בית המשפט המחוזי בנצרת קיבל לאחרונה תביעה שהגישה תושבת ירושלים נגד אדם שהציג מסמך שלפיו אימו המנוחה קנתה ממנה שני נכסי מקרקעין בצפון: השופטת אילונה לינדנשטראוס קבעה שהחתימות על מסמכי העסקה מזויפות, והנתבע לא הוכיח שמדובר בעסקה אותנטית.
התובעת רשומה עוד מ-1986 כבעלים של שני המגרשים הסמוכים, אחד בתחום עיריית טמרה והשני במועצה אזורית מטה אשר. ביולי 2020 היא גילתה כי נרשמה על המגרשים הערת אזהרה לטובת הנתבע, והגישה נגדו תביעה.
הנתבע טען כי ב-2016 חתמה אימו על הסכם לרכישת המגרשים תמורת 172,500 דולר. לדבריו, אף שאימו הבינה בנדל"ן, באותה תקופה היא לא הייתה בריאה ולא הספיקה להעביר את הזכויות על שמה עד לפטירתה ב-2019. הוא הוסיף שכחלק מהעסקה חתמה התובעת על ייפוי כוח המסמיך עורך דין לפעול בשמה. אותו עורך דין חתם על "כתב העברה" שבו הוא מסמיך עורך דין אחר לטפל בעסקה, כשעורך דין שלישי אימת לכאורה את חתימתו.
מנגד טענה התובעת כי לא היו דברים מעולם, היא לא רצתה למכור את המגרשים ולא עשתה פעולה כלשהי למכירתם. היא הוסיפה שמעולם לא פגשה את "הרוכשת" המנוחה, לא ניהלה עמה משא ומתן, ולא חתמה על אף אחד מהמסמכים שהוצגו והם מזויפים. היא הוסיפה כי גם לא קיבלה תמורה כלשהי על ה"מכירה".
השופטת לינדנשטראוס כתבה שבמקרה שבו אדם מתכחש לחתימה שלו על מסמך, הצד שכנגד צריך להוכיח שהיא אמיתית, ובמקרה זה הנתבע כשל מלעשות זאת. היא הסבירה כי "הקונה" ושלושת עורכי הדין שלכאורה היו מעורבים בעסקה כבר אינם בין החיים, כך שלמעשה התובעת היא היחידה שיש לה ידיעה אישית על העובדות בנוגע לכריתת ההסכם שבמחלוקת, ועדותה הייתה אמינה ביותר.
בפסק הדין צוין שאמנם לא הוצגה חוות דעת מקצועית של גרפולוג, אולם "אין טוב ממראה עיניים" ובמקרה זה לא צריך מומחה כדי להגיע למסקנה שהחתימות על העסקה לא דומות לחתימה של התובעת. יתרה מכך, עדויות ילדיהם של עורכי הדין המנוחים חיזקו את גרסת התובעת. כך למשל, בנו של עורך הדין שחתם לכאורה על ייפוי הכוח העיד כי זו אינה חתימת אביו. הבן אף ציין שנגנבו מאביו חותמת ופנקסי שיקים ושהעניין נמצא בטיפול המשטרה.
השופטת כתבה שגרסת הנתבע לא אמינה. בניגוד ל"כלל הראיה הטובה ביותר" הוא לא הגיש את מסמכי המקור של העסקה, והתברר כי המסמכים שכן הגיש לא תאמו לאלה של עורך הדין אליו הועבר לכאורה הטיפול בעסקה. כמו כן, לא הוכח שהתובעת הסכימה בכלל להעברת הסמכויות לאותו עו"ד, ובהעדר הסכמתה מדובר במסמך חסר ערך.
עוד צוין כי לא הוכח שהתובעת קיבלה תמורה על העסקה, וגם לא הוסבר מדוע הנתבע "התנדב" לשלם את מס השבח שאמור להיות מוטל על המוכר. התנהלות זו מחזקת את טענת התובעת כי מדובר בעסקה לא אמיתית שכל כולה נעשתה מאחורי גבה ומתוך כוונה לגזול את קרקעותיה. בנסיבות אלה התביעה התקבלה, העסקאות הוכרזו בטלות והנתבע חויב ב-50 אלף שקל הוצאות משפט.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ התובעת: עו"ד עידו שוורץ ועו"ד מוטי גנץ
• ב"כ הנתבע: עו"ד איליא נסיר
• עו"ד תמיר סבאן עוסק בדיני מקרקעין
• הכותב לא ייצג בתיק
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
