד עזרא גולדמן עוסק בדיני משפחה
• הכותב לא ייצג בתיק
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
